את תמיד תרגישי ששכחת משהו. כיבית את הדוד? כן. המזגן בחדר? לא הדלקת. החלון של הסלון? סגור. רגע, והזבל? איפה הזבל? כאן, מחכה לך, קשור ושמת חתיכת נייר ליד השקית כדי שלא תגעי במכסה הפח, רחמנא ליצלן.
בדרך למטה במדרגות עוד תאכלי לעצמך את הראש, בטוח שכחת משהו קטן, גדול, מהותי יותר או פחות, משהו נשאר מאחור. הלעיסה תיעצר בקומה הראשונה. שם תשחררי לאוויר קללה, לא אחרונה לבוקר זה, ריח הבישולים של השכנים חונק, את עוצרת את הנשימה עד שאת מגיעה ללובי.
בדרך לתחנת האוטובוס את אומרת לעצמך שהיית שמחה להיות רפויה יותר, מה שנקרא "לשחרר", אבל רוב הזמן את מחזיקה טונוס בלסתות. גם הלילה החזקת, לא חרקת רק נעלת והתעוררת הבוקר עם כאב אוזניים נורא.
לאבא שלך היה סד לילה, גם הוא נעל, אבל הוא לא השתמש בו, סתם שילם עליו מלא כסף מיותר, במילותיו. את מתנחמת בעובדה שגם בזה את דומה לו ולא קיבלת את המיגרנות של אימא שלך.
כשהיית צעירה יותר, הרבה יותר, אי שם לפני שלושה עשורים, את ואחיותייך הגדולות עוד הייתן מגיעות לאירועים משפחתיים. היו מסתכלים עליכן ואומרים: "וואו, אתן ממש שרה". אחר כך היו נעצרים עלייך: "אבל את, את גם מנחם!" נעלבת, הרגשת שאת הבן של אבא שלך בהרבה מובנים, אבל להיראות כמו בן זה כבר לא סבבה. אחרי שהם התגרשו כרטיס המשפחה המפורקת נתן לך פס מאירועים משפחתיים. הוקל לך, מה לך ולעול הזה?!
בתחנת האוטובוס את רואה נערים עם תספורת פטרייה, מבטיהם מהופנטים אל מסכי הטלפונים שלהם, גיל ההתבגרות הוא שלב כל כך מוזר. את נזכרת איך נראית בערך בגילם, בכיתה ז' היית אמיצה ולראשונה קיצרת את השיער. הלכת לאתי, הספרית של המשפחה, במגזין אופנה שהיה מונח שם הייתה דוגמנית עם שיער עד קו העיניים, השיער שלך היה חלק כמו שלה. הורמונים, כך תלמדי בהמשך, משנים גם את זה. "תעשי לי כמוה!" ביקשת.
הביצוע היה צולע ובסופו של דבר נראית בערך כמו הילדים האלה, בדיוק מה שמתבגרת צריכה – מראה נערי. אבא שלך אהב את זה, לא מפתיע. בכיתה שמעת את ערבה פז אומרת לדנה לוי, "היא נראית כמו בן, זה ממש מכוער." אאוץ'. ביקשת לצאת מהשיעור לשירותים, הלכת למגרש, היה שם כדור ובעטת לשער, החמצת. ילד משכבה ח', שידעת רק את שם המשפחה שלו ושלא מתעסקים איתו, צעק לך: "ילד, יא מכוער, החטאת!" לא טרחת לתקן אותו.
היום כל אזכור של דמיון בינך לבין אבא שלך מרגש אותך. עוד רגע זה בדיוק שלוש שנים מאז שנפטר ואת מוצאת את עצמך נרגשת מכל דבר שקשור אליו. את מדברת איתו לפעמים ויכולה להישבע שאת לא ז'אן דארק, אבל שומעת אותו מנהל איתך שיחה. אתמול כשעברת ליד טמבורייה כרגיל לא התאפקת ונכנסת, את אוהבת את הריח של כלי העבודה וגם ככה היית צריכה לקנות שני דיבלים גדולים למראה שלקחת מהבית שלו, עדיין לא תלית אותה, אבל סוף־סוף החלטת איפה תתלי. המוכר שאל איזה דיבלים את צריכה, שלפת את הברגים, הוא חייך ושאל: "יש לך בעל עם מקדחה?" חייכת חזרה ואמרת לו, "יותר טוב, יש לי את המקדחה של אבא שלי. ירושה."
באוטובוס עולות לך עוד תכונות שיש לך ולאבא שלך במשותף, לא כולן חיוביות. שניכם שמים לב להכול, תמיד.
אפשר לקרוא לזה מודעות־יתר, אבל זה יהיה שיפוטי (ביקורתיות, אגב, ירשת משניהם – גם אימא שלך לא חפה ממנה). קראת מאמרים ושם למדת שאת פשוט רגישה מאוד, אישה רגישה מאוד. כל החושים ערים, תמיד. בשנים האחרונות את מתרגלת סינון של רעשי רקע, לא רק ברמת הסאונד, כל דבר שלא קשור אלייך. את מנסה לתרגל את זה גם בנסיעה הקצרה לתחנת הרכבת. איכשהו את תמיד קולטת את זה שמחטט באף או את זה שיורק ליחה, כמו אז שראית את הביצים של אברי רוט. היית בכיתה ד' וישבתם במגרש בית הספר בשמש הקופחת, הבנים דקלמו בגמגום שורות אחדות, בנות רקדו לצלילי שירים שהתנגנו בדיסטורשן ממערכת סאונד שידעה ימים טובים יותר, כנראה מלפני עשור. לקינוח, מקהלה שרה בזיוף וכל הטוב הזה כדי לציין את יום פטירתו של אליעזר בן־יהודה שכנראה התהפך בקברו.
ישבתם שם וראית את הביצים שלו זולגות, הוא לבש מכנסי ספורט קצרים, כאלה שיש להם רשת ובנים חושבים שהיא תחליף לתחתונים. ניסית לא להסתכל אבל כמו תאונה, ידעת שתזדעזעי, ועדיין פשוט לא יכולת להסיט את המבט. לקח די הרבה זמן עד ששאר הילדים קלטו וצחקו, אברי לא קלט.
ברכבת הכול מרגיז, את בכלל רגזנית לאחרונה. את שואלת את עצמך אם הנרגנות היא מנת חלקך כעת. סממן של גיל? חלק מהתבגרות? הרבה זמן לא היית בטיפול, את אומרת לעצמך שכדאי שתחזרי. מתישהו.
בחור אחד צועק בטלפון על איזה רוני שחייב לו כסף, הוא צורח בקולי קולות וכל הקרון שומע. בא לך לקום, לחטוף לו את הטלפון מהיד ולצעוק, "רוני, אינעל אבוק, תביא כבר מה שמגיע לו, גמרת אותנו!" את משתעשעת לרגע במחשבה שתעשי את זה. החייל במושב לידך שומע סרטונים בווליום מוגזם, הטלפון שלו מצלצל כל שתי דקות עם רגאטון שנשמע כמו שיר הנושא של הפאנג'ויה. הקול בראש שלך מנסה להבין ללא הצלחה למה אין לאנשים את האדיבות הבסיסית לסתום את הלוע שלהם במרחב ציבורי. כל גלגולי העיניים שלך לא יעזרו, אנשים הם אנשים.
את ממלמלת לעצמך את מה שג'ק, האקס האוסטרלי שלך, אומר: "Fucking people, ay?!" את מתבלת את זה במבטא שלו, אי אפשר בלי, ככה את שומעת את זה בראש.
את מחליטה לעבור קרון, למה לסבול כשאפשר לעבור לקרון אחר, בתקווה שקט יותר. עכשיו עברת גם לצד הנעים יותר והשמש זורחת, את מתחרדנת מקרני השמש ונהנית מהשקט. מישהו עולה עם ריח טוב של בושם ומתיישב ב"סלון" שלפנייך, פתאום את מברכת על חוש הריח שלך ונהנית מכל סניפה שאת לוקחת. הוא מתעטש פעם בעשרים דקות, אבל את לא מקללת אותו על זה, אפילו לא בלב. כרגע הוא המשיח של הריח מבחינתך וזה שווה הכול.
הריח הטוב מזכיר לך את הפין התורן, אביאל, איזה שם, יא וואלי. את פותחת את הוואטסאפ ומסתכלת על ההודעה ששלח לך אתמול: "מה קורה???? התגעגעתי!" בדיוק קיבלת מחזור, את לא תפגשי אותו בשבוע הקרוב. אחד הדברים שהכי מדליקים אותך הוא הריח הטוב של המצעים שלו. בפעם הראשונה שהיית אצלו הוא ירד לך ואת די בטוחה שלהסניף את המצעים תוך כדי שהוא שם נותן עבודה שלגמרי מכבדת את בעליה, סייע לך לגמור. בחיים לא תהיי מסוגלת לצאת איתו לדייט אמיתי, לא אינטליגנט מספיק, עם כל הכבוד. הוא נקי, הבית שלו מסודר, יש לו ילדים מאשתו לשעבר אז אין לו עניין בחקר הרחם שלך ו"איך זה שאת לא רוצה ילדים?" שינוי מרענן, ביצת הפתעה של טינדר.
חברה טובה שלך התגרשה לפני חודשיים, אתמול נתת לה להשתעשע קצת באפליקציה, לראות "מה היא מפספסת".
המבט המבולבל שלה כשראתה מה קורה שם גרם לך לצחוק, הסברת לה שזאת בסך הכול פונקציה, לא מקום לחפש בו אהבה, "את רוצה אהבה?" היא שאלה ברצינות.
את מספרת לה (ולעצמך) שכאשר את מדמיינת "ביחדנס" זה נראה נחמד, אבל אחרי יום ארוך ממש לא חסרים לך גרביים זרוקים בפינה, או מישהו שישאל איך שכחת לקנות מצרך בסיסי מהסופר. אלוהים תרחם על מי שינסה לפנות אלייך בבוקר, בכלל לא בא בחשבון. בינתיים את מתחזקת גבול עקבי אחד בחייך – הגבול ללב שלך. היית שמחה לפגוש מישהו שתוכלו לשתוק יחד, זאת רמת אינטימיות לשאוף אליה, עד אז לא תצליחי לפתוח את הלב, אין מקום.
את לא בטוחה אם את שונאת אנשים, את יודעת שאת אוהבת אנושיות, לצערך רק מעט ממנה ניתן למצוא בבני אדם.
מישהי לידך מקלידה הודעה, היא חיילת בשירות סדיר לפי המדים, יש לה סאונד למקשים, סאונד שנשמע כמו הקשה על תיבת עץ. את מלכסנת מבט לכיוונה, אבל אין פרטנר. היא עמוק בטקסטים והרעש? לא מזיז לה כהוא זה.
עכשיו לא רק הלסתות, הכול מכווץ, הנשימה לא נכנסת פנימה עד הסוף. את מרגישה שהכעס לא בריא גם לגוף.
לפעמים את מצליחה להבחין שאת פשוט עצובה, הכעס הוא רק ביטוי, הוא לא רגש. קל לך יותר לכעוס מאשר להגיד שאת ביום עצוב. לפני שבוע ישבת בשיעור באוניברסיטה והמרצה כתבה על הלוח שיר שמזכיר לך את אבא שלך. דמעות חנקו את גרונך, הרגשת שאת לא מסוגלת לדבר, אם רק תפתחי את הפה דמעות יעלו ותבכי בכי תמרורים. כמו שיוצא לך לפעמים במקלחת, עם הזרם זה טוב, את מרגישה שהכול נשטף.
אם רק היית יכולה כמו האילמים בקניון לשים פתק שאת עצובה ולא מעוניינת שידברו איתך על זה, כי זה יציף אותך ותודה אבל כבר הוצפת במשרד, מה שנקרא, זה היה מקל על העניין.
היית עצובה עכשיו כמעט חודש, ככה זה כל שנה סביב האזכרה של אבא שלך. אמרת את זה לחברה מהיוגה והיא תקעה בך כזה מבט עצוב, רצית להרוג אותה.
לפני כמה שנים כתבת טקסט בשם "תמיד רציתי סרטן קטן", חשבת שיהיה איזה טוויסט הרואי בהתמודדות עם מחלה שמאיימת לכלות את חייך, מתוך החולי פתאום תביני כמה דברים עוד לא עשית, כמה רצית ולא הספקת. תילחמי על החיים שלך ולא תוותרי, תתגברי או לא על הסרטן זה כבר לא משנה, העיקר שיהיה אירוע מחולל, כמה שיותר מטלטל, שייתן לך תחושת משמעות. רצית להילחם על החיים שלך. אחרי שאבא שלך חלה הבנת שסרטן זאת ממש לא משאלת לב לגיטימית.
הרכבת מגיעה לתחנת היעד – האוניברסיטה. אזרת אומץ והלכת ללמוד תואר שני בתחום שתמיד דיבר אלייך, לא תמיד טרחת לפתח בו עשייה, אבל את גאה בעצמך שבחרת ללכת ללמוד עכשיו. התגברת על עוד פחד, בגילך המתקדם. אימא שלך מבקשת כל שבוע דיווח מלא על מה שלמדת, היא נוהגת לצעוק לך תשובות על שאלות שלא בהכרח שאלת. את יודעת שגם אבא שלך גאה בך.
את עומדת מול הדלת, לא מחזיקה במעקה, הגוף שלך מצליח להחזיק את תנועת הרכבת, גם במהירות שבה היא נוסעת. הגעת לנוף אחר, שונה, מדברי.
את שומעת שני גברים מדברים ביניהם, "מה אני אגיד לך, אחי? החיים הם תקופה קשה." בלב את אומרת: החיים הם תקופה, וכמו כל תקופה, גם הם יחלפו.
ליד הכפתור הירוק לפתיחת הדלת יש מדבקה: "אין לפתוח בזמן הנסיעה", זה בכלל יכול להיפתח בזמן נסיעה? ומה יקרה אם תלחצי? עוצמת הרוח תעיף אותך כנראה החוצה ותתרסקי על הפסים או על הגדר. את מדמיינת את מודעת האבל שלך, מה בדיוק יכתבו? את חושבת על אימא שלך, אחיותייך, האחיינים, המשפחה, החברות, החברים, היזיזים, כולם יתרסקו. איזו מכה, איזה זעזוע, שוק רציני. יגידו: "בדמי ימיה נקטפה, בשיאה!" את לא בטוחה שאת בשיאך, את גם לא בטוחה שיהיה נורא ואיום אם תמותי עכשיו.
פתאום מחשבה חדשה עולה בראשך: מה יקרה אם זאת עת בה תתחילי לחיות?