רעש המטוסים באוויר ממשיך כל הלילה. החלונות מוגפים אבל הוא מסתנן דרך הקירות, זולג על כל הרהיטים. אני חושבת על קורס לפרטי בניין שבו למדנו שהמעטפת שמפרידה בין פנים לחוץ צריכה להיות עמידה, מבודדת ואטומה. למדנו לשרטט חתכים של קיר מעטפת – שבנוי משני קירות, אחד חיצוני ואחד פנימי, וביניהם רווח. ברווח יש בעיקר אוויר, כי אוויר הוא מבודד מצוין. חלונות עשויים באותו אופן – שתי שכבות זכוכית וביניהן אוויר. ככל שהרווח גדול יותר כך הבידוד התרמי והאקוסטי טוב יותר. האמת שבדרך כלל מכניסים ברווח שבין הקירות לוח קלקר מלא בועות אוויר וברווח שבחלון אפשר להכניס תריס שהרפפות שלו נפקחות ונסגרות בלחיצת כפתור.
אנשים לא בנויים כך.
המעטפת החיצונית של אנשים עשויה משכבות עור – בלי רווח ביניהן. בחתך מוגדל היא יכולה להיראות כמו שכבות קרקע שהשערות מבצבצות מהן כמו חצבים מתוך פקעות. צינורות מובילים נוזלים שמשקים את השכבות, כמו צינורות החשמל והמים בתוך קירות של בית. ובפנים לוהטת ליבה של אברים פנימיים – שקי בשר מלאים בנוזלים.
באחד השיעורים צייר המורה על הלוח דמות מרושעת ומעליה כתב באותיות גיר גדולות: מים – האויב מספר אחת של הבית, בצירוף שלושה סימני קריאה גדולים. זה היה שיעור על פרטי איטום. שיעור לפני כן, כשלמדנו על עומסים נקודתיים, הוא צייר זמרת אופרה שמנה על עקבי סטילטו. זה היה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט. אז זאת היתה סתם קריקטורה שמותר לצחוק ממנה. המרצה היה איש מצחיק.
בכל אופן מים מפרקים בתים; ברגע שהם מצליחים לחדור לרווחים שהם לא אמורים להיות בהם, הם מתחילים לעשות שמות בחומרים שמגינים על הבית.
אנשים עשויים משבעים אחוז מים אם הם שותים מספיק. עורם עשוי שכבות שאוויר ומים מחלחלים לתוכן, כמו שהם מחלחלים לתוך האדמה, וגם חומרים אחרים. למעשה, אנשים מעבירים את העולם דרך הגוף שלהם באופן קבוע – דרך העיניים, האוזניים, הפה, ודרך נקבוביות העור. שום רווח לא מבוֹדד בין פנים לחוץ, ופוליטיקלי קורקט או לא, הדברים שנכנסים מבחוץ מגיעים ישר לקרביים ומחוללים בהם את מה שהם מחוללים לפני שהם נשטפים החוצה, ולפעמים הם הולכים לאיבוד במבוך הנוזלים והבשר, ונשארים שם.
אפשר לחשוב שרק בועות אוויר או עצמים מוצקים יכולים לְרַווח מים, אבל במרכזו של האוקיינוס האטלנטי יש אי שעשוי ממים – ים ללא חוף – בשם ים סרגסו. פְרגמנט נשכח וסטטי בצורת אליפסה שרובצת ללא ניע, אי תנועה בתוך תנועה של זרמי ים, וכמו עין המתכסה תְּבַלול הוא מתכסה אצות, מסתייד בהן ובפסולת שהטילו לתוכו הזרמים שמסביבו. למטה, במעמקים חסרי התנועה, יושב מגנט עצום ששואב ספינות. הן נחות על צידן והד הברזל שר את שירת החלודה שלו לצלופחים קטנים שבוקעים מביציהם ומתחילים את דרכם בעולם.
בין אירופה לאמריקה נבלעו דברים רבים. יש אומרים שאפילו יבשת שלמה טבעה שם. לוח ששקע ונח על קרקעיתו המשוננת של האוקיינוס, אולי באלכסון, על צוקי ואדיות תלולים וחריצי חשכה מנוקדים אורגניזמים זרחניים, כמו כוכבים רחוקים בשמי הלילה. ואיפשהו, מעליו, מטוס נעצר לפעמים באמצע הדילוג הטרנס־אטלנטי שלו, משנה את כיוונו בתשעים מעלות, גולש במהירות הולכת וגוברת על נוסעיו, ומתנפץ כמו ביצה אל לוח האוקיינוס שהתאוצה הפכה לאבן. חלקי מתכת, בדים צבעוניים, בקבוקי שמפו שנפלטו ממזוודות ואנשים, צפים לרגע אחד על פני המים, ואז מטפטפים פנימה דרך כל שכבות העומק כמו כוכבי שביט איטיים.
בכל לילה גם אני משנה את כיוון ההתקדמות המקביל אל פני האדמה, וצוללת מטה – דרך כל שכבות העומק. הגוף נשאר במיטתו, אבל אני, עשויה כבר חומר אחר, נבלעת לתוך מציאות אחרת שנדמה שתמיד היתה כאן.
היקיצה היא רגע התנפצותה של ביצה לכוכב צהוב. הגלישה ממשיכה בלעדיי, מחוץ לטווח השגתי, בממד אחר. בניגוד לביצה, אני מצליחה לשחזר את צורתי הקודמת משברי יקיצות. כמו כד ששבריו מחוברים בגלדים של דבק אני נעשית יותר חומר, על כוכב שכוח הכבידה שלו גדל והולך. אני מתקרבת לנקודה שבה לא אוכל עוד להמריא ממנו, אשקע לתוך ים – בחלום אני הילד שמדביק את פניו אל שמשת הצוללת העגולה של נאוטילוס – צופה בנופיה של אטלנטיס האבודה. הילד שאני בחלום רואה פילים מנופפים בחדקיהם לעומתו, בין ארמונות ושווקים, ואת אנשי אטלנטיס ממהרים לכל מיני מקומות בעיר התת־מימית שלהם אחרי ששרדו את השקיעה ולמדו לוותר על הנשימה. הם ממשיכים לחיות במקום שמעבר לחושים שלנו. אולי ריאותיהם למדו להחליף את האוויר באנרגיה של אותו כוח תת־מימי מסתורי, שעוטף כהילה את היבשת הטבועה. מדי פעם מגיעים אליהם ספינה או מטוס, כמו מכתב מעולם אחר.
המרצה המצחיק לפרטי בניין מת מסרטן בשנה השנייה של לימודי האדריכלות שלי. יום אחד ראיתי בספרייה מודעת אבל עם שמו ונזכרתי בציורים המצחיקים שצייר לנו על הלוח, שבזכותם זכרתי מושגים כמו "עומס נקודתי", "פרטי איטום" ו"בידוד", ואת המבחנים שלו שבהם נראו השאלות כך: "מה אמרה הקורה לעמוּד?" או, "מי אמר למי: את לוחצת עליי?"
מובן שלפעמים רווח לא מספיק, כי לבית, כמו לגוף, יש פתחים שיודעים לסנן גשם ורוחות וחרקים, אבל אינם יודעים לסנן אבק ממשב רוח או משמש, ולא את הרע מן הטוב. ולא סתם בציורים לפעמים בית דומה לפני אדם – הדלת היא פה והחלונות עיניים שפשוט יחסית לפרוץ דרכם, לעקוף את החיץ הכפול ואת הרווח המבודד ולהיכנס.
מחוץ לחלון שמי תכלת צלולים כל כך עד שהעולם נראה טרי, בטוח מסַּכָּנה ונקי מרוע. כמו בראשיתו. גם הגינה, בראשית לבלוב, נראית כמו פִּתחת גן עדן מאחורי חומת אבן.
תרשמי: להגביה את החומה, להוסיף סלילי תיל.
ימים גדולים ורעים זוחלים על גחונם. הם מתחזים לגאולה בזמן שהם מוחצים אותנו בשרשראותיהם. הגשמים יורדים בשפע, בין גשם לגשם השמיים כחולים ורחבים, השקיעות המרהיבות, האדומות של המלחמה מכריחות אותנו להתפעל בזמן שאנחנו אלה ששוקעים.
עוזר להיות פרקטיים: אפשר לקום בבוקר. לסדר את המיטה. לכתוב שלוש מאות מילים. לאכול בריא. להתעמל. אפשר לעשות המון דברים כדי להתעודד: לעזור למפונים, ללכת להפגנות, לתרגל יוגה ומדיטציה, לצלם ולהעלות לרשת סרטונים עם מוזיקה עדינה, מלאת תקווה רכה, עם מילים כמו "בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום" או "יש עיניים בעולם שרואות אותי, יש תקווה בתוכי, יש שמיים".
האפשרות השנייה היא להמשיך לכתוב, יותר משלוש מאות מילים, ולא להפסיק עד שיהיו לי מספיק רווחים להיבלע בתוכם, לעשות מהם גדר וחומה וסליל תיל. להיות פסואה שכותב וכותב עד שהוא נהפך ל"אף אחד". גם אני רוצה להיות אף אחד, יש בכך צלילות מופלאה.
אילו הייתי משוררת יכולתי לחרוז עכשיו את הכאב למחרוזת נאה של אבני חן צוננות.
אבל ברגע שאני מתיישבת לכתוב מתחיל עקצוץ שגורם לי לרצות לקפוץ מתוך הגוף הכותב. הראש עסוק במצוות "עשי" של יום־יום. הכלים קוראים לי, המצרכים מקרקשים בארונות, המחמצת תוססת בעומק המקרר.
מה להפשיר? כמה נהיה בארוחת הערב?
הזמן דוהר באור, ונכנס לתוך מנהרות של חושך. לפעמים הן קצרות כמו מצמוץ ולפעמים אינסופיות כמו בלילות שבהם השינה נודדת: הזמן נעצר, מתחיל לזלוג ולחלחל פנימה, נאגר והופך לבועה שתפקע רק כשציפור ראשונה תדקור אותו במקורה. כשאני פוקחת עיניים, אני נתקלת שוב ושוב בקיר השקוף של מגבלותיי; מחכה למרגלות הקיר הזה שאין בו דלת. ביום הזמן מסרב לעצור. תנומת צהריים עלולה להפוך לתקלה; האור מן החלון, ציפורים מצייצות על עץ סמוך, מזכירים עץ אחר ופעם אחרת, ואותי בת שש מטפסת עליו, ובאותו זמן הם מזכירים שהעץ איננו, וכל המקומות שכבר אינם באים ועומדים ונפערים מולי.
נדמה שאפשר לקום בבוקר ולסדר את המיטה. לכתוב שלוש מאות מילים ולאכול בריא ולעשות יוגה, אבל זה לא נכון. לכל היותר אני מצליחה לקום ולסדר את המיטה. לפעמים אני מצליחה לעשות את זה.
אחרי שאני קמה אני משתדלת לא לצאת מהבית. העולם מלא רווחים מסוכנים; בקורס לפרטי בניין למדנו כמה חשוב לשלב אותם במדרכות, כך שלא יפריעו לרצף ההליכה, אבל ינקזו אליהם את המים או יספקו כמות נכונה של אוויר לשטחים שמתחת, עולם שלם של חללים סגורים, תעלות, מנהרות ומרתפים, כל מה שפועם בלאות מתחת לאדמה. אני עוקפת את הסבכות האלה, מנסה לא לנשום את האד העולה מתוכן, את הריח המעושן של בשר וגופרית. דליפות של עולמות שאני מנסה להתעלם מקיומם.
בטקסט מובאים ציטוטים מהשירים "כולנו זקוקים לחסד" מאת נתן זך ו"ניגון" מאת ענת מלמוד.