אני מאפרת לתוך החור הוורוד במאפרה הזו שקניתי בחנות הירוקה של העישוּנים, והאפר הזה, ככה, כולו; עולה למעלה, משתבלל עם השמיים; הם מאוד כהים. הוא מתחלף בנצנצים מאוד בנאליים, כי מה־קשור־עכשיו־מדע־בדיוני? אני שונאת מדע בדיוני. אני לא זזה או משהו כזה, הלב שלי לא פועם חזק יותר או מהר יותר. כלום. אדישות מוחלטת של כל ענייני הגוף. מה זה זה? אני לא מפחדת. זה אולי עניין קצת מפחיד; שאני לא מפחדת. הנצנצים עולים למעלה נגד כל העובדות שאספתי בחיי, במין מערבולת מרשימה, תפוחה, אוורירית ונהדרת. הם מסתובבים שם מעליי רגעים מאוד ארוכים. מצד ימין נשמע קול צרוד־חנוק־זכרי שיוצא כמו מהראש שלי, וככה קורא לי להריח אותם, את הנצנצים; להריח חזק. צורח לי במרווחי האוזן שאני צריכה רק להסניף אותם ככה, באחת, והכול ייפתר. הכול ייפתר. בבת־אחת. ופאף! כאילו שלא הייתה בעיה בכלל, מעולם. הנצנצים משתטחים על שולחן הזכוכית השחור לאט, במקצב הקאנון ברה מז׳ור של פכלבל. נשבעת. זה יפה. בטח שהוא שחור, השולחן, בטח. בטח שהוא זכוכית, בטוח שהנצנצים מסתדרים בשורות ונופלת גם קשית רוז־גולד ישרה ומהודרת, כזו שבטח וכבר ארצה לדחוף לאף בלי לפחד. בכלל. אז אני דוחפת. דוחפת־דוחפת. מה כבר יקרה. אני הפסקתי לשאול שאלות מיותרות בעולם הזה.
כולן באחת, בום אחד ארוך. בוווווםםםם בהילוך איטי עם ווליום גבוה. לא לחשוב. מיותר־לחשוב־מיותר־לחשוב. סחיבה ארוכה במיוחד, הנחיר המשומש שורף. שורף העניין הזה. מבקשת להיכנס לחרדה כי מה חשבתי לעזאזל? אבל אני לא. וזה עוד שורף. בקצוות טווח הראייה יש עננים מאוד ורודים, במרכז עמומות הבלחות של עשן לילכי מנצנץ; צבעים של מוות. מוות. סיגריה. פרלמנט לייט ארוכה. אני אוהבת אותן. הן מזכירות לי כמה אני שווה כשהעיניים שלי נתקלות באחת מהן בתוך האצבעות שלי. שווה כזו. עם אצבעות ארוכות. אשליה מצוינת; ברצינות: עוצמה־כזו־מעורפלת ודרמטית מאוד, אני מתה על זה. הפריבילגיה מנצנצת ממני והאצבעות שלי מתארכות. זה יפה. אבל זהו. מכבה את הסיגריה ומרימה עיניים אל השעון. הדקות נמתחו על עשר. ומהר כבר לא שורף. הוורוד נסוג מזוויות העיניים. הקשית הישרה נעלמה מהשולחן וגם שאריות הנצנצים. כולן. אולי דמיינתי. אולי פשוט דמיינתי. הכול דמיינתי. בטח. אולי אני ישנה בכלל. אולי פשוט אני אלך לישון בתוך הלישון.
בוקר. הפלאפון מלא התרעות וממרחק יש קולות של זעקות שבר. ממש כאילו אנשים בוכים בבתים פה, כולם. אני מדמיינת? יוצאת לסיגריה. מסבירה לי שוב שזה ממש בסדר ואפילו עדיף לעשן קודם. ברצינות. מה שזה לא יהיה, עדיף לעשן קודם. אחר כך לצחצח. שום פומו לא יהיה, לא כאן. אני מסבירה לי שזה סבבה, שאשחרר. אז סיגריה, ופותחת את הפלאפון ומיליון הודעות שהולכות כולן בערך ככה: ״מה עשית יא גזורה?״ הרגשת האדישות הזו שנבלעה בי אתמול לא מרפה. מה סרטים עכשיו? מה עשיתי כבר? לא יצאתי מעצמי כבר שנה. עכשיו, להתמודד עם החרא הזה? לא. כן, מה. בא לי להסתקרן. לא בא. כן? אני מניחה את הפלאפון הפוך ומדליקה את הג׳וינט. עדיף להדליק ג׳וינט.
ועכשיו כבר בטוח שאפשר לצחצח, ומי־פה ורודים, וקרם הגנה והכול. להכין עוד קססה, כי נגמר, וקפה קר־קר מכל הקרח בעולם, והפקאנים המתוקים האלו שנגרסים ככה ברעש מר. מכבה את הבלנדר ושופכת את הסמיך אל כוס שמנה ממש וארוכה בקטע לא מאיים בכלל. דוחפת קשית. מנסה שתיגע בדיוק באמצע העיגול. זה תמיד עובד. הלב שלי שמח מזה. הקשית צהובה מאוד שמנה. ככה שתצליח להכיל גם את שברי הפקאן שנגרסו ברשלנות, אלו המעוותים. קולות השבר מבחוץ כאילו התרחקו. כאילו התקרבו צעקות חזקות מאוד ממגאפון. והרבה גיבוי מקהלתי. אני מדמיינת? זה מדמיין אותי? זה הרבה קולות מהבחוץ. אני מתעלמת, כדאי. לפני עשרים דקות גג הייתי בחוץ והכול היה כחול רגיל עם עננים והכול. מדליקה מוזיקה. עדיף מוזיקה, מוזיקה זה טוב. אני כן נועלת את הדלת, בכל זאת, אי אפשר לדעת. חייב ביטחון. רוקדת שעתיים מוזיקה כזו שבדרך כלל אני מבקרת בראש ורוקדת בתחת. זה טוב. מכינה עוד ג׳וינט. יוצאת לעשן אותו, נזכרת במגאפון. מה יקרה כשאכבה את המוזיקה? שטויות. אני לא מפחדת. מה זה כבר מגאפון? אולי השכנים משחקים משהו, או משהו. ימות העולם ואני לא אדליק את הג׳וינט בבית. מה אני בת שש־עשרה? למה אין לי ערכים? אני כבר לפני שש וחצי שנים החלטתי שבבית הזה לא יהיו עישונים. על הבחוץ לא דיברתי יותר מדי. אז מותר. בטח שאצא, זה שלי פה. צעקות זה לא קסאמים. יאללה די.
וואלק. הפגנת עולם מחוץ לבית שלי. שלי! כאילו, לא ״עולם״; אבל הפגנה אמיתית כאן עם אכן מגאפון אפור. או לבן. בערך שלושים נשים שצועקות ״את בושה״. משונה. הן עם פנים מאוד מכוונות על הפרצוף שלי, ״בושה״. מה? אני מעוניינת לשמוע את הלסת שלי נשמטת אבל היא מקבלת את העניין בשוויון נפש. זה חלק מהנצנצים? אני מדמיינת את זה. כן? מה יקרה? אני אתעלם? רק לשבת ולעשן. אלוהים, נו מה. גם לי יש מעט מהפרופורציה, מה התפאורה המוגזמת הזו באמצע החיים? מתיישבת עם הגב אליהן. שאכטה. ועוד, ואין חשיבה. אולי אני אלך בכל זאת? מה יגידו אחר כך אם לא? בושה. מה עשיתי? זה בגלל התמונות שלי? הקולות מצטברים בי. אני קמה. מה, לא אקום? אקום כוס־אמק. מסתובבת. שאכטה. אני אלך לשם. מה יקרה? אני אלך, כן, עם השאכטה בפנים שלהן. הן בטח רוצות שאשחק אותה טובה ככה. אני לא שמה עליהן, למה מה קרה? מחוץ לבית שלי! אני לא טובה מאמי. אני טובה לי.
מדליקה את הג׳וינט כי הוא מהר מדי נכבה, ומתחילה לזוז לקראתן. יאללה, מה. כן, שיצעקו, נו אז מה? אולי זה הכול כי הן לא רוצות שאעשן יותר בשכונה? אולי כי הווילונות שלי שקופים והבנים באים להציץ עליי ומצלמים ומאוננים עליי בשירותים במקום לזיין אותן ועכשיו אני אשמה. אולי זה עניין או משהו של פעם? אולי בגלל ההוא שמת ועכשיו גילו שבדיוק יום לפני חיפשתי בגוגל איך מתסיסים רעל. אולי אני פשוט אענה לאחת מכל ההודעות ואשאל מה קרה? שלושה מטרים ביני לבינן וזה מרגיש כל כך רחוק. ההליכה מתארכת עוד ובאמת שהיא מאוד קצרה כשאני יוצאת לזרוק זבל, מאוד־מאוד. הפנים שלי נגלות מולן ברורות יותר וחדות יותר כשאני מתקרבת אל החומה האפורה. הצעקות מתגברות. מתגברות! אני מסננת אותן כבר בפתח האוזניים. אני לא שומעת כלום. למה לי? משאירה בי רק המהום וגוונים של בכי. אני לא יוצאת מהחומה. למה מה קרה? לא יוצאת. לא חשוב מה. שידברו איתי מהבין לבין, מה הבעיה?
אישה בלונדינית גבוהה מאוד ושזופה או אדומה, לא ממצמצת בכלל. לא ממצמצת אותי, לא אותה וגם לא את הריסים הכחולים המאוד ספציפיים שלה. היא רוצה להוציא לי את הגרון רק עם העיניים. זה בטוח מעניין. צריך לנסות את זה פעם. מה יש לה זאתי, אמא'לה, מה יש לה? ״את!!!! זה הכול בגללך!!! נרקומנית! בושה!!״ וכל הנשים מאחוריה מצטרפות אליה בריפיט ממונטר כזה; עוד שנייה אני בעצמי מאמינה. סתם, אני לא. אני ריקה. מה יש להן? ״הי־י־י־י־י נ־נ־סיכה! תעצרי, מאמי. דברי אליי עם מילות קישור, אני לא מבינה. מה הבעיה, לא הבנתי? איתי יש בעיה? מה הבעיה?״ אני אומרת. הן לא מקשיבות; אבל אני אומרת. שיתנו לי תשובות כאן. חיות בסרט. אתן צועקות על הבית שלי נשמות. היא לא עונה, הן לא עונות. הן עוד בעניין ה״בושה־בושה־בושה״ מה לעזאזל, מה?
עוד אחת, בת עשרים ושלוש או משהו, עם קארה ישר וחום שמגיע בדיוק לסנטר ונעצר, עם עיניים כל כך אדומות שלא רלבנטי הצבע שבפנים. נפוחות. רק היא מתקרבת אליי, אולי רואה אותי, היא. נעמדת ביני לבין החוֹמה לבין ההיא הבלונדינית. היא מושיטה לי את האייפון שלה ביד שמאל, אולי היא שמאלית? שמאליים הם אנשים יפים־כריזמטית, נכון? שמעתי שככה אומרים. השקט נמתח מאוד לצורכי הדרמה הביזארית וההיא פותחת את הפה. מאחוריה הן משתתקות. היא אומרת יפה, ברטט נוזלי וכמעט בלחש עמוק: ״ראו אותך. בכל האינטרנט ראו אותך מסניפה את הנצנצים הוורודים. וכולם בתגובות כתבו שהזהירו אותך, שאמרו לך מראש, שהביאו לך פתק שאמר במפורש: אם תסניפי, כל הבנים ייעלמו. ואת פשוט…
תראי אותך,
את פשוט
הסנפת.״
טוב, יפה היא לא.
״תגידי את סתומה?״ שאלתי אותה, כדי שאדע. ואז נזכרתי שאני לא מדברת ככה לבנות, שאסור לי לדבר ככה לבנות, אז נשמתי שלוש וניסיתי לתקן עם חיוך שמן־שמן: ״לא סתומה, אחותי, אבל בואי, בושה? מה עכשיו בושה? אתן מדברות עליי?״ היא אומרת: ״נו תראי, בואי, תראי.״ אני מרימה מולי את האייפון שלה, הוא כבר ננעל, אז היא לוקחת, פותחת במבט ומפעילה את הסרטון. כוסאומו. זו אני. אשכרה. כוסאמק. בואנה. זו אני מאתמול מסניפה שם נצנצים משולחן הזכוכית השחור וכל העניין הזה. וואלק פדיחה זה. כן, וואי. פדיחה. אימא שלי מ–ת–ההה! טוב, זה מצחיק. איך לא תרצה למות זאת? לא יודעת שהילדה שלה מעשנת סיגריות ופתאום בכל מקום מסניפה לה עב״מים מול העיניים. שמונה שיחות שלא נענו ממנה מהבוקר עד עכשיו. ביום רגיל היא הייתה מתקשרת ארבעים. בטח כשאני לא עונה. כשהחרדה עולה לה. אולי הפעם היא ויתרה? "את מבינה?" הקארה מוסיפה, חבר שלי ליטרלי נעלם באמצע ניגוב קקי, את מבינה? הנייר נשאר תלוי שם באוויר איזה חצי שעה עד שהוא נפל. ככה, נעלם.״
מה? מה קקי עכשיו? אני מדמיינת את זה. כן? דה פאק. אני שואלת כרגע בקול את כולן במה שעלול בתוך ההמולה להתפרש כצעקה: ״מה חברות, אז איפה הם? איפה כל הבנים? לא הבנתי,״ אני ברצינות שואלת, רק קצת מחייכת, כי בכל זאת; נו! התגשמות פנטזיה, מה? מה הקטע? כולן שוב מתחילות לזעוק בדרמטיות. דרמטיות כזו שנמתחת לכל הדעות וכזה, הינה הן בעניינים של להגזים לאללה ולהשתטח על הרצפה ולצרוח. זה קצת מעצבן אותי, או אמור. לא יודעת. בכל מקרה, זה חוקי בכלל לצעוק לי כאן ככה קבל עם רוצחת? כאן־אצלי־כאן? איך זה אמיתי זה?
אני כזה רוצה לומר: ״טוב איפה יגאל שילון״ אבל זה ישן מדי ואני פאקינג אישה בטרינינג שביום טוב מקסימום רואה טריוויה על קוק. אני מרימה את הקול, מנסה להתגבר על הקריאות, ״טוב, נראה לי שקצת שיגעו אתכן, גם בסרטון שלכן לא רואים מכתב, מה יש לכן? אני ממש לא קיבלתי מכתב כמו שאתן מאוד רואות שם. נו, מה? רק האבקה הייתה, ואני לא מתכוונת להסביר את עצמי מעבר.״ מסתובבת להן בפני־פנים ולוקחת שאיפה רצינית מהג׳וינט. לתדמית ככה או לנפש, זה לא משנה (ולא רלבנטי לי אם כן). אוויר חסום נכנס לי לריאות. הוא שוב כבוי. אני שוב מדליקה. אוצרת את העשן בי. שיתקבע, שיישאר, שיבואו לראות אותו מכל העולם. עשן זה בן, אז איך הוא כאן? יש, נו, בטח שיש בנים בעולם.
מתיישבת מחוץ לבית, אני לא אעשן בפנים. זה לא הבית של סבתא שלי פה בתחילת שנות התשעים. למה מה קרה? שיפגינו עד מחר ומוחרתיים. אני אקרא ספר, ככה, על הצעקות שלהן. מול הפרצופים העייפים שלהן. זה לא מזיז לי. מה זה אכפת לי. אני אפילו לא חושבת על שום בן. שום בן שבא לי להתעניין ולבדוק אם הוא מת או חי או באיזה עולם או משהו. אף אחד. ומה אני אמורה לעשות עכשיו אה? לבכות או משהו, לפחד? בפָּנים שלהן אני אקרא להן ספר. אז אני לוקחת משהו טוב־טוב. מה הבעיה? הן משתגעות לגמרי ככה לראות אותי יוצאת מהבית מחזיקה ספר שבעה מטרים מקסימום ממקום ההמולה. מגבירות קולות. נראה שהן עפות על הגלגול של המילה נרקומנית על הלשון. הן המשיכו ליילל אותה, אולי אפילו יותר מ״בושה״. אהבלות לגמרי אלה. אהבלות לאללה. או שאפשר להבין אותן? אולי ככה עם הסרטון המוזר הזה שרץ להן בפלאפונים, כן? אפשר. להבין, בטח אפשר. זה בכל זאת מוזר. אבל זה לא אומר שזה קשור אליי כל זה; כן? אסור לי להתקפל כאן. זה לא קשור אליי. איך יהיה קשור? נכון? אם זה היה אז כבר מזמן הייתה פה משטרה אמיתית עם מדים וצ׳קלקה ולא החרא הבינוני הזה.
והן אלה ככה ממשיכות להפגין ימים וחודשים ואני יוצאת לעשן את הג׳וינטים ששייכים לי בעולם הזה רק שבעה מטרים מהן, עם הגב. שיראו את העצמות שלי ושיסננו עם דיקציה מושלמת ״נרקומנית זאת, רוצחת גברים נרקומנית.״
הבנים לא חזרו או משהו, פשוט אין אותם ודי; אין אותם. וזה לא כזה לא נחמד. אפשר פתאום לקרוא איזה עשרים ספרים ביום אפילו ככה כאן, עם הצעקות ברקע; פתאום ממש־ממש אפשר. והינה מדי פעם מישהי מתחרפנת שם מעבר לחומה מבכי וגעגועים לא אליי, ואומרת שידעתי הכול, שהרי הביאו לי מכתב. איזה מכתב? נו. שישחררו מהמכתב.
אחרי עוד איזה חודשיים התחילו לפנות אליי לראיונות על הלילה ההוא. בהתחלה לא הסכמתי, ברור. הרי הם הפיצו שזה בגללי וכל התקשורת בעולם ככה נתנה לזה ידיים רחבות ולא הפסיקו לשדר אותי מסניפה נצנצים בכל מהדורת חדשות, בכל פינה. הם עדיין לא מתנצלים על זה או משהו. הם אפילו לא אומרים למהבּוּלות שעוד כאן שזה בלתי אפשרי. וזה הרי בלתי אפשרי. בטח שזה בלתי אפשרי. אבל בסוף הסכמתי. אני הסכמתי בתנאי שרק רינה מצליח תדבר איתי. וזה עניין, כי זה רק בשבילי שהיא חזרה ככה לאולפן חדשות. היא ככה ויתרה על כל חלום השחקנית המאוחרת שלה. בשבילי. היא תבין אותי זאתי. נראה לי. מישהי ברצינות כאן צריכה לומר את מה שכולן כבר מחייכות. אז אמרתי. בטח אמרתי. אמרתי, בסוף כל השאלות הפורנוגרפיות על הסרטון שלי עם הנצנצים וההפגנות האלו מחוץ לבית שלי, שכבר קורות רק פעם בשבוע, אחרי כל זה אמרתי ככה את האמת גם, כדי שאוכל לישון אולי: ״ובואו. לא חייב להכחיש שכולנו פתאום מסתובבות עם חיוך ממש זוהר על הפנים. גם אם נניח זה הכול בגללי. איך קשור לשנוא אותי? הרי לנשק לי אצבעות בכפות הרגליים היה בטח צריך, צריך־צריך. אבל אל תתקרבו אליי, נראה לי, אל תתקרבו; אבל לפחות תודו שצריך.״ רינה ככה צוחקת, משתגעת ממני לגמרי; איך לא? מה? ״סדר עולמי חדש הנצנצים שלך עשו כאן,״ אמרה לי אחרי סיומת הצחוק ואמרתי לה כזה, ״מאמי זו לא אני אומרים לך,״ והיא כזה, ״שיהיה.״
אחרי עוד ככה חצי שנה בלי שום הפגנה, אפילו לא מקללים אותי ברחוב יותר. זה מחלחל־עמוק־מחלחל. פתאום נחתו בכמה ״מרכזי חלוקה באהבה״ (מה שנקרא עד לא מזמן ״מפקדה״) חבילות עם זרע שמור בתנאי הקפאה מוקפדים ביותר. ככה, בהפתעה גמורה. חמש שעות אחר כך מאות אלפי רופאות מתרגשות עומדות מוכנות להחדיר לכל מבקשת עוברים. עוברים עוד תשעה חודשים ומי שילדו בנים צעקו: ״לַיְּאוֹר? לַיְּאוֹר״ ואז כבר התערבתי, אני, כי, ״יאללה תרגיעו נשמות, תנ"ך זה עניין של בנים."