אני ובעלי משה אחראים על ועד הבית בבניין. אני יודעת מי משלם בזמן, מי מפגר חודש או חודשיים, ואצל מי דלף הדוד מים שהציף את הקומה שמתחת. אני יודעת הכול על כולם מלבד השכן שגר ממול.
אני לא יכולה לסבול את זה. בעל הדירה, כך שמעתי מרכילויות, הוא איש חרדי שגר בבלגיה. הוא נוהג להשכיר אותה לחרדים כמותו. לפני חודשיים הבחנתי במשאית הובלה חונה על המדרכה. מלבד הסבלים שהובילו מקרר עם ארבע דלתות, ספה מרופטת ושק כבד, לא היה זכר לשכנים החדשים.
בכל פעם ששמעתי טריקת דלת, הייתי פורצת לחדר המדרגות כדי לגלות מיהם השכנים המסתוריים. תמיד הגעתי באיחור של חלקיק שנייה. השכן, שכנה, או שכנים, כולם הקדימו אותי למעלית. הייתי רצה למרפסת, מסיטה את התריסים ומביטה מטה. כלום. איש לא הגיח מהכניסה. וגם הטויוטה שדהרה מהחניון הייתה שייכת לסימה מקומה שלוש.
ניסיתי להתחקות על זהותם בערמומיות. חשבתי להציג את עצמי ולדרוש, כמקובל, את דמי הוועד החודשיים. אבל הם הקדימו אותי; השחילו מעטפה מתחת לדלת שלי, תשלום עבור שנה מראש, במזומן, עם פתק נטול שם מלבד מספר הדירה.
בשבוע שעבר עמדתי מחוץ לדלת שלהם עם עוגת קצפת כדי לקבל את פניהם לבניין. כבר היה לי סיפור בראש איך להרשים אותם, על איך בניתי את שכבות העוגה, איך פיזרתי את פירות היער מלמעלה. נקשתי בדלת. נקשתי שוב. צלצלתי בפעמון. כלום. עמדתי שם כמו פוצית עד שהקצפת נמסה.
הבוקר הזדמנה לי הזדמנות. משה עזב לעבודה מוקדם; הילדים יצאו לטיול השנתי. עדיין לבושה בכותונת לילה וכפכפים, סחבתי שרפרף והנחתי אותו מתחת לפתח הבוידעם. טיפסתי עליו ושלחתי ידיים פולשניות לתוך החלל. ענן אבק צנח עליי. איתרתי את ארגז הכלים של משה וגררתי אותו החוצה. חיטטתי בין החפצים עד שמצאתי את שחיפשתי: פטיש ואזמל חציבה.
חזרתי לסלון מתנשמת, עם הכלים ביד. הגפתי את התריסים. דממה ירדה על הדירה. היטיתי אוזן לקיר שבינינו. נזכרתי בדברי ההלצה של הקבלן ביום שקיבלנו את המפתחות לבית. "מה שמפריד בינך לבין העולם של השכן זה עשרה סנטימטר של קיר". רצתי לשולחן כתיבה ושלפתי סרגל. "לא משהו בלתי אפשרי," לחשתי.
הצמדתי את חוד האזמל לקיר המשותף, הנפתי את הפטיש בידי השנייה, והלמתי בראש האזמל. רסיסי טיח התפזרו לכל עבר, נחתו על הספה, על השטיח המעפן שקיבלתי מחמותי. הלמתי שוב ושוב. זיעה ניגרה ממצחי. שברי בלוק נאספו לרגליי. המאמץ התיש אותי אך קירב אותי למטרה.
כעבור שעה קלה צוהר קטן נפער. עיניי נפערו גם כן. "עשיתי זאת," אמרתי בגאווה.
נביחה חלושה קטעה את שמחתי. קפאתי במקום. לא שמעתי כלב אצלם מעולם. לא ראיתי כלב מובל ברצועה ברחוב. האם היה זה פודל או כלב רועים גרמני? למה כלאו אותו בדירה? קירבתי את ראשי אל הלוע שיצרתי והבטתי פנימה. ניסיתי לזהות דמות של כלב, אף רטוב או אוזניים זקורות, זנב מכשכש. הזווית המצומצמת לא אפשרה מבט פנורמי. כל שראיתי היה קיר לבן ממול וקצה של ספה בלויה.
שמטתי את הכתפיים באכזבה. איך אוכל להסביר למשה את פשר הפתח? האם אצליח לסתום אותו מחדש מבלי שיֵדעו? אספתי בקוקו את השיער המזיע והצצתי פנימה, פולשת לחייהם של זרים. אפילו בלי פנקס הוועד.
לפתע הרגשתי חנק נוראי. אצבעות עבות לפתו את גרוני. פערתי פה לנשום, לצעוק, אך הלחץ על עורקיי התהדק.
"את לא מכירה את הפתגם?" שמעתי. היה זה קול גברי מצידה השני של זרוע ארוכה שאחזה בגרוני מבעד לפתח.
"איזה פתגם?" נאנקתי.
"גדרות טובות עושות שכנים טובים," אמר הקול במבטא זר.
התעלפתי.
כשהתעוררתי, שרועה על הרצפה, ראיתי את משה גוחן מעליי עם אזמל בידו.
נביחה נשמעה דרך החור.
"משה, זה פודל או כלב רועים?"