גיל דניאל | הזיה אחת אחרונה

"אני יכולה להיות חלק מזה," מיקי משכנעת את עצמה, לא יותר מלחישה. היא עומדת איפה שהוא בשוליים של ההתקהלות.

רוחות ניאון, רוקדות במדבר, לילה של אפלה שנדמה שאין לה סוף. מוזיקה, מקלות זרחניים, עשן, בסים עמוקים, כלי הקשה זורים חול בעיניים. עשרות נפשות צעירות, אולי מאות, שונות זו מזו, אבל גם מאוחדות, אותו קצב, אותו ריקוד חזק, מהיר, עוטף. סוחף.

"ראית?" היא שואלת, קצת יותר בקול, "אל הים טובע בחול."

הרקדנית שמולה מרימה גבה. "מה?!" היא מנסה להתגבר על המוזיקה.

מיקי מבינה שהיא מנסה לדבר עם בן אדם חי ולא כל כך מצליחה. "אמרתי את זה בקול?" היא שואלת.
בחצי ריקוד, הרקדנית מושכת את מיקי קצת יותר רחוק מהרמקולים. "ילדה!" היא מושכת את המילה בהנאה. "את משוגעת!" היא מחייכת, אישה אולטרה־סגולה, עם עגילי זהב עצומים ותלתלים חומים, סבוכים כמו שיח, כהים כמו בוץ בחשֵׁכה. "זאת הפעם הראשונה שלך, נכון?"

"כן," מיקי מהנהנת. "רואים עליי?"

"הפעם הראשונה זאת הפעם הכי שורטת!"

"שורט לי," מיקי עונה.

"אין איתך פה עוד מישהו?"

"טיול סולו. כמו אחרי הצבא." 

"אז… מה עשית?"

"עין שמאל שלי," מיקי מצביעה על העין בלי היסוס.

הרקדנית בוחנת את הפנים של מיקי מכמה זוויות, בודקת עין אחת, משווה לשנייה, מהנהנת. "הלוואי שהיו לנו שתי עיניים שמאליות, לא ככה?" היא מניחה בעדינות יד על הכתף של מיקי, ולפני שמיקי מספיקה לענות, הרקדנית מנתקת מגע ונעלמת לפינה הפרטית שלה, עם נפנוף קטן לשלום.

כן, מיקי מסכימה, בלי עין ימין יכול היה להיות פשוט יותר.

מיקי הולכת וחוזרת עם קרטיב לימון זוהר בחושך. את העטיפה הדביקה היא מקמטת ושמה באחד מכיסי הבד שלה, יודעת שתתחרט על זה אחר כך. בשביל זה יש מכונת כביסה, היא חושבת, ולמרות שעין ימין שלה שם, במדבר, השמאלית עברה לחדר כביסה של דירת סטודנטים בקרית שמונה, צופה במחול המטמטם של הבגדים, טרנס אמיתי שלא עוצר.

זה היה זיכרון אמיתי. היא אף פעם לא זכרה מתי צריך לצאת לתחנת האוטובוס כדי לא לאחר לעבודה, או אף מילה חכמה לרפואה מהספרים שקראה. כל הפסקת צהריים הייתה מבטיחה לעצמה, על פסטה בת יום מחוממת במיקרוגל, שהיום תצייר, וכל ערב הייתה שוכחת מה שהבטיחה. 

אבל רגע חסר משמעות בסוף שבוע בודד בקרית שמונה, הריח של אבקת הכביסה, קרן שמש עדינה של יום שבת החודרת מבעד לחלון, האצבעות שלה שמחליקות לאט על הרשת של היתושים – הרגעים האלה הולכים איתה לנצח.

המסיבה ממשיכה להתגלגל. הירח דק כמו קיסם, מוקף בהמון כוכבים, שאפשר לראות רק בלילה במדבר. מיקי יושבת עכשיו על כיסא פלסטיק, והיציבות הפיזית עוזרת לה להתמקד בסביבה.

לגבר אחד יוצא עשן מהאצבעות לרגע. זה מקסים. אם יש לו סיגריה ביד, מיקי לא ראתה אותה. בלי חולצה ועם שפם, הוא רוקד כאילו הוא שומע מוזיקה אחרת מזאת שמתנגנת במסיבה, ובדיוק כשחוסר הבושה של מיקי מגיע לשיא, והיא בוהה בו בלי לשים לב שהפה שלה פעור, הוא שר בקול של זמר רגאי עדין נפש: "לא יודע מה הוא זה המסר שנפל על חלונות ביתי."

"סליחה," מיקי מוצאת את עצמה יוצרת קשר עין.

הוא מתקרב. "מה נשמע?" הוא אומר. "אני גל."

"תגיד, מה זה מה ששרת?"

"שמעת את זה," גל נעשה קצת נבוך. "אני זמר. אני עובד על האלתורים שלי. המסיבות האלה זה מקום טוב לנסות בו דברים. כי תמיד יש מישהו מוזר יותר ממך ואף אחד גם ככה לא מקשיב." העיניים שלו מתחבאות בפינה. "זה מה שחשבתי, לפחות," הוא מגרד בראשו, והיא מבחינה בצמיד מסיבה על היד שלו, בגוונים של כחול שמזכירים לה אוקיינוס. "מה חשבת?"

"זה היה מעניין," מיקי מהנהנת. "מסר שנפל על החלון. התגלות."

"כן. תודה." הוא מחייך. "טוב, אני חייב למצוא את חברים שלי," הוא מוסיף. "אני אראה אותך?"

"בטוח," היא לא בטוחה. "בהצלחה עם השיר."

משהו במוזיקה משתנה, נעשה איטי יותר, ויזואלי יותר – מיקי כמעט מצליחה לראות אותה. לרגע, הצלילים נופלים עליה בעדינות, ואז הם נעשים חדים יותר, כמו בדיקור סיני, מחטי ירח שנוגעות בעור שלה ונשארות שם. נדמה לה שהיא מאבדת תחושה בידיים וזה קצת מלחיץ אותה.

שני מאבטחים מבוגרים בחולצות אפורות יושבים לא רחוק ממנה. אחד מהם אוכל מנה חמה, השני מחזיק קופסת אוכל שהכינה אשתו. "האמת," הוא מסתכל על האטריות הזולות בקופסה החד־פעמית, "שלךָ נראה יותר טעים." 

מיקי בוחנת את העניין מכמה זוויות. מימין, מכל פלסטיק זרחני בצבע כתום. משמאל, פיצוץ אדום שיוצאות מתוכו אותיות לבנות, הן מרכיבות את המילה "נודלס" ברעש גדול, ומיקי רק בת אחת־עשרה, אסור לה להשתמש לבד בקומקום, אבל אין בבית אף אחד שיעצור אותה עכשיו, והיא אוכלת במזלג חד־פעמי מתקפל מול הטלוויזיה. אם רק הייתי משמידה את הראיות, היא נזכרת, זה היה הפשע המושלם.
כל אחד אוכל את שלו. "עשיתָ פעם משהו כמו שהחבר'ה פה עושים?"

"פעם לקחתי אסיד, וכשהלכתי לשירותים, ראיתי את הצורות על הבלטות מתחילות לזוז, אבל מאז שהתחתנתי אשתי לא נותנת לי לגעת בזה. מה איתךָ?"

"פעם השתכרתי ממש ושלחתי מייל למורה שלי מהיסודי. התחלתי איתה."

"נו, ויצא מזה משהו?"

"תלונה במשטרה." 

"זה כל מה שאני רוצה," מיקי שוב מוצאת את גל בין הרוקדים. "מישהו שיביא לי קרטיב."

"זהו?" הוא שואל. "שלושה שקלים וסידרתי אותך?" השפם שלו, היא מסתכלת, משהו לא הגיוני, השפם עשוי ממתכת. 

"נראה לי שאתה מנסה לסדר אותי בכל מקרה."

"הא!" הוא מתלהב. "מצחיק. את יודעת, הייתי לפני כמה חודשים בספיד־דייט. אלף איש, אירוע ענק. חמש בחורות, חמש דקות כל מפגש."

"איך היה?" 

"מביך. חשבתי שאני אהיה הכי ביישן שם. בסוף נפלתי על חמש שתקניות, ולא הפסקתי לספר בדיחות. לא הצלחתי להיות אמיתי בכלל." גם העיניים שלו מתכתיות עכשיו ונודפות מהן דמעות לוהטות של ברזל מחושל.
"אם היית מקדיש חצי שעה לבחורה אחת, במקום זה, היית יוצא עם כלה."

"כן, נו. אבל מי תסכים לדבר איתי חצי שעה?"

"אולי תנסה לשיר," היא אומרת. "תשיר חצי שעה ואולי אני עדיין אהיה פה."

השפתיים הכסופות שלו נפתחות והוא עומד על חלוקי נחל ושר, מים צוננים מכסים את הקרסול. היא שוכבת קרוב, צופה בו שוחה הלוך ושוב, עד שהשמש מתפרקת לרסיסים על המים והיא נאלצת למצמץ.

אין מצב שזה היה פחות מחצי שעה, היא חושבת, אבל שניהם כבר לא שם. העין השמאלית שלה נפקחת מהר יותר ויותר, רחב ולצדדים, ולרגע נדמה שתיפתח כל כך עד שתסגור מעגל על כל כולה ותבלע אותה שלמה. עין ימין בקושי שם, רק מתעדת, צילום ביתי של מסיבת הטבע הראשונה של מיקי.
היא מושיטה שתי ידיים קדימה, מנסה לתפוס משהו, איזה פס של אור שנפל לשדה הראייה שלה, כמו התחלה של מיגרנה, אבל עם מסר. היא באזור של ההמולה עכשיו, רוקדת בלי לחשוב, רוקדת "כמו שרמוטה מטורפת", ככה עין ימין קוראת לזה. לא הפעם. הרקדנים סביבה זזים על חוטים, כמו בובות, והחוטים הופכים למיתרים כתומים, עבים וזוהרים, והיא רואה את המוזיקה מתנגנת דרכם בצורתה הבראשיתית ביותר, בלי מרחקים בין תווים, גוף הרמוני אחד שמורכב מכל צליל שמושלך לאוויר העולם ונדבק אליו. ואז, בין השירים, רגע אחד קטן. שקט.

 

מכונת הכביסה. רגע אחד, לא רנדומלי, לא שולי, רגע של יופי, שיר של שקט ושל אמת. לא כולם יודעים להעריך את זה. לא כולם יודעים להעריך אותי. זה בסדר.

עין שמאל חוזרת לממדיה הטבעיים. השמש מתחילה לעלות על המדבר. שני המאבטחים משתפים חוויות מהצבא ומפהקים. שניהם "מתים לעוף הביתה כבר." אנשים אורזים את החפצים שלהם. עטיפות של קרטיבים מפוזרות על האדמה, יחד עם צמידי מסיבה קרועים וקופסת נודלס שמישהו דרך עליה.
עין ימין מחפשת את גל. שכחתי לקחת את הטלפון שלו. מייל. משהו. אני לא מאמינה שזה קורה לי. היא שוב על כיסא פלסטיק, אולי אותו אחד, צופה בנוף האפל הופך שוב לאזור גאוגרפי. זה היה יפהפה, אבל עצוב. בלי להתייפח, בלי להשמיע צליל, היא מסתכלת החוצה, כמה שיותר רחוק, וגם העיניים שלה נמסות לשבילים דקים. היא רואה משהו רע מגיע מהמרחק, אולי רק עוד הזיה אחת לסיום האירוע, הזיה אחת אחרונה.
"אני יודעת," היא שומעת קול נשי. הרקדנית האולטרה־סגולה מגיחה מאי שם. "הזריחה הזאת, כשעולה הבוקר. זה תמיד גומר אותי."

מיקי מנגבת את הדמעות בשרוול.

"את בסדר, חברה?" הרקדנית עוטפת אותה ביד מחבקת.

"אה," מיקי נושמת נשימה עמוקה. "כן. כנראה, אני פשוט… נסחפתי."

"בשביל זה באנו לפה," הרקדנית מחייכת, וגם היא נעשית קצת עצובה. "לא ככה?"