בסוף התברר שהיא לא הייתה החיה הנכונה. משהו השתנה והשתבש מאוד, והינה היא כבר לא הייתה היא. דווקא תמיד נחשבה מתאימה במיוחד, ואפילו עד לא מזמן, כשעוד הייתה קשורה בחבל ליד הפחונים, היו עוצרים לידה ומסבירים ומדגימים למבקרים הזרים עד כמה היא בת המקום, מותאמת: איך רגליה הארוכות מרחיקות אותה מהאדמה הלוהטת באזורים האלה, כמה שומן אצור בדבשתה כדי לבודד מפני קור וחום, איך היא יכולה להסתדר זמן רב בלי מים, בלי מזון, מדברית.
היא הייתה מקשיבה לקולות, לועסת.
שייכת. באמת כך גם היא הרגישה, מאז שנולדה, בכרה לשושלת נאקות שפסעו במדבריות האלה עשרות ומאות ואלפי שנים, פורשות מניפות של שבילים, אלומות אלומות, משרטטות אפשרויות עתיקות מאי־שם ואל מעבר מזה. מחברות עולמות לחים דרך התווך היבש והיוקד. לכן גם היא עצמה, רכה, גורית, דבשתה הבהירה מתנועעת כדיונה בהליכתה ברוח החמה, הרגישה במקומה. החלב המתוק של אימה ניגר אל בין שפתיה השוקקות כשרצתה, ולא הפריע לה אם יצור אחר, אחד מן היצורים הרבים סביבה, נמוך והולך על שתיים, כיסוי צבעוני על ראשו, חולב בינתיים מן העטין הנגדי. כשסיימו, הוא והיא, נהג לגרד את צווארה במקום שאהבה.
בשעות החמות של היום רבצו כולם יחד במנוחה, הן וגם הוא. היא רבצה בצל ליד אימה, ואם לא היה צל, הפנו שתיהן את החלק הצר של גופן אל השמש. חרדון ספג אור על סלע סמוך. מרחוק הייתה מריחה צבוע מתנמנם במאורתו, ולא פחדה. בשעות הערב, במרעה, כשהאוויר שוב נעשה קריר, לפעמים היו הבכרים והבכרות יוצאים בריצה קלה פתאומית יחד. היא הצטרפה, שועטת. המרחב היה נפתח מתוך הריצה, הם העלו עננות עפר, ריסיה הארוכים והיפים נעצמו מעט כדי להגן על עיניה, היא התנשמה.
בת שנתיים הייתה כשנלקחה מאימה לאילוף. היא צרחה כשהניח על ראשה את הרתמה, ומבוהלת ניסתה לנשוך. אבל לבסוף, חלשה ומורעבת, למדה ללכת אחרי הולך השתיים ההוא, ורק אז לקבל גבעולי חוביזה טריים. אחר כך למדה לכרוע לקול פקודת החרחור, להיעמד. להתמסר לבדיקות. למדה מהר, ואז נעשה הכול שוב קל יותר. לא נדרש ממנה הרבה, ונותר הרבה זמן לרעות וללעוס. המרחבים היו אינסופיים, והן כולן התקדמו יחד תמיד אל המקום שבו יש. מייד אחרי הגשם נבטו מיני העשבים, סוגים רבים כל כך, היא לחכה מכל אחד רק פעם–פעמיים, מותירה את השורשים באדמה לגשם הבא, לשנים הבאות, לדורי דורות של נאקות וגמלים שגופה הניח שעוד יבואו. בקיץ צמחו הדרדרים הפריכים, שפיה הקשה לא חש בדקירתם ויכול להם, והיא תמיד נמשכה למליחותם הנעימה של המלוח והאשל.
היא פסעה עם העדר מתונות, בין זו לזו, טועמת, ובעיקר מרבה ללעוס, למצות עד תום את מה שיש, ובלכתה הותירה אחריה בקביעות שובלי גללים חמימים, זרעים טמונים בהם, בחורף הבא יבקע אחד מהם ישר אל תוך הדשן המוכן לו ואז אולי עוד עץ שיטה יצמח כאן, ימתיק בפירותיו. כך צמחו רבים מהם, הן נטעו אותם, שוב ושוב, הפריחו את השממה.
כעת לא הייתה קרובה לאימה, שהרתה שוב, ובמקום זאת נהגה לבלות בסמוך לבכרה שנולדה איתה באותו האביב. שתיהן כבר גדלו והיו לנאקות צעירות. ידידות. ויום־יום היו גם הגירודים הנעימים שלו בצוואר. נכון שהשתמש בה לצרכיו אבל רוב הזמן השתלבו צרכיו בצרכיה – להיות בריאה, לאכול, לנוח, לגדול. כשהיה מזג האוויר מתחמם באה אישה לאסוף את שפע שערותיה הבהירות, הדלילות, הנושרות. צמר. בת שלוש הייתה כשהתחילה להרגיש חוסר מנוחה. הלכה אחר האיש שלה, נפנפה בזנבה מעלה ומטה, חיפשה משהו. לא היו הרבה זכרים בעדר – אחיה, שנולד לא מזמן לאימה, נעלם (נמכר לעיר מרוחקת, כבשר), אבל היה ביניהן גמל אחד, והיא התחילה לשים לב אליו.
הוא רזה מאוד לאחרונה, פיו העלה קצף, ושק בשרני אדום ונפוח השתלשל מפיו, מגרה. הוא חרק בשיניו, גרגר ושרק בלהט. וכשבוקר אחד קרב אליה ופשק את רגליו, הפשיל את שפתו העליונה וחשף את שיניו לעומתה, שואף, עוצר את נשימתו לאחור – עצרה גם היא את נשימתה. הוא קרב אליה והיא כרעה ומשכה את רגליה אחורנית, והוא התיישב צמוד מאוד אליה, מחבק את גבה ברגליו. הם נשכו קלות זה את צווארו של זה. על קו הרכס מנגד שני יעלים נלחמו, מקישים קרניים.
בימים הבאים שב אליה. הנקבות התגודדו סביבה, מריחות, מתעניינות. היא הייתה מרוכזת בעצמה. אבל כשהרגישה שדי לה, שקיבלה ממנו מה שרצתה, הניפה את זנבה בקשת והוא הניח לה. בגופה נוצרו אט־אט חיים, יצור זעיר, רק באביב הבא יהיה מוכן.
האביב בא והביא עימו את הבכורה שלה, בכרה בהירה ורכה, שגם היא גדלה בבוא העת והתרחקה ממנה, ואחרת נולדה תחתיה. גם האיש שעינג את צווארה התחלף בנער, שהיה צריך להוכיח את בגרותו כשלקח אותן לימים רבים אל המרעה. פקודותיו היו שונות, נוקשות, כי היו עשויות מהיסוס ילדי שנקרש והתקשח. הוא ביטא אותן כמי שחש תלוי בעצמו בפקודות הללו, תלוי בהן, הנאקות, נמדד על פי היענותן. כישלונו או הצלחתו הוטלו על צווארן, והיא הרגישה את לחץ תלותו בה, משקל מעיק, והתנגדה. הוא משך בחוזקה ברתמתה שוב ושוב, והיכה.
אבל ממש כמוה בינקותה, למד עד מהרה, ונרגע. אולף, התאים את עצמו אליהן, והן שוב אליו. הוא חיכך את צווארן. אביבים התחלפו בקיצים ובחורפים, אזור מרעה התחלף באזור מרעה – יחד איתו ועם העדר הפליגה על פני החולות, גולשת. גם קו הגבול של שטחי המרעה נע איתן: עולה צפונה בשנות בצורת ויורד דרומה בשנות ברכה, גל מתגבה ונופל. הכול היה בתנועה, מתאים את עצמו כמוה. בשמיים זרזירים התכדררו בצפיפות ואז נפוצו באחת, התפוצצות הרמונית מושלמת.
אבל בשנים הרבות שחלפו, דברים אחרים נעו בדרך שונה. על חלקם לא ידעה כלל. רובן לא ידעו. הנאקה שאיתה גדלה, למשל, ראתה אורות מכונית קרבים במהירות רק לפני החבטה העזה. היא קרסה ונחתה, ענקית, על גבו של הכלי הקטן, השביר, בכל משקלה, מרסקת.
בזמן שהן לא ידעו, התרבו פסי האספלט השחורים, אדים מרטיטים מעליהם בחום, ואיתם הדרישה להפסיק את שוטטותן, לכנס אותן. ואם הן צריכות אוכל – שיאכילו, שישקו.
רק אז הגיעו הדברים גם אליה – זמן רב אחרי שהמרחבים שמהם אכלה ובהם פסעה בעקבות אימהותיה, חולקו בלי שהרגישה ליישובים, שטחי אש, שמורות טבע. היא לא ידעה דבר על הכללים שחלו כבר זה זמן בנוגע לחיות משק. גידול חיות שכמותה לא הוכר כענף חקלאי על ידי מי שקבע עכשיו את החוקים, ולא הוקצו לו מים או שטחי מרעה. ובאמת מניין תדע, הרי הנער, שהיה כבר לגבר צעיר, המשיך לתת להן להסתובב חופשיות. עד שהחלו הקנסות הכבדים.
ציפורים יכולות לעוף: זנבנים רפרפו לנגד עיניה בקווים ישרים מעץ לעץ. שממיות יכולות להשאיר את זנבן בכף היד שתפסה אותן, ולברוח. יעלים יכולים לעלות למקומות הגבוהים בעונות הלחות, ובתקופות יבשות לרדת אל נאות מדבר, להרוס את גינות הקיבוץ הסמוך אם צריך. צמחים כבולים למקומם וצריכים לפתח דרכים להסתגל בלי לזוז ממנו. לפתע הייתה היא כצמח. וניסתה להסתגל. קשורה בחבל ליד הפחון, הביאו אליה את מנותיה לשם. אספסת, תלתן. חדגוניות מול עושרו של המדבר. מדי פעם שיבולת שועל שמלעניה המשוננים פצעו את חיכה, עד שהבחור הבחין בכך והפסיק. התרגלה לאכול, לרבוץ. לשתות בשפע. סביבה נמכרו אט־אט הנאקות, עלות המזון לא הייתה כדאית. למה עדיין החזיק כמה מהן, כמובן לא ידעה. אולי גם הוא לא ידע, אבל גם לא ידע מה הוא יהיה בלעדיהן. אם תמיד הוא והן והמרחב היו אחד, איך פתאום הצטמצם הכול ונפרד זה מעל זה, והותיר אותם כך, משונים.
הוא מצא דרך אחרת: מדי פעם באו קבוצות לראות, לכן עיטר את גבה באוכף צבעוני עם גדילים בשחור ואדום, והניף ילדים על דבשתה. היא קמה איתם לסיבוב, מותחת סוף־סוף רגליים, אחוריות ואז קדמיות, מתיישרת, החבל שקשר את רגליה זו לזו הותר. הקלה. היא התרחקה מן הפחונים אל הגבעות. הן קראו לה, האלומות, שבילים שבילים, אבל לשווא, עד מהרה הוביל אותה בחזרה.
שעות רבות רבצה, מתגרדת, מגרשת זבובים. מרוב בדידות וחוסר מעש תקפו אותה עוויתות קבועות, קצובות. הניעה את ראשה הלוך ושוב, הלוך ושוב. ושוּב.
גם הגמל הזכר נשאר, ושוב היא התעברה. מפני שוולד נוסף יוכל בכל זאת להימכר ולהביא כסף. המלטה תניב אצלה שוב חלב, ומה יקר יותר מנוזל במדבר.
אבל העמידה הממושכת במקום אחד לא היטיבה עם ההיריון הזה, שהיה השביעי שלה. בלי התנועה הקבועה, המתנדנדת, מערסלת, משחררת, נתקע העובר. שעות לחצה וגנחה, התפתלה, נחיריה התרחבו. מקרים כאלה עדיין לא היו מוכרים, ורק באיחור הבין האיש שמשהו השתבש, וחרד לה, הזעיק עזרה. "בבקשה, אני אוהב אותה יותר מאשר את הילדים שלי," קיבל את פני הרופא בתחינה, אומנם דיבר בהפרזה, אבל כדי לדרבן; באמת רצה בהצלתה.
הרופא פלש אל תוכה, יישר וסובב ומשך ויילד את הבכר, ובקושי החזיר את הרחם שצנח. אחרי זמן מה ניסה הגור להיעמד, ואז שב ונפל. זה היה רגיל. כך עושים גורים. אבל הגור הזה לא קם עוד. היא קירבה אל הוולד את שפתיה השסועות, שנראו תמהות תמיד.
בוקר, צהריים וערב היה נעמד לידה אחד הילדים של האיש, עם פיסת עור מגוויית הוולד. נצמד אל צידה, קרוב לקו צינור החלב שנמתח והתעבה לאורך בטנה, כדי שתרגיש ותריח, וכך יכלו זמן מה עוד לסחוט מעטיניה הכהים את הנוזל החמים והמקציף.
אחר כך כבר לא היה טעם להחזיקה, היא לא תלד עוד, והייתה הולכת ובאה כרצונה. השמועה אמרה שיש להחדיר שבב זעיר אל תחת עורן של הנאקות, לסמן. אבל היה לה כבר סימון אוזן ישן. סימון חדש ידרוש זמן וגם תשלום מכסף שאיננו, והיא כבר קרבה לשנתה השלושים.
עכשיו, לעת זקנה, יכלה לשוטט כאוות נפשה. בדרך כלל לא הרחיקה נדוד. נמשכה אל הירק המוכר, אל השיטה שהכירה, המלוח האהוב, חולפת על פני הכתמים האפורים שנותרו על הקרקע במקום שבו היו לפני שנים אוהלים, יודעת להיזהר שלא לדרוך בסימנים המהוהים של אפר המדורות שבערו שוב ושוב באותה נקודה מאי־אז.
כשבכל זאת הייתה צריכה לעבור מרחק רב, נעזרה גם בשבילי הגמלים העתיקים שהכירה. אלו התאימו לה מאוד: תמיד היו מקיפים מדרגות סלע חדות, ממתנים את השיפוע, תמיד מתפשרים, מרוסנים. אבל רבים מן השבילים הללו נמחו, ונוסף על שבילי האספלט החדשים שבהם דהרו מכוניות, התגלו לה להפתעתה שבילים חדשים מסוג שונה. מישהו אחר כבש דרכים בארבע רגליו. היו אלה דרכים פתאומיות, לא זהירות: קופצות מעל פערים, רומסות צמחייה. היא עדיין לא פגשה את החיה הזרה הזאת ולא הכירה את דרכיה. עד ליום אחד, בתקופת הבצורת.
אותו החורף היה שחון, וביום ההוא התרחקה יותר מהרגיל, כדי למצוא מה לאכול. גם למחרת התרחקה, וככל שהרחיקה והחום גבר, גבר גם הצמא. היה אפשר לחשוב שבנות מינה אינן צמאות לעולם, אבל העובדה היא שרק מי שהורגלה בהדרגתיות לצמא, מצמיגה את דמה ומשתמשת בו כמאגר מים, יכלה לשרוד שבועות בלי ללגום דבר, ואילו גופה שלה בשנים האחרונות היה מורגל לשוקת הקבועה ליד הפחונים, זמינה תמיד בטווח מתיחת החבל. כעת, רחוקה מן הפחונים והשוקת, ניסתה להתאפק. הפרישה שתן מרוכז.
היא המשיכה ללכת. שוב ושוב גילתה באכזבה שהמעיינות שהכירה יבשו. רק עצי תמר וקנים לצידם העידו כי אי־שם בעומק עדיין טמונים מים חיים, אחרי שחקלאים שאבו כל כך הרבה והורידו את גובה המפלס. היא פסעה בין הרכסים. גם מזון מרווה לא מצאה בדרך – בשנים גשומות יותר, ידעה, היו ממש כאן מרבדים צהובים טעימים. עכשיו, בסלעים הסדוקים, צמח פה ושם רק שיח זוגן נמוך ודהוי. היא הלכה בערוץ שעל גדותיו עוד נראו חלקי טרסות קדומות. גם כאן, במרחק רב למדי מביתה, היו הסימנים העתיקים, והמרחב נראה מוכר, וכשעלה באפה ריח מים רחוק ועורר בה כמיהה, היא מתחה והגביהה את צווארה הארוך, לסרוק את מרחקי המדבר ולמצוא. ואז ראתה כמה מהם. בעלי חיים שעד כה ראתה רק את עקבותיהם.
הדורות שקדמו לה אולי היו מזהים אותם – איתנים וזקופים בפרוות החורף הצפופה שלהם. אבל אולי בעצם גם הם לא היו יודעים את החיה הזאת, ברעמה המברשתית על עורפה. הרי סוג הפראים שחי כאן אי־אז היה קטן יותר, שונה. כך או כך, לה הם היו לגמרי זרים, ומובן שלא ידעה שמקבלי ההחלטות הביאו כמה פרטים מהם אל הטבע, לעצב את נוף המדבר כפי שהצטייר לעיניהם ממסורותיהם העתיקות והיפות, אותן רצו להחיות.
גדולים וחסונים מן הזן שהיה פה בעבר, לא נמצאו לפראים החדשים טורפים, ועכשיו, נמרצים, מטופחים על ידי הרשויות, שהעמידו לרשותם מקורות מים קבועים, הם הלכו והתרבו. נעשו בני המקום החדשים.
כל זה לא היה מעניינה, לכאורה. אותה עניינו המים, שריחם המתוק גירה את נחיריה ואת טעמם כבר כמעט הרגישה על לשונה העבה. היא פסעה, חולפת על פני סלעים שפעם ישבו עליהם רועים. השוקת הייתה כבר קרובה. ניצבת תחת השיזף, עמוקה ומלאה. מרווה ומתוקה כמו עטין. נחשקת כמו מים במדבר.
למפקח היא לא שמה את ליבה. הוא וחברו ברכב הגדול שלהם עדיין היו רחוקים כשהחלה ללגום. אבל הם קרבו, והבחינו בה.
הם היו מוטרדים. היא לא הייתה החיה הנכונה. זו הייתה שמורת טבע, והשוקת יועדה לחיות הבר המקומיות. מה היא עושה שם? זה לא המקום שלה. הם קפצו מן הרכב, מיהרו אליה. סרקו במכשיר המאורך את צווארה, את גופה. היא הזדקפה והביטה בהם, ריסיה מושפלים אל גובה מעשיהם.
הם לא מצאו שבב, וכשניסו לזהות את המסומן על אוזנה היא נערה בקול, נרתעת. בכל זאת הצליחו לפענח את הסימן, או ככה חשבו. אבל במספר הטלפון שאליו התקשרו אמר קול מהסס שאין לו נאקות, וגם כשאולץ לבוא, מאוים בקנס גבוה, העיף בה מבט הולך ונאטם ואמר שהיא לא שלו. לא זאת, היא לא היא.
היא הביטה בגבו המתרחק, כפוף. הבעתה רק נראתה משועממת. היא לעסה שוב ושוב מה שהעלתה מתוכה, מה שהיה לא מזמן ירוק וטרי וכבר אינו. לרגע ניסתה ללכת אחריו.
אבל בינתיים הגיע רכב גדול יותר, מחסומים הורדו ממנו, להנחות אותה בעלייה אל המכולה. היא השתוללה והתנגדה. לא הייתה להם ברירה. אחד מהם קשר את רגליה, אחר כך רצועות נכרכו תחת בטנה, מנוף הרים אותה מעלה. מתוך הקונטיינר המתרחק הביטה אל המרחבים ההולכים ונפתחים במהירות שלא ידעה, מתרחבים ומתרחקים כל כך.
*