הספרות כאבסורד | דבר העורכים

למה ספרות? למה עכשיו? השאלות הללו כבר לא ניתזות בארס מזוויות פה משוננות כמו סכין. הן לא נשאלות עוד בביטול שבע-הרצון של כל אותם חסידים של השוק החופשי ונאמני חוק הג'ונגל הכלכלי; הן לא נשאלות על ידי אינטלקטואלים נפוחים מחשיבות עצמית, או על ידי מתבגרים נבובי עיניים שמסך הטלפון שלהם איכל זה מכבר כל זכר לאישיותם. הן לא נשאלות עוד באף אחת מן הצורות הללו, משום שהן כבר לא נשאלות בכלל. לאיש כבר לא אכפת, אף אחד לא זוכר את קיומה של הספרות. אנו חיים בעידן שבו הספרות לא יכולה עוד להתנחם אפילו בעוינות או בבוז שמופנים כלפיה. העידן שלנו הוא עידן האדישות, הפוסט-מורטם של הספרות. מאחר שכך, כל ניסיון לעשות ספרות של ממש בתוך הזמן שלנו, לחשוב ולדבר ספרות עכשיו, גובל בשיגעון. בזבוז זמן משווע, אבסורד.

אם כן, לא עוד האבסורד שבספרות כי אם הספרות כאבסורד – מעשה יצירה בעבור אף אחד, נגיחה עד כלות בסלע קהה. העת שלנו אינה בזה עוד לספרות, ואינה רואה בה אויב שיש להכריע. היא פשוט אדישה לקיומה. אפשר להתאבל על כך ואפשר באותה מידה להטות אוזן למרחב החדש שנפתח בעקבות ההתעלמות הזו, יקום מקביל שבו אתה מוצא את עצמך לפתע משוחרר כליל מרודנותם המצמיתה של התכתיבים והאג'נדות, של הטעם הספרותי הנכון (כמה תפל הוא המושג "טעם") ואי-אלו מנייריזמים-לשעתם. היקום הזה כמוהו כיריד נשכח בעיירת פיתוח רקובה שאליו מגיעים האחרונים שבשרשרת המזון רק משום שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות. עמומי מוח, צלופי רוחות, הם מגיעים נטולי ציפיות וחפים מיומרות. עילגים, מפוזרים, מפגרים בחלקם, קרובים יותר למדרגת החיה הם נוהמים נוכח מתקני היריד החורקים ברוח היבשה, ועולים לסיבוב כי למה לא. חופשיים כפי שרק מי שהעולם ויתר עליו יכול להיות חופשי הם המשוגעים האמיתיים לדבר. רוכבי הנדנדות השכוחות הללו הם משוררי האבסורד של זמננו, הם המשוררים כאבסורד. "טפר" הוא הביבר שבו הם מוזמנים להתרוצץ כאוות נפשם.

את האסופה שלפניכם רקחנו וערכנו בימים שכוחים, טרום האסון שהתרגש עלינו. אסון שמצא ספרות משותקת-ממילא, כבדה ואובדת-דרך, רק כדי להנחית עליה ועל הלשון שבה היא נכתבת מכה ניצחת. התפוררות זו, אפשר שיקח זמן רב עד שנוכל לאמוד את מלוא היקפה ואת רוחק השפעתה. אפשר שהיא תבשר את ניצחונה של התשישות על הנפש היוצרת, ואפשר שמתוך תשישות זו היא תניב לא רק יצירה חדשה, תשושה, מדמדמת, אלא גם תכייל מחדש את המבט הספרותי, ותאפשר לו, סוף סוף, לפנות אל הפינות הנידחות של זמננו, שהמבט המסואב, הקליקאי, לא היה טורח לפקוד לעולם. פינות נידחות אלה הן שמרכיבות את האסופה הראשונה של "טפר". כל היצירות שכלולות בגיליון ביכורים זה – ובהן גם אלה שניתן להאמין כי נכתבו מנקודת מבט פוסט-אסונית, תפורות על פי מידתם של אירועי השעה – חוברו לפני ההיסחפות הפטאלית שחווינו אל מעבר לאופק האירועים – בעולם אחר, בזמן-חיים אחר. האסון, שכבר עתה דומה כי הוא כופה עלינו קנה-מידה חדש שכמותו טרם ידענו, ושעל פיו מוטל עלינו לאמוד את חיינו כאן, אפשר שיסלול לה לספרות נתיבות אחרים שבהם יימצא לה מקומה מחדש – דרך עיניים חדשות היודעות לראות מתוך העיוורון.

חזון "טפר" הוא חזונו של אוונגרד רב-תחומי המשתרע מאמנות המילה הכתובה ועד לאמנויות הפלסטיות לסוגיהן השונים, מהנאמר במילים ועד לנאמר בצליל ובתנועה. זהו כתב-עת לאלה שאין להם כתב-עת, ליצירה שעצם הרעיון ה"ספרותי" הזה של כתב-עת גורם לה לנחור בבוז ולהתהפך על צידה. משכן ארעי, תחנה לילית רדופת רוחות ושורצת עכבישים, מאורה. מקום שבו התלישות עוטה על עצמה פנים ומדברת בחריקות, בגניחות במשפטים שבורים. גלריית היצורים שמוצאת את מקומה בטבעיות בתוך זמננו, החייתי שבזמנים.

העורכים.