תורת הגעגועים | דנה חפץ

(מתוך יצירה בכתובים)

כָּל הַנְּהָרֹת

הֹלְכִים אֶל

הַיָּם וְהַיָּם

אֵינוֹ מָלֵא

 

כִּי כָּל

הַנְּהָרֹת חֹזְרִים

אֶל הַנְּהָרֹת.

תַּאֲמִינֻ לִי.

 

זֶה סֹד

גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.

זֶה סֹד

תּוֹרַת

הַגַּעְגֻּעִים.

(אבות ישורון)

ביום בהיר רכבה קורטיזנה על סוסה הלבן הנהדר בשדרה הראשית ביער בולון בפריז. לא: ביום צח רכבה קורטיזנה על סוסה הלבן הנהדר בשדרה הראשית ביער בולון בפריז. לא: ביום נאה? עלמה. אולי עלמה?

ככה כתב ושב וכתב פקיד הבנק מדי ערב, כששב לביתו בעיר מוכת הדבר. הוא ליטש וליטש את המשפט הראשון, שוב ושוב, בחיפוש עקשני אחרי הצליל המדויק, ההכרחי, של המילים.

הדֶבר, אה, הדבר. בוודאי, הדבר, אמרו אנשים מסוימים זה לזה בחשאי. כאילו אנחנו חיים עכשיו בימים הרעים של מגפת הדבר. כמובן שאנחנו חיים עכשיו בימים הרעים של המגפה.

הוא מעולם לא הגיע אל המשפט השני.

*

זה קורה ממש עכשיו.

שגרת הבקרים. הקפה או התה הנשתה ליד שולחנות מטבח. הלחמים הנאפים, הנפרסים.

קריאה. כתיבה.

דיבור אל זולת.

לישה וחיתוך ושטיפה וייבוש וקיפול. והקשה על מקלדות, מול מסכים.

יציאה מדלתות בתים אל רחוב או מכונית, במהירות, בתכליתיות יעילה. לסיים ולחזור.

השתהויות פתאומיות, כמו נכפו הריאות או אולי הלב לעצור ולנשוף ולשאוף את העולם פנימה בכל מאודך.

זה קורה ממש עכשיו.

המפגש שאתה מאחר אליו. הרגע שאתה מחמיץ. שכבר לעולם לא תהיה בו.

החיים.

*

בכל בוקר, באותה השעה, מעבר לים פוקח סיזיפוס את עיניו הכחולות ונתקף בכאב המוכר.

לאיטו, ביובש, קם ומתלבש ויוצא לדחוף את הסלע שלו.

זה ישתפר, הוא אומר לי. לעצמו.

 

כמוהו מאות אלפים עכשיו, מיליונים, בכל רחבי העולם: דוחפים את הדבר הזה מראשית היום ועד לסופו.

*

בימים ההם לא ישנו הרבה. לא נרדמו אלא מאוחר מאוד. גם מי שבימים כתיקונם עלו על יצועם בשעה מוקדמת מצאו עצמם מתהפכים ומתהפכים במיטה או מקיצים שעות לפני שצלצל השעון המעורר אותם לעמל יומם, בזמן שעדיין יצאו לעמל יומם, שעות לפני שזרחה השמש. או גם וגם.

או להפך: מוכי עייפות קהה, תהומית, היו שוקעים שוב ושוב אל שינה מתמשכת, כבדה, ומקיצים עייפים משהיו לעוד יום של עופרת.

כמו נדבק גם מורפיאוס בכבודו ובעצמו בנגיף. הו זאוס אדיר, המצא ארוכה לאל השינה.

*

לנוע כמו עננים, כמו ערפל, כמו עשן, נוהג המורה לומר.

עכשיו אתה נע כמו בתוך ענן, בתוך ערפל.

בתוך עשן.

אפור וסמיך וקר סביבך. הד צעדיך, אתה עצמך, נבלעים בסמיכות שבה אתה מגשש, מנסה להתקדם. כי הלא אי אפשר לעמוד במקום, הדבר חסר הצורה והשם יצמית אותך אם לא תנוע.

ובכן, אתה איכשהו נע. למרות שאין לך מושג לאן – אי אפשר לראות הרבה מעבר לקצה האף – אתה ממשיך לעשות את התנועות המוכרות ומקווה לטוב. רק ההרגל נשאר, והתקווה, לדעת אי אפשר, לא מה המצב ולא מה יהיה ובעיקר לא עד מתי כל זה יימשך.

גם המורה כבר אבד לך.

*

רבים איבדו את מניין הימים.

יום ליום דמה, יום ליום דבק: סגר בית, חוסר מעש.

רק מנין החולים והמתים השתנה מיום ליום. כעבור זמן, גם העניין בתנודות הללו דהה.

*

דווקא עכשיו, מרגיעות ההודעות הנשלחות לתושבים, אמירת הקדיש לא תופסק!

בפתח גן העדן, במערת המכפלה ובמניין מיוחד ומאושר, ימשיך תלמיד חכם לומר קדיש עבור יקירינו, מתוך ערבות וללא עלות. התושבים מתבקשים להעביר את שמות יקיריהם.

בברכת וזוכר חסדי אבות (כולל מערת המכפלה).

השבח לאל על החסדים.

*

בתוככי הבתים, דמו כאמור הימים זה לזה כל כך, עד שמניינם נשכח. ממילא לא הייתה לכך חשיבות עוד. השעות נזלו זו לתוך זו, התערבבו.

בוקר הלך והתגבר לכדי צהריים, ומתישהו הפך איכשהו ללילה, וזה בתורו התמתח עד שאור חיוור זרח מבעד לחריצי התריסים והתגבש לאיטו לכדי בוקר.

וחוזר חלילה.

יש והעיד הרעב על חלוף הזמן: גל התפשט מעומק הבטן והסיט את העיניים אל המכשיר שענוד היה עדיין על פרקי ידיים: כן, הגיעה השעה לאכול. אבל רבים אכלו כל העת, ולאו דווקא מרעב, כי אם מאין־ספור הסיבות האחרות שבגינן נוהגים בני אדם להכניס מיני מזונות מתוקים או מלוחים אל פיותיהם וללעוס, בתשוקה או בלי חמדה. אחרים איבדו כמעט כליל את תיאבונם. כך או כך: גם הרעב לא היה עוד קנה מידה מהימן לחלוף הזמן.

ואתה חשבת על סלוואדור דאלי. ליתר דיוק: על ציור השעונים המתעוותים שלו. האם כשצייר אותם, תהית, שמע גם הוא את חריקת המרחב שהתעוות עם הזמן, את השתיקה המהדהדת שחוללה עצירתה של המציאות.

*

לפעמים מתפרצים המראות והקולות והריחות. דברים קטנים. העץ מאחורי הפנס ליד הגינה הקטנה, שהיה הראשון לעמוד בשלכת. תחנת האוטובוס שממנה היית יורד בלילות החורף של הסמסטר הראשון, בעייפות של יום עבודה ארוך וציפייה לדלת הבית שתיפתח בפניך. המראה מחלון אולם השמורים בספרייה, כשהיית עוצר את הקריאה ומביט. החמימות בבית הקפה האהוב עליך, נהמת מכונת האספרסו, והמוקה לאטה בכוס הענקית שהספיק למשך שעות. הדרך לצפון, ברכבת, ומגע האוזניות בעורך. והמוזיקה, אוי, המוזיקה שהייתה ממלאת את האוזניים. שוק האיכרים עם דוכן המאפייה שאין לעמוד בפניה. הנסיעה הממושכת באוטובוס מקצה אחד של העיר לקצה השני, לאורך האגם בחילוף עונותיו. מערת האלאדין של חנות הספרים האוניברסיטאית. הסינמטק. האור הרך על משטחי הדשא והגינות. חריפות האוויר. פסל האישה המנגנת שהיית עובר לידה כמעט בכל יום ומתפתה להעביר ליטוף על עכוזה המתעגל.

והאנשים. הפגישות איתם. דבריהם. מבטיהם. חיוכיהם. צחוקם. היסוסיהם. עלבונותיהם. כאבם.

אתה מתקפל לתוך עצמך, זוכר וזוכר וזוכר.

*

הרצון לא תמיד יכול להתגבר על הנסיבות, כתבה האשה הצנומה, שחורת העיניים. היו אלו ימי המלחמה הגדולה, והיא ידעה היטב מה היא כותבת. הייתה לה היכולת הנדירה לראות את הדברים נכוחה, וגם האומץ להודות בעוצמת כוח הכפייה של הדברים על הרוח ובסמיכותו של האסון אל הטיפשות.

ולמרות ואולי דווקא בגלל זה כתבה על מרד. מרד כפעולה רוחנית, כניסיון לחרוג מעבר. על החיה הגדולה של הכוח כתבה, ועל הנחיצות לפעול, כלומר להתנגד. ועל האהבה, אהבה כנטייה אל התבונה, כלומר כביטוי של חירות. על יצירת קשר עם הטוב, שרק בו טמונה האפשרות לריפוי.

בזמנים הרעים ההם עוררו דבריה כמיהה עזה אל לב שיתנועע בחופשיות בין המציאות לבין האל. ויאהב. יאהב עד שיירפא לו מצער המגיפה.

*

המחלה עושה את הבריאות דבר נעים וטוב, אמר האיש האפל, הרעב את השובע, היגיעה את המנוחה; ובסופו של דבר, אמר, יוכרעו כל הדברים בידי האש.

את חושבת על כל מה שאי אפשר לשוב ולהיכנס אליו, לא עוד, לפי שעה ואולי לתמיד.

ונהר הצער.

אבל השמש, הוסיף, מתחדש מדי יום. ואת נאחזת במחשבה שכל המתפורר ישוב ויתלכד.