אני אוהב את שווייץ,
אני אוהב את הנופים והאפשרות לְהִתְאַבֵּד בְּמָכוֹן מֻרְשֶׁה
ולקבל על זה תעודת הוקרה וחשבונית.
אני אוהב את ישראל, כמו גבר זקן ונרגן החי עם אישה כעורה, קשה ולא מושכת,
אבל לאחר שנים של ויכוחים, מריבות, הרמות ידיים הדדיות ומרמור אינסופי,
נולד סוג של קשר שאינו יכול להינתק.
הָרַכָּבוֹת הָאֲדֻמּוֹת בִּשְׁוַיְץ לֹא בֶּאֱמֶת מְדֻיָּקוֹת
וחלק מהאנשים גסי רוח, שקרנים ורמאים.
אני חוצה את הנופים והגשרים בדרך אל העיירה הציורית מכולן, וֵנְגֶן… וֵנְגֶן שֶׁלִּי.
אני יורד בתחנת הרכבת של ונגן ולוקח איתי את תרמיל הגב שלי.
בְּוֵנְגֶן טַנְקִים לֹא יְצוֹדְדוּ לְעֵבֶר מַטָּרוֹת בְּיֶרִי מָהִיר
בְּוֵנְגֶן לֹא יִשָּׁמְעוּ קְרִיאוֹת נוֹאָשׁוֹת שֶׁל פְּצוּעִים בְּרֶשֶׁת הַקֶּשֶׁר
בְּוֵנְגֶן אֵין גּוּפוֹת שֶׁל חַיָּלִים מְכֻסֵּי שְׂמִיכוֹת וּזְבוּבִים.
אני הולך ברחוב היחידי בוונגן ומתחיל לטפס במעלה השביל,
צלצולי פעמונים הקשורים לצווארי הבקר מנגנים מוזיקה שמימית.
בהמשך השביל ישנו ספסל שחרוט עליו: "יוֹתֵר טוֹב מִזֶּה לֹא יִהְיֶה לְךָ".
אֲנִי שָׂם אֶת הַתַּחַת עַל הַחֲרִיטָה שֶׁעַל הַסַּפְסָל, וצופה אל מַפַּל הַשְּׁטָאוּבָּךְ.
אחרי דקות ארוכות אוסף את התרמיל וממשיך במעלה השביל אל ביתה של ג'.
היא שם, כרגיל, מנמנמת במרפסת עִם שיער השלג שלה מול המפל.
כשאני מתקרב אני צועק אליה: גברת, הלו, גברת, יש לי בתרמיל חצי מיליון דולר בִּמזומן,
קחי אותם וצאי מהבית הזה.
כשאני כבר קרוב אליה, היא מחייכת ואומרת: די, מספיק,
הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה, בשביל מה שיש לך בתרמיל
תְּקבל כּוֹס תֵּה עֲשָׂבִים עִם רוֹשְׁטִי.