אבא צעק שהפעם הוא רציני. הפעם הוא קופץ. הוא נשבע. הוא עמד על הגג, בין אנטנה חלודה לכמה דודי שמש מאובקים, והמשיך לצעוק שהפעם הוא רציני. אמא לא התרגשה מהמצב. היא המשיכה להתיז בצינור פלסטיק ולהשקות את העציצים בחצר. אני רציני. את שומעת? הוא המשיך לצעוק מהגג.
שמענו עליך, אמא צעקה לעברו וכל האנשים בשכונה הקשיבו. רק תשים לב שאם אתה כבר קופץ תדאג ליפול על הראש ולגמור את כל הסיפור. אני, אמרה אמא והשפריצה סילון מים לכיוון הגג, ממש לא מתכוונת לטפל במישהו משותק. ובטח שלא בך.
את חושבת שאני צוחק? אני רציני אני אומר לך. אבא שלי צעק בזעם מהגג. אני עוד רגע קופץ. הוא המשיך.
ישבתי על המדרגות שאחרי השער והסתכלתי באבא עומד על הגג. נאחז במעקה. צורח על אמא מלמעלה שעוד רגע הוא קופץ. הוא אמר שוב שהוא רציני ועקב בעיניו אחרי אמא שסיירה בין העציצים השונים, מלווה בצינור פלסטיק ירוק. אל תקפוץ, אמרתי מדי פעם. אבא לא הבחין בי, רק מדי פעם הסתכל עליי במבט עמוק וצרח לאמא שבעצם זה מה שהיא רוצה. אז זה מה שאת רוצה? את רוצה שיעלי תראה איך אני מת. אני עוד רגע קופץ, את שומעת. אמא שמעה.
תקפוץ. תקפוץ כבר. אמרה אמא בלי להסתכל בזמן שהתחילה לאסוף את הצינור אל תוך גלגלת גדולה וכשסיימה תפסה מגב וגרפה מים מהשביל שלנו אל המדרכה שמחוץ לגדר. תעשה לי טובה. תפסיק להתנהג כמו ילד. אם אתה רוצה באמת לגמור. תעשה טובה לי וליעלי ותלך לעשות את זה במקום אחר. בכלל, יותר טוב שתלך. שמעת אותי, צעקה אמא, עדיף שתלך ותיקח איתך את הדוב המפגר שלך ותקפצו שניכם מהגג. תמצא בניין יותר גבוה. כאן במקרה הטוב רק תשבור רגל. לך. לך. שמעת אותי. היא המשיכה לצעוק וכל השכונה שמעה. בואי, יעלי, היא פנתה אליי. בואי הביתה, היא תפסה לי ביד, משכה אותי ונכנסנו שתינו פנימה.
אבא הלך. הוא אמר כמה פעמים שהוא לא הולך לשום מקום ושהוא עומד לקפוץ, אבל כבר נכנסנו הביתה ואמא אספה מהר כמה דברים ששייכים לאבא והוציאה אותם מחוץ לדלת. אבא כנראה השתעמם על הגג לבד וכבר לא היה לו למי לצעוק אז הוא ירד למטה כשאף אחד לא ראה, אסף את הדברים שלו מחוץ לדלת והלך.
כששאלתי לאן אבא הלך אמא חזרה על השאלה כמה פעמים ואז אמרה בשקט כועס שאבא בטח הלך כמו שהוא הולך תמיד אל החברים שלו במרכז המסחרי. זה כבר קרה בעבר שאבא עזב. זה היה לפני כמה חודשים כשאבא חזר מהמרכז המסחרי ואמר שהקלפים היו נגדו, אבל אז אמא סלחה ואמרה שבסדר אבל הוא חייב לחזור לעבודה והוא הבטיח ויצא כמה פעמים עם הדוב לבתי חולים או לכל מיני מסיבות ימי הולדת של כל מיני ילדים משכונה ט' וזה כמעט עזר עד ממש לפני כמה ימים שהוא חזר למרכז המסחרי ולקח איתו את כל השטרות שהיו מונחים מתחת לכל החולצות בארון שלהם וחזר בלי כלום. הוא היה מצוברח. כשאמא חזרה מהעבודה היא הבינה מייד ורצה מהר אל הארון ולא מצאה כלום וצעקה בכל הבית שאיך מכל האחיות שלה דווקא לה יצא כזה לא יוצלח. היא צעקה עליו שהוא שיגע אותה עם העיניים שלו ואמרה שהוא חייב ללכת. הפעם שלא יחזור. לקחת לי את הכול, היא אמרה לו במטבח בזמן שנכנסתי בחזרה מבית הספר. מה נעשה עכשיו? מה נעשה? היא עטפה את הפנים שלה בכפות הידיים ואז אמרה שהוא צריך ללכת. את המשכנתה לא יהיה איך לשלם והבנק ישעבד את הכול. מה נעשה? היא צעקה עליו. אבא ניסה להגיד שיהיה בסדר ושלא תגיד לו לעזוב כי היא האהבה של החיים שלו ושעדיף לו למות ולא ללכת. אמא הוציאה כל מיני קופסאות ושפכה לצלחת וחיממה במיקרו. אבא ישב ליד השולחן. כשהמיקרו סיים אמא הובילה אותי אל הסלון לשבת עם הצלחת מול הטלוויזיה וכשחזרה למטבח אמרה שהפעם היא רצינית. הפעם אבא חייב ללכת. הוא צעק במטבח שהוא מעדיף למות ושאין סיכוי אבל זה היה מיותר. אחר כך הוא עלה לגג ואחרי זה הוא הלך ולא חזר. אמא לא הרשתה לו. את רוב הדברים שלו אמא זרקה מחוץ לדלת, היא התקשרה ושלומי הגיע לאסוף. דווקא את התחפושת של הדוב שהיא כל כך שונאת היא שכחה לזרוק החוצה. אבא אמר שהדוב היה קנייה נהדרת. אמא אמרה שהוא עלה יותר מדי ושבכלל מי שמע על ליצן רפואי שלבוש כמו דוב. זה פשוט היה דוב עם חיוך קטן ושיניים לבנות ובטן אפורה והרבה פרווה ירוקה חומה. מדי פעם הוא היה נוסע לכל מיני בתי חולים או ירידים בכל מיני מקומות בעיר ולימי הולדת של ילדים מבית הספר השני. היה לו רמקול שהשמיע מוזיקה והוא היה רוקד בתוך התחפושת. האמת שזה היה די מפחיד לראות דוב רוקד. אבל רוב הזמן הוא לא השתמש בדוב והחליפה הגדולה נשארה מקופלת על המדרגות בכניסה ככה שכל מי שנכנס חשב בטעות שבכניסה לבית שלנו יושבת חיה גדולה. אמא שנאה את התחפושת הזאת וכשהוא הלך היא דחפה את הדוב לתוך שקית גדולה והכניסה לארון בחדר שלי.
לא עבר הרבה זמן מאז שאבא עזב עד שהדוב התעורר. בהתחלה רק בלילות הייתי שומעת כל מיני רשרושי ניילון מתוך הארון ומין דפיקות חלשות עד שכמעט ולא שמתי לב. אבל לילה אחד כבר לא יכולתי להתעלם וידעתי שמשהו מסתתר לי בתוך הארון. אמא ראתה טלוויזיה בסלון וידעתי שאם אני אצעק היא תגיע מייד לעזור. החזקתי את מחבט הטניס והתקרבתי אל הדלת. ככל שהתקרבתי היה לי ברור יותר ויותר שיש משהו חי בתוך הארון שלי. החזקתי את המחבט ביד אחת כאילו אני עומדת להרביץ למישהו ואת הדלת של הארון פתחתי ביד השנייה. לא היה אפשר לטעות. השקית של הדוב רעדה, ולי היה ברור שמשהו מנסה לצאת מתוך השקית השקופה. ראיתי איך הפרווה החומה ירוקה של הדוב זזה בפנים ושמעתי כל מיני קולות חנוקים של משהו לא ברור. שלפתי את השקית ופתחתי מהר. הדוב השתעל כמה פעמים בכבדות ואמר תודה רבה נשמה. תודה רבה. כבר כמה ימים שאני קורא למישהו שיעזור ואף אחד לא בא. ממש חשבתי שאני עומד למות כאן. את יודעת איך זה מרגיש להיות סגור בתוך שקית נשמה? זה באמת נורא. אז תודה ששחררת אותי נשמה. באמת חשבתי שאני עוד רגע הולך למות.
הדוב נעמד במרכז החדר והסתכל לכל כיוון. פתאום הוא נראה גדול ובהתחלה קצת נבהלתי ממנו כי באמת מוזר לשמוע דוב מדבר. אבל הוא המשיך בשלו וכששאלתי איך יכול להיות שהוא זז ומדבר הוא צחק חזק ואמר שמה שמוזר באמת הוא שמעולם לא דיברתי עם דוב. כולם מדברים עם דובים. זה כמו לדבר עם כל אחד אחר. אותו דבר נשמה. הוא היה אותו הדוב שהכרתי, עם פרווה חומה ירוקה ובטן אפורה ושיניים לבנות מדי. הוא היה קצת יותר רופס כי בפנים אין אבא, אבל חוץ מזה בדיוק אותו הדבר, דובי בצורת אבא. הוא הסתובב בחדר קצת ואני חזרתי אל המיטה והסתכלתי עליו. את שומעת רגע נשמה? האמת שאני די רעב, את יודעת, הרבה זמן בתוך שקית, לא מסעדת חמישה כוכבים, אם אפשר נשמה, לא משהו מיוחד. רק משהו לזרוק לתוך הבטן. לא ידעתי מה דובים אוכלים והוא רק אמר שלא צריך הרבה, רק אם יש לך איזה דגים או סרדינים או איזו פחית טונה זה ממש יכול לסגור לי את הפינה. אמא כבר ישנה והיא לא שמעה אותי או את הדוב ולא שמעה איך לקחתי את פחית הטונה מהמטבח. הייתי צריכה לפתוח לדוב את הפחית כי במקום אצבעות היו לו רק אגודלים וכפות ידיים רחבות מפרווה עבה. תודה רבה מתוקה. זה באמת עוזר מאוד. הוא ליקק את הקופסה מבפנים ואת הפחית הריקה הוא סתם זרק בפינה של החדר אחרי שסיים. כששאלתי אותו למה הוא הגיע הוא אמר שזאת שאלה מצחיקה. שאלה מצחיקה נשמה. אני תמיד הייתי, הוא אמר, ולא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר אבל כבר הייתי עייפה ונכנסתי למיטה והדוב שכנראה היה גם הוא עייף נשכב מעליי עד שכמעט ולא יכולתי לנשום.
כשהלכתי לבית הספר הדוב נשאר תמיד בבית ובלילה לפני השינה תמיד נתתי לו משהו לאכול ודיברנו קצת. קראו לו מאיר והוא אמר שהוא הגיע כי נמאס לו לעבוד וכי הוא חייב מלא כסף למלא אנשים אז הוא היה חייב להתרחק קצת. בכל פעם שאמא שלי הייתה בבית דאגתי לסגור אותו בתוך הארון. הוא קיטר, אבל יצא רק כשהייתי אומרת לו שזה בסדר. האמת שבכלל לא הבנתי למה הוא הגיע דווקא לארון שלי וכמה זמן הוא מתכוון להישאר. אבל רוב הזמן זה היה בסדר. בלילות תמיד נרדמנו יחד ובבקרים הוא תמיד נכנס בחזרה לארון. כשחזרתי מבית ספר הוא היה עדיין בארון, למרות שידעתי שלאורך כל היום הוא הסתובב בבית. הטלוויזיה נשארה דולקת על ערוץ הספורט שבו צפה ובכל מקום היו פחיות טונה ריקות והמון בדלים של סיגריות. מאיר הדוב אמר שהוא ממש רוצה להפסיק אבל פשוט לא מצליח. אל תתחילי נשמה זה מאוד לא בריא. הייתי מסדרת את הבית מהר לפני שאמא מגיעה ומחביאה את הדוב בתוך הארון. הוא היה מיילל שכואב לו בחושך ושהוא רוצה לצאת. אני כבר לא בגיל נשמה, זה כבר לא בשבילי להסתתר בארונות אם את מבינה למה אני מתכוון? הוא תמיד אמר לפני שסגרתי עליו את הדלת.
לפעמים זה ממש הציק, להחביא דוב בארון זה לא פשוט בכלל. בגלל הדוב והרעשים שהוא עושה בארון כבר לא רציתי שחברות מהכיתה יגיעו לשחק. פחדתי שיראו את הדוב ופחדתי שאמא תיבהל. כמה פעמים שאמא כמעט ראתה אותו מסתובב בבית הוא נעלם ממש ברגע האחרון. אז אמא כעסה על הלכלוך ועל הטלוויזיה שצעקה את ערוץ הספורט ולא הבינה בכלל מאיפה מגיעים כל הבדלים של הסיגריות ולמה יש פחיות טונה בכל מקום. היא כעסה. רציתי להסביר שזה היה הדוב ולא אני אבל שתקתי והלכתי לחדר. בלילה ניסיתי להגיד למאיר שהוא חייב להיזהר יותר אבל הוא רק נשכב עליי עד שכבר לא הצלחתי לנשום ואמר שלא כדאי להתעסק בזה בכלל, עדיף לשתוק ולהתכרבל יחד. הוא היה נרדם ממש עליי ולוחץ לי על החזה עד שכמעט ונגמר לי כל האוויר.
לא פשוט לחיות עם דוב בבית. מאיר הדוב לא עושה לי חיים קלים. כמה לילות לפני היום האחרון הוא יצא מהארון עם ריח חריף מהפה ועשן של סיגריות. הוא היה מסריח והוא נשכב עליי כמו תמיד וחסם לי את האוויר בפרווה החומה ירוקה שלו. ניסיתי להגיד לו שלוחץ לי ושאני לא מצליחה לנשום, אבל הוא כבר נרדם עם הנשימות הכבדות שלו. דחפתי אותו ברגליים ובעזרת כל הגוף עד שהוא נפל על הרצפה והתעורר בבהלה. הוא לא הבין כשאמרתי לו שאני לא נושמת ואני צריכה אוויר. נשמה, הוא אמר, אני כאן בשבילך ומה את רוצה ממני. אמרתי למאיר הדוב שאני רוצה שהוא ילך. ללכת נשמה? לאן אני אלך? אני הדוב שלך. לכל אחד יש דוב, הוא ניסה להגיד. אני בכלל לא צריכה דוב, אמרתי לו. זה טיפשי ומיותר. אתה טיפשי ומיותר ואתה מלוכלך ומסריח ותמיד משאיר אחריך פחיות ריקות של טונה. מאיר הדוב נעלב וכמעט חזר אל תוך הארון. אני רוצה שמחר תלך. מחר, כשאני חוזרת מבית ספר אני לא רוצה שתהיה כאן יותר, אמרתי לו בזמן שהוא סגר את דלת הארון.
בבוקר הוא עדיין היה שם. ראו שהוא כעס ולפני שיצאתי לבית הספר הוא אמר שהוא יודע שלא התכוונתי לכל מה שאמרתי בלילה. אני דווקא התכוונתי להכול אבל לא אמרתי כלום. כשחזרתי הוא עדיין הסתתר בארון. לא אמרתי שום דבר כי ראיתי שהוא ניסה להיות דוב טוב ולא ללכלך וניסה לאסוף את כל הבדלים של הסיגריות. עברו כמה ימים שהוא ניסה להתנהג בהם כמו שצריך אבל מהר מאוד הטלוויזיה חזרה לצעוק את ערוץ הספורט והוא המשיך לפזר בדלים של סיגריות בכל פינה בבית. אמרתי שמספיק, קישטה, אתה צריך ללכת ודי. הפעם מאיר היה תקיף והתרומם מעליי בכל הגודל שלו. למרות החיוך שהיה תפור לו על הפנים היה אפשר לראות שהוא כעס מאוד. הוא הסתער עליי וצרח שאין לו לאן ללכת ושאני המוצא האחרון שלו. בבקשה נשמה. בבקשה. הוא ניסה לקפוץ עליי ולהדביק אותי למיטה אבל ברחתי ממנו ברגע האחרון ולמרות הגודל שלו הצלחתי לקפוץ עליו ולהפיל אותו מאחורי המיטה. מהר לחצתי עליו וכיווצתי אותו בשתי הידיים. זהו, מספיק. עכשיו אתה חייב ללכת, אמרתי בזמן שאני סוחבת אותו החוצה. אל תעשי את זה, הוא צרח. יצאתי מהחדר וטיפסתי במדרגות אל הגג. כשפתחתי את הדלת השמש פגעה בשנינו. אל תעשי את זה נשמה. אני הדוב שלך נשמה. כבר לא היה לי אכפת. הושטתי את הידיים מעבר למעקה וזרקתי את הדוב מהגג. אמא צדקה, הוא לא מת, זה לא מספיק גבוה ומאיר הדוב רק שבר רגל. עכשיו יש לו גבס, אבל מאז הוא לא מסתתר אצלי בארון. אני רואה אותו מדי פעם ליד המרכז המסחרי, דוב עם רגל שבורה.