אני לא זוכר הרבה מאותו היום. רק את מה שקרה קצת לפני, ואת כל מה שקרה אחרי. הרגע עצמו, חלקיק השנייה בו הכול התרחש בי, אבוד לעד. אני חושב, לפעמים, כנראה זה בכלל לא קרה. או לפחות לא הייתי שם; את יודעת.
לפני. הלפני המתוק־רגיל־מאוזן שנלקח לי באחת. ממני, כלומר. נגנב בידי שודדים מתוחכמים. ואיך זה קרה לי? מבלי שידעתי אפילו שיש אצלי משהו שעליי לשמור במקום בטוח. לשמר מפני העולם; לפני. והכול התלפף, נקשר סביבי כמו צמח מטפס מהיר ואכזרי במיוחד. את הפתח לעיניים כבר מזמן הוא סגר לי. ועכשיו אני נלחם על סדק האוויר האחרון. מוצא? לא, את לא משכנעת אותי בתאוריות עומק־הכאב הדלוחות והדלילות שלך. בלי להעליב, כן? את נוגעת ללב כשאת מדברת ככה. וגם אחרת.
ובכלל, אין לך שום סיבה להיעלב. הדליל היחיד פה הוא אני. ככה היה גם בלפני. עכשיו רק יותר ויותר כמו צבע מעורבב ביותר מדי מים. ועכשיו גם מידלדל, כמו ידיים של דחליל. אחד כל כך פחדן שאפילו את האומץ הפנטסטי שלו כבר הפסיק לחפש. לפחות דלוח אני בהחלט בהחלט לא. אני רואה לך בעיניים, יופי; אני שמח שאני מוסיף לך קצת מלח־פלפל־צבע־סוגשל־משמעות לחיים המשעממים אבל עמוקים שלך. שמח מאוד. ובכנות גם. בחיי. סליחה שוב, לא, לא משעממים, בסדר. רגילים? גם לא? מאוזנים. מאוזנים זאת מילה טובה. בריאים. אפילו מילה טובה יותר.
בחזרה ללפני. הפעם לפי מה שסיפרו לי מאוחר יותר. אני; לפחות לא הייתי שם. נסיעה ברכב, הראשון של קולדפליי מתנגן ברקע. אני לא ממש מקשיב. אף פעם אני לא ממש מקשיב.
בום. ואז אחרי.
מעולם לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות לי, או בכלל, או לנו. התבדיתי. הכול התרחש בדיוק וקרה באמת. סימן – אפילו כריות האוויר נפתחו. לבנות וגדולות הן התמלאו אוויר באחת ורוקנו את כל השאר. באחת. את השאר שכאילו היה בי. הן הצילו לי את החיים אני יודע. ובכל זאת מסוגל רק לצעוק; האוויר נכנס מהכיוון הלא נכון, והכול הפוך, מעוות. אם האוויר רק היה נכנס מלמטה במקום להתנגש בי כך, להתנגח. אולי הייתי צונח; מרחף. גומר עם הכול ודי.
אם רק הכריות היו מצנחים. את חוזרת. ובתוכי אני יודע שאפילו זה כבר אבוד ממני. ואם היו מצנחים? אז היו. אך לעולם לא היו נפתחים בשבילי. כי איך שהוא דווקא בשלי פספסו, משהו נדפק להם בקיפול. מי זה פספסו? וכל הזמן אתה רק מחפש אשמים. וכבר זה תקליט שבור, ומילים לא לך. מילים של מנצחים; אם תאמין מספיק חזק, המצנח בכל מקרה ייפתח. ואצלי הכול נראה קרוב להתרסקות.
אחרי. מעלים אותי לאמבולנס. באלונקה. אני מחובר למכשירים. זאת אלונקה טובה, שונה כל כך מהאלונקות שהיו בצבא. שמה האלונקות בכלל לא נועדו בשביל לשים עליהן אנשים; ממש. הרי האיבר הכי חשוב בגוף זה לא המוח ולא הלב, אלא הכתף. כך שמעתי פעם. את בטח חושבת שיש לך כתפיים חזקות. שלי צרות מדי. ויש פה בעולם הזה יותר מדי צרות.
ואז אחרי. תמיד תמיד אחרי. אי אפשר לשכוח איך שהכול מבעבע דרכנו. מבעבע שוב ושוב, אך אף פעם לא מתאדה. בקומקומים חלודים ושחוקים אנחנו מרתיחים את המים. בקומקומים שחורים שחורים בקצוות מרוב שימוש. משום מה אנחנו ממשיכים למלא ולמלא אותם. מעמידים על האש או לוחצים על הכפתור, כלום לא עוזר. נבעבע, נרתח, נערבב, נתערבב – אפילו לשני הכיוונים. ניסיתי. אפילו ליותר משניים. כאילו יש בכלל עוד הבדל בין כיוון אחד לאחר. כאילו אנחנו עוד קיימים בפה ובשם, בקדימה ובאחורה, בתנועה, באדמה הזאת, בגוף.
והמים נשארים. שוטפים על הכול ועל כולם, על מי ועל מה שאנחנו. מכסים עד צוואר, מאיימים לטבוע, להטביע, נשארים. אני לא מצליח לאדות אותם לא מצליח. הם רק רותחים, קופצים, מתבעבעים. המים הם אנחנו, את אומרת. אם תפתח שוב את הקומקומים, כבר לא תמצא שום מים. רק דם. חם וסמיך כל כך. זה אנחנו. לכן הכול פה מבעבע ואף פעם לא מתאדה.
אנחנו אחרי. בואי נתמקד שוב במה שמחובר אליי, במכשירים ובחוטים. אם היית צריכה לתאר אותי עכשיו במילים היפות שלך, באילו מילים היית בוחרת? היית מדמה אותי לחרק ענקי, עם רגליים ארוכות ארוכות, מסתרבלות לכל הכיוונים. או אולי לעכביש, שטווה קורים מכל החוטים האלה. עכביש מפלצתי ומעוות עם שמונה עיניים עיוורות – עצומות, בלתי מסוגלות להעיף אפילו עוד מבט אחד בעולם הזה. ועכשיו, את צריכה לטהר אותי. במילים שלך, במילים היפות שלך. תגידי כל דבר, אני מבקש, גם אם קטן, העיקר שיהיה אמת. ואני שותק, אני שותק כי זה קל לי. אני שותק את הזמן; בשניות יחידות ובעונות שלמות – קיץ חורף סתיו אביב, כהרף עין עברנו חיים שלמים. ואני שותק מקום – חבלי ארץ מעוותים, וחבלי לידה, ומגע רך, וחומה בצורה. את כולם אני שותק. בעובדתיות מחליאה ובלתי רצונית. אנחנו אחרי.
למשל תגידי לי דם ומים. תגידי, זה נכון שאומרים שלפחות שבעים אחוזים מהגוף הם מים? כמה מים. וכמה דם עכשיו מטפטף ממני. אני נוזל ונוזל, נוטף מכל החורים הפעורים בי, ישנים וחדשים. מתנדף. כאילו בלפני בכלל היה בי משהו. כאילו לכל הדם הזה אכפת אם הוא זורם על הרצפה, או נמצא פה אצלי. בוורידים. פה אצלי. תגידי פה אצלי. או אולי תגידי; אנחנו אחרי.
לא, אל תגידי, תאמרי. מעכשיו רק תאמרי. מעכשיו תאמרי לי שזה באמת קרה, שאני לא מדמיין. תאמרי שיש לעשות כך או אחרת. תאמרי; ייתכן.
ואני באלונקה, פושט ידיים לצדדים, מושך בחוטים. או לפחות זה מה שהייתי רוצה. אלו דמיונות, ייתכן; מאז ומעולם החוטים משכו בי, ואני הייתי ריק. ייתכן; אל יד אחת מחוברת לי אינפוזיה, ואל השנייה מחובר לי עירוי דם. ככה נולדתי, אני חושב, מחובר. דם ומים. אני מזהה עכשיו, ההבנה מחלחלת לאט לאט, כן, גם בלפני. גם הוא היה מחלחל באותה המידה, וגם שם לא באמת הייתי; ממש. והינה, תמיד ידעתי שכולי ריק. ומה פתאום אחרי נזכרתם שאפשר להשתמש בהזנה חיצונית?
סיפרו שהעלו אותי לאמבולנס וסגרו את הדלתות. עלייך. את בכית וצרחת, התחננת שייתנו לך לעלות גם, להצטרף. משום מה הם לא הסכימו. ובצדק. איך שהוא, באיזה חוש סמוי ודק גם הם הרגישו, אפילו הם, בחיוורון החולני שפשה בי. כמו נמק הוא הולך ומתפשט. גם עכשיו באחרי. הוא ממשיך, החיוורון, אני מרגיש בו, או אולי כבר בלפני? אין לדעת. אבל ברור לכול הוא שאני מסוכן; בעיקר לך. אז אני מבקש, קחי אחורה חמישה צעדים לפחות, שלא תצטרכי גם את. שאף פעם לא תהיי חיוורת, ושלא תיסעי ברכב בלי ממש להיות שם, ושלא תעשי כזאת תאונה. אף פעם.
אז מה, עדיף לעצום עיניים? להתכחש לעובדות? עדיף לא להזדקק לעולם להזנה חיצונית שכזאת, עדיף לעולם לא להתרוקן, ולא לתת לחיוורון הזה להמית אותך. עדיף.
החיוורון. הוא המית את כולנו, הפיל אותנו חללים אחד אחד, אחת אחת. פגיעה ישירה מרכז מסה, ואז אחרי. הוא איין אפילו את האותנו הכי אותנו שיש. את הפנטזיות הכמוסות ביותר, את הקיום העדין השברירי הקיים ביותר שבנמצא. ודווקא הוא, החיוורון הזה, הצליח איך שהוא. וכמה שניסינו לשכוח.
את רוצה לומר לי שזה לא מתקבל על הדעת. פשוט להיעלם כך. כלומר, איך אפשר שמשהו קיים ואז הוא כבר לא? בלתי נתפס; ממש. אבל את הרי יודעת שבאחרי כבר אין חוקים או דעת או בכלל. הינה, עובדה. היה ואינו. וגם עובדתיות היא כבר לא מה שהייתה. רק החיוורון המיתי הזה שהיה איתי גם בלפני, נשאר. וכל מיני פילוסופיות של מוות.
ידוע מראש, או שלא. כאלו שאפשר לדבר אותן, ויותר אפשר לשתוק. אולי לכתוב? את מציעה בחשש, בזהירות.
לכתוב. לכתוב זה מעניין תמיד. זה עיבוד או תרפיה או קשקוש מקושקש. זה איבוד. זה דם ומים וקומקומים מפויחים. זה מה שאני עושה כשאין אותי. לרגע, או לחיים שלמים. זה אחרי. זאת עשויה להיות דרך אחת שעוד ניתן להלך בה חי. אני מצליח רק לזחול אותה. לאורך ולרוחב, ומעל לכל בליטה בקרקע. אני עוד מנסה להסביר לך שאני פשוט מוכרח. מוכרח לעבור דרך כל פיסה ופיסה של אדמה שכזאת. מוכרח לזחול כל סנטימטר מרובע ממנה. מוכרח כמו שמוכרחים לצאת למלחמה. מוכרח. הסכימי, זו דרך אחת לחזור מן האין. אם לא להתקיים.
את מגלגלת עיניים. למה אתה חייב תמיד להתחכם? את תוהה לעצמך. ככה אתה כותב, בסדר, הבנו. אתה חושב שזה הופך אותך למשהו מיוחד? אה נכון, שכחתי, ככה אתה חי? נראה לך שזה מרשים מישהו?
אני מגמגם ומסמיק, מובך כתמיד. מודה. אני ראוי לכל הזלזול שבעולם. בייחוד ממך. אבל במצבי עכשיו, מוטל כך על האלונקה, מפורק, חסר אונים, אינני ראוי למעט רחמים? לא את שלהם אני מבקש, ולא בכלל. זאת אינטרפרטציה שאת צריכה לעבור בעצמותך. שתגלי בך קמצוץ משהו כלפי; רחמים. אני מבקש רק לעמוד מהצד, לחזות בפלא מתרחש. במקום זאת, את עדיין מסוגלת לראות בי מין סוג של חרק בלבד. נטע זר.
ואני יודע כמובן גם את מה שמציק לך. כשאת אומרת לכתוב – דו"ח, מילה מתגלגלת אחרי מילה, אין התלבטות, ואין אחרת, ואין רוך, ואין אפשרויות נוספות. אין לפני ואחרי. יש מה שיש. או היה. ברגעי החסד הבודדים שלך, כשנחה עלייך הרוח, נזכה אולי גם למה שיהיה. אף פעם אף פעם לא למה שאת.
אני מכיר את הלכתוב הזה, מכיר טוב. אבל את הצעת לכתוב בחשש ובזהירות. ולרגע חשבתי. הינה, זה לכתוב.
את זוכרת אולי פעם שהיינו הולכים יחד לספרייה. מן בילוי פרטי ומוזר שהיה שייך רק לשנינו. אי בודד בלב – החיים כשלעצמם. תמיד הלכנו בשתיקה, צעדים הולמים ברקות, סופרים נשימות. אומנם, אחרי התאונה זה נשמע הגיוני. אלא שאז כנראה כבר הרחנו משהו באוויר – זכר. היית הראשונה להפר את הדממה. תמיד באותה נקודה. חמש שניות בדיוק אחרי שעברנו את המכולת הישנה ויכולנו כבר לראות את הדלת החומה והגדולה של הספרייה. אני לא הקשבתי לך, ממש. אף פעם אני לא מקשיב. במקום זאת, קראתי את השלטים הישנים שנתלו על הדלת, חומים כמוה. היה שלט אחד שנורא אהבתי. הייתה כתובה עליו איזו שהיא קלישאה שבעצם הייתה פרסומת. אני לא מצליח להיזכר בניסוח המדויק, או במה שניסו למכור לנו שם, נראה לי משהו על זה שצריך להאמין בעצמך. הלכתי לחפש אותו שוב, את השלט, רציתי להיזכר. הדלת עוד שם, אבל הוא כבר לא. לִכפור – כנראה גם הוא עבר תאונה. ואני קצת חושד שזאת את שתלשת אותו. באותו היום בכלל לא חשדתי. לפחות לא בך.
ואת כל כך התלהבת ממדפי העץ מלאי הספרים, מרצפת הפרקט, מהשטיחים ומהכורסאות הנעימות. אמרת שהיית רוצה לעבור לגור שם בספרייה. אמרת שהדבר המקסים ביותר בעולם הוא העובדה שזה לעולם לא ייגמר. תמיד יש עוד ספר במדף, תמיד יש משהו חדש לקרוא – שאפשר אולי לחיות דרכו. ואת לא מבינה, לא מבינה כמה זה נורא. דווקא. בהכול הכול הכול אני קורא את התאונה. בכל סיפור או שיר או מכתב. בכל טקסט אקראי שאני מניח לעיניים העיוורות המנוונות שלי לנוח עליו. בהכול אני קורא אותה. בלפני ובאחרי.
וכשאני שוכב על האלונקה, והאמבולנס מתחיל לנסוע. אזעקה – עכשיו בהכול אני גם אכתוב אותה. את התאונה. ואותך גם. עכשיו אחרי.
וישנה בעיה גדולה עוד יותר. לכתוב – לקחת ליד עיפרון, להתיישב לשולחן, להקליד במחשב. פעולות מכניות. לכתוב – להודות שישנה האפשרות שנשכח. הלוואי שנשכח. את החיוורון ואת המוות. נשכח דם ומים. כאילו מעולם לא היו, וכאילו לא יהיו עוד.
אנחנו דוהרים בכבישים, באמבולנס. עוקפים, חותכים, חוצים רמזורים אדומים. מקלפים אותי שכבה אחרי שכבה. ואת עדיין אינך מבינה את ההבדל. בין לרשום, ללכתוב, ללחרוט בסלע – לחקוק. בין גוף לגופה. עכשיו הם מבצעים בי החייאה. ואם יצליחו, גם אני כבר לא אבחין בהבדל.
ננסה שוב. ההבדל נעוץ בדרך בה אני בוחר לתאר לך את מה שהיה לי. יכולתי לומר שמתכת התרסקה אל מתכת (כמוני), להשמיע לך את קול הפיצוח (כמוך), להראות לך רסיסים של שמשה מעוקמת (כמונו). אך אני מעדיף להתעסק דווקא בפרפורי הגסיסה. בגפיים שקופצים לכל הכיוונים, ובלב הזה המפרפר ללא שליטה, שהם חושבים שיש עוד טעם להציל. בגסיסה. בכך שקרוב לוודאי היא תהפוך עוד מעט למוות. סופי ומבטיח.
בכניסה לבית החולים אני פתאום יודע. שרק אותך אני לעולם לא אוכל לטהר לי. ועכשיו יש לי רק דם ומים, ואחרי, ולכתוב, ולהישאר. בלית ברירה. וריק שחור כמו בקצה הקומקום.