לפני עשר שנים בערך, כשבעלי גילה על המאהב (חשבתי שאני מסוגלת לשים את השמות שלהם כאן, אבל אפילו שמות כיסוי אני לא ממש מסוגלת לתת להם), הייתי במצב שאני יכולה רק להגדיר כסוג של ציפה. בזמן שבעלי הטיח בפניי את הגילוי, אני עזבתי את הגוף וריחפתי מעל שנינו. הוא ישב בפינה הקבועה שלו על הספה, בחיבור שבין שני חלקי ספת הריש שקנה לי בהפתעה וחיכתה בבית כשחזרתי מנסיעה בחברת המאהב. אני עמדתי מולו והוא ישב. גופו הכבד שקע עמוק בכריות הספה, הרגליים שלו פשוקות לאורך כל השיחה, ברכיו שמוטות לצדדים. הישיבה הזו הייתה כל כך גסה ומושכת, אולי כי בין הירכיים האימתניות שלו יש קן ציפור, זין ענקי ושתי ביצים ענקיות. גבר כזה לא יכול לסגור את הרגליים. מרגע השיחה ועד כמה שבועות לאחר מכן, הצלחתי להחזיק את עצמי במצב של ריחוף. לנהל את הגוף, לנהל את השיח, בלי להיות בתוך הגוף. ובלי דבר נוסף, חשוב מאוד: בלי לנסות לצפות את העתיד. בלי לנסות לפנטז על עתיד טוב יותר. עד לאותו הרגע, העיסוק המרכזי שלי היה פחות או יותר למלא את המחשבות באפשרויות עתידיות. אפשרויות של גירושים. אפשרויות של אלמנות. אפשרות של פוליאמוריה. בעצם לא, בשום פנים ואופן לא אפשרות של פוליאמוריה. באמת… לאהוב יותר מאדם אחד. אבל מה אם את בכלל לא אוהבת את בעלך? או לא אוהבת כמו שבעלך רוצה שיאהבו אותו. איך הוא רוצה שיאהבו אותו? אלה שאלות שקשה לענות עליהן.
אני לא יודעת לומר איך אני רוצה שיאהבו אותי. בעצם אני כן יודעת. אני צריכה שיאהבו אותי כמו אוויר לנשימה. אני צריכה לרוקן את החדר מכל דבר אחר. בתמורה, אהיה מוכנה למלא את תפקיד האהובה. אשכב איתו כל יום, פעמיים ביום, אם ירצה. אקנה גבינות יקרות ואכין מגש יפה ואגיש לו טעימות מושלמות בין השפתיים, שמשלבות מתוק עם מלוח, חריף ומר. אהיה רגישה אבל גם סקסית, וכשאלמד שאפשר, אתחיל להיות גם קצת גסה. אני גם אצחיק אותו ואהיה לו למשענת. הכול אפתור, כל מה שיצטרך. ובעיקר, לא אבקש עזרה בשום דבר. לתקופה מסוימת, הוא יהיה כל עולמי. ארצה לספר לו הכול, להתוודות על כל החטאים הקדמוניים שלי ולהישבע שלא אחטא יותר, כי אני כבר לא צריכה, למדתי את הלקח. התבגרתי. אהיה טובה, כי מגיע לו שאהיה טובה. בשבילו.
באותו ליל גילוי הסוד, ובלילה שאחריו, נתתי לבעלי (וזו לא הפעם הראשונה שאני כותבת את זה כך) לזיין אותי בעמידה על השטיח בסלון. פישוק קטן בין רגליי שנעוצות בשטיח עד כדי כך שהשטיח חורך את עקביי, נאחזת בציפורניי האדומות בספה החומה. לפני רגע הוא הוכיח אותי על הבגידה שלי, והינה הוא מזיין אותי. ואני צפה. קול דוחק בי לעשות כל מה שצריך כדי לשמר את הקיים. קול אחר שואל, לשם מה?
בעלי ואני קבענו ללכת לטיפול זוגי. ישבנו מול אישה מטופחת בדירה נקייה להחריד. המרצפות החזירו את ההשתקפויות שלנו. אני הייתי בתפקיד הבוגדת. גם בלי שאורנה תצקצק ובלי שאורנה תיאנח, היה לי ברור שהתפקיד שלי הוא תפקידו של הנבל. והנבל תמיד מוכרח לשלם את מלוא המחיר. רוב הזמן בכיתי, ביקשתי רחמים. וגם היה לי הרבה מה להוציא, לשפוך את כל הסודות בזרם קולני. בטיפול, בעלי התוודה שקרא את היומן שלי כדי לאשש את החשדות שלו. הוא לא ראה אותנו ואף אחד לא סיפר לו. הוא נכנס למחשב שלי וקרא את היומן הפרטי שלי.
אני עוד חושבת על דימוי שיתאר את גודל השבר שנחרץ בי ברגע הזה. זו הפריעה הכי חודרנית שיכול היה לעשות בי. בן רגע חדלתי לחשוב על המאהב. אותו מאהב שהעסיק אותי לא מעט לפני כן. זה שעד כה עסקתי באופן קדחתני בעובדה שכאדם הוא מצא חן בעיניי מעט מאוד; הוא מרגיז, מוזנח, קמצן, בעל חוש הומור עלוב שהביך אותי. ומצד שני, הייתי כרוכה אחריו, על כך אין עוררין. התלבטתי אם לכתוב מאוהבת, אבל זה לא מרגיש לי מדויק. מאוהבת… זה חורק. כרוכה מספק אותי. התרגשתי בפעמים הנדירות שהתקשר אליי. כשהייתי איתו בחור ההוא בספרד (איפה שלא היה כלום אז בכלל לא יצאתי לתור את האזור) הייתי ללא ספק כרוכה אחריו.
אני נזכרת שבשבוע שלנו יחד לא אכלתי כלום, הייתי רעבה כל הזמן, הרעב דרבן אותי, הייתה לי מספיק אנרגיה להישאר ערה לאורך כל שעות היממה כמעט. בקושי ישנתי. היה לי חדר גדול, אומנם עם נוף מחורבן לחניה. אבל הוא היה גדול והייתי שם לבד, רגועה ומחכה לזמנים שהמאהב יסור אליי.
הייתה לי גם האפשרות לבחור בין המאהב שהגעתי איתו לבין גבר אחר. אבל לגבר האחר שנכרך אחריי לא פתחתי את הדלת כשדפק חרישית בלילה. לא נמשכתי אליו, אבל נמשכתי למשיכה שלו אליי. נמשכתי לאפשרות להתגרות בו ובגובה שלו, בגינונים ובאינטלקט שלו. אהבתי לחוש את הלחץ בחזה שלו כשנצמד אליי בחיבוקים חבריים בחדר האוכל, השדיים שלי נצמדו לצלעותיו הבולטות, מתרחבים ומצטמצמים עם כל נשימה.
בליל הגילוי הפסקתי בבת אחת לחשוב על המאהב. הכול התאזן והסתדר לי. בעלי, מצידו, איים להרוג את המאהב, הוא אמר לי להגיד לו שלא יעז להסתובב במקומות שהם עלולים להיתקל זה בזה. תהיתי למה הוא רוצה שאצור קשר עם הבן אדם שהוא דרש שאנתק איתו קשר. למה לאפשר אפילו את שיחת הפרידה. אני לא זוכרת אם הייתה שיחת פרידה. רגע, בטח שכן. היא אפילו הייתה שיחה עדינה. לא נראה לי שאמרנו הרבה. אני חושבת שהוא היה הרבה יותר רגוע ומנוהל ממה שציפיתי. הוא התנצל והביע דאגה. באותו הרגע ממש לא ראיתי סיבה שיתנצל. לא הרגשתי שעשה לי משהו רע. לא הרגשתי מנוצלת, לא הרגשתי פתיה. אחרי כמה שנים אפילו פיתחתי סלידה ממנו, אולי על רקע העובדה שסודו יצא ברבים. לא שהיה לי ספק, אבל היו לו מאהבות רבות. אני לא יודעת אם לכולן אמר שהוא מדמיין איך זה לחיות איתן. בסוף, הוא עזב את אשתו בשביל אחת העובדות שלו. מבין כל המאהבות שהיו, ואני ביניהן, הוא בחר בה, הם באמת נראים מאוד יפה יחד. עם זאת, ולא מתוך מקום של אגו, לא הפעם, או אולי דווקא מהמקום הכי חזק של האגו, זה שיודע את עצמו, אני אף פעם לא ראיתי אפשרות של זוגיות או חיים משותפים עם האיש הזה. הבחירות במאהב היו פרקטיות. אישה יכולה לומר לעצמה, אני לא יודעת איך זה קרה לי. אבל אם תחפש מספיק טוב, היא תמצא את כל הסימנים המטרימים, נחים בפינות החדרים שלה. כמו סיפורים שכתבה כבר מזמן על אישה שבוגדת בבעלה. ככה סתם, בלי סיבה. המאהב פנטז על חיים עם מישהי כמוני, לכן לא מפתיע שזוגתו הנוכחית היא קצת כמוני; סקסית, מתולתלת, דומיננטית. יותר מזה אני לא יודעת.
יש שלב ברומן שבו מבט אחד הופך את המשחק למשהו אחר לגמרי. במקרה שלנו זה קרה בקונקשן בנמל תעופה באירופה. הוא תפס אותי בבעלות ונישק אותי בעזות. הופתעתי. עד לאותה עת חשבתי שאת הרומן שלנו אנחנו שומרים לחדרי מלון ולמחסנים, איפה שיש סכנה אבל היא פחותה. כאן המקום לומר שבמצבים כאלה חשוב לנהל סיכונים, מאהב בוחרים בהתאמה לצרכים. ואם כבר אני מתוודה, אז אוסיף שאני אוהבת את הכיבוש יותר ממה שאני מוכנה להודות. אני מופתעת בכל פעם שזה קורה ואומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה.
אני תמיד חושבת שזו אני שנפלה שדודה, שאני רוצה יותר, שאני רודפת. אבל בסוף הם יושבים מולי ומפנטזים איך ייראו החיים לצידי. מצחיק. איך ייראו החיים לצד אישה כמוני? בואו ואספר לכם: יום אחד מישהו יחליף אתכם בתוך המחשבות שלי. מישהו אחר יגרום לי לגמור כשאני שוכבת איתכם והוא לא יהיה יותר טוב מכם. אני ארגיש אשמה רק על שמץ המחשבה ואחפש לדעת מה חסר לי, כשלא חסר לי, אולי להפך. אולי דווקא עודף לי.
בחודשים שאחרי הגילוי לא רקדתי בכלל, אילצתי את עצמי להתנזר. כשאני כותבת על עצמי שלא רקדתי בכלל, זה אומר שבמשך תקופה הייתי מחוץ לעצמי. יצאתי לחופשה מעצמי. או נכנסתי למעצר בתוך עצמי. אני לא יודעת. אולי ניסיתי להיחלץ מעצמי ולכן לא רקדתי. תירצתי, ניסחתי מדיניות, ניסיתי לקלף מעצמי את המופקרת שאני. אבל האמת הכי עמוקה שלי היא שאם לא רקדתי תקופה – לא הייתי. ובזמן ההוא, צר לי, אבל לא הייתי. הייתי מיכל. מיכלית. הכלתי וגם ספרתי, חישבתי, וידאתי שלא חרגתי עד כדי כך. שאין לי באמת סיפור קשה לספר. כמה ריתקו אותי תמיד נשים כאלה שנפלו מהמוסר, הן תמיד נפלו על מסילת רכבת, או טבעו בים או בנהר. הן לא שורדות, אולי כי הן חסרות פשרות ובלי פשרות אין חיים. גברים שורדים מה שנשים לא יכולות לשרוד.
אחרי חודשים רבים יצאתי למסיבה, ואז הגיע המאהב. זה היה תחביב משותף לשנינו והוא הזמין אותי לרקוד. אני חושבת שהסכמתי. הבטן שלי הפרידה בינינו. כל מה שיכול לרעוד בי רעד – אצבעות, ידיים, מיתרי קול, שרירים. לא אהבתי את האיש הזה, לא הייתי מאוהבת בו, אבל כשהוא הוביל אותי על הרחבה, עם כל מה שקרה בינינו, לא יכולתי להסתיר את זה. עקבות של הגוף. מה גורם לפיק ברכיים? מה גורם לאנחה לבגוד ולהשתחרר? מסיבות בחללים מאולתרים הן נשפים ללא ההוד וההדר של טרקלינים ואופנות של מאות קודמות, וריקוד פרידה במקום מילות פרידה הוא אקורד סיום מיוחד מאוד. כשאני חולפת על פני המאהב ההוא היום אני בקושי אומרת שלום. כאילו נמחקה ההיכרות. חולקים יצוע, חודרים, מחליפים רוק ומיצים אחרים, בוגדים, נבגדים, משלמים מחירים, וכעבור זמן מה אני כבר לא בטוחה שהאיש הזה הוא האיש ההוא, השחקן המרכזי בהצגה שלי.
בעלי כנראה רצה שהמאהב לא ייעלם. בסוף, הבידור הזה היה גם בשבילו. אני אומנם בגדתי, הסתתרתי והסתרתי, פנטזתי, נאבקתי בעצמי, חשתי אשמה. אבל גם בעלי שיחק עם עצמו משחק, משחק של גבר נבגד, גבר חושד, כל הדבר הזה חרמן אותו. ובגלל זה, הוא יכול היה לזיין אותי כמו גבר, כמו חיה, יום אחרי שחשף את הסוד שלי. הסוד שישב על השיש בין כלים מלוכלכים ובקבוקי מטרנה.
ואני מחפשת לדעת מה חסר לי, כשלא חסר לי, אולי להפך.
אולי דווקא עודף לי.