נמעכתי בין היורה למלקוש. באמצע היה החורף של חיי. עצי הפקאן בחצר עמדו זקופים בענפים ערומים ועל הדשא הסתחררו עליהם, חומים ומכווצים כמו מי שחייהם חלפו. עץ המכנף הגדול פיזר ענפים מרובי עלעלים שניתקו והסתלסלו על פני הדשא בבוא הרוח. מרזב המרפסת בחדר השינה נסתם וכשהגשם היכה התמלאה המרפסת במים. קר היה, לבשתי שכבות וחיכיתי לבוא האביב. אהרון צלצל ואמר שבנימין נפטר ואני חשבתי שהינה, גם הוא נתלש ונשמתו אולי מסתחררת בים האוויר שמסביב. נזכרתי איך פעם ראיתי אביב בכל דקת שמש היוצאת מבעד לעננים, אבל בחורף הזה הקרניים הפיצו אורן על שולחן הזכוכית האטום, חודשים שלא הוגשה עליו תקרובת. חתול ג'ינג'י הצטנף על אחד הכיסאות וקבע שם את משכנו, הנחתי לו. בחוץ נשמעה נהמת משאית מרוקנת פח חלול. נסעתי לבקר את חמותי. צלולה וזוכרת ישבה על כיסא מתכוונן ובקושי יישרה את גווה, עבורה החורף הצליף שבעתיים. גופה התמלא שטפי דם כהים, מעליהם עורה הדק כמעט ונספג אל בשרה. היא נשאה אליי עיניים שיבשו מדמעות ואמרה עייפתי יא בינתי, בשביל מה כל זה. בינתיים שער הכניסה התקלקל, המצבר התרוקן והדמים את מכונית הפאר השחורה שמלאה אבק שכחה על מכסה המנוע. יונים השתלטו על הגג ולשלשת כהה צבעה את מרצפות הכניסה. חשבונות מילאו את תיבת הדואר, עלומים, קיצרו את מרחב נשימתי. חשמל, מים, ארנונה, ביטוח ישיר, ביטוח עקיף וחובות שטרם נפדו. האינטרנט פסק לפתע. משפחת חלזונות חברה לזחלי לבנין הכרוב, יחד טעמו בביסים גדולים עלי כובע הנזיר ואפונה ריחנית שבצבצו בערוגה טרם פריחתם. הנורה בסלון נשרפה, שעון הלילה הבהב שעה לא מותאמת. הילדים אמרו נתקן. באו, סעדו, קיבלו שאריות בקופסאות פלסטיק ונתנו נשיקה על הלחי. איזו אימא טובה, הם אמרו. איך שאת מסתדרת.
