החולצה השחורה, החדשה, זאת שליהי קיבלה ליום ההולדת וקצת כעסה כי ראתה את תג המחיר המופקע שחן שכח לגזור, תחובה כעת במכנסי הג'ינס ומבליטה את גזרתה הנערית. היא מסובבת את הדמות במראה לתנוחת פרופיל, אוספת את שערהּ הארוך לקוקו גבוה. לא מאוד חם, אבל אולי בבית הקברות היא תזיע. היא שונאת להזיע.
המון אנשים יגיעו, ייגעו, יחבקו. היא תצטרך להיות ייצוגית, אולי אפילו לחייך. טקס.
היא נועלת את נעלי ההתעמלות הלבנות שלה, נראית כתיכוניסטית שיוצאת לקולנוע. עכשיו זה סרט, היא שואפת אוויר, חובשת מסֵכה אטומה, מתרגלת את החיוך הקפוא שמחזיק חזק, סוֹכר את ארובות העיניים מפני שיטפון. יש בתנועת החיוך כוח חוסם ומרחיק.
מאז שחן התגייס נבנה בה פחד מפני דפיקה בדלת. חרדת האימהות המגויסות.
בסוף לא דפקו בדלת. הדלת הייתה פתוחה כשקצינת הנפגעים הופיעה ואותו שביב תוחלת שהיה נסוך על פניה בתקופת החיפושים נעדר. ארבעה ימים של תקווה הסתיימו במציאה, במציאות שהקפיאה לה את תווי הפנים בעווית חיוך.
עכשיו, מעבר לדלת חדר השינה עשרות אנשים מחכים שתצא. מאז המציאה גיא הגלה את עצמו מחדרם. הוא מחכה לה בחוץ עם כולם. הלוואי שיכלה להתחפר בין השמיכות הפרועות במיטה, לעצום את העיניים, לפקוח אותן שוב ולדעת שהסיוט נגמר.
ליהי פותחת את הדלת. אוספת אוויר כמו צוללנית הממהרת לבקוע מבטן הים משום שבלון החמצן התרוקן, עוברת באחת מן הדממה הצמיגית, המאלחשת, אל האוויר רווי הקולות והריחות, בולעת אותו בשאיפות גדולות. התמונה מתחדדת, הצלילים מתכווננים, איברי החישה חוזרים לפעול לנוכח שאון הלחשושים מחרישי האוזניים. כמו תינוק הבוקע מבטן אימו, הסתום נפער והפעור נסתם, היא מתפלספת. חן היה אוהב את החידוד.
גיא אוחז בזרועה, הוא מנתב אותה כמו בריקוד. כאילו יודע מה הם הצעדים הנכונים, מוביל אותה אל המכונית שלהם.
גבי התנדב להסיע. לא מצפים ממנה או מגיא לנהוג, הם הרי ההורים, וכמה טיפשי יהיה אם ינסו כעת להיות גיבורים. מי בכלל רוצה את מסדר הדגלים הנפרס משני עברי הרחוב השקט? האבל הפרטי שלהם הפך למפגן לאומי של גבורה.
הם מתיישבים מאחור, כמו ילדים טובים. עושים את מה שמצפים מהם.
גם חן היה ילד טוב. הלוואי שלא היה ילד טוב. לא ילד טוב וגם לא גיבור.
דווקא הייתה נוהגת עכשיו. מתיישבת מאחורי ההגה, לוחצת בחוזקה על דוושת הגז, פותחת את כל החלונות, מתירה את שערהּ מן הגומייה החונקת, מניחה לו להתבדר ברוח, מגבירה את הווליום של מוזיקה רועשת, עוברת בכוונה על המהירות המותרת, מפרה את כל חוקי התנועה, מפרה את כל חוקי המותר והאסור, המקובל ומה שלא. הייתה נוסעת לבדה, בלי גיא, רק היא. שום דבר כבר לא מפחיד. להתרסק עם האוטו – הכוח הצנטריפוגלי לא יספיק כדי לשמר אותה במסלול הסיבוב על פי התהום.
"שכחתי משקפי שמש," אומרת ליהי, שולחת יד אל שערהּ בתנועה אוטומטית. גיא מסיר את שלו, מפגין הזדהות. לעזאזל.
"הינה, לא צריך משקפי שמש." הוא נוהם, ממשיך לאחוז במרפק הזוויתי שלה, אולי מעט חזק מדי. היא לא מעיזה להביט בפניו, בטח לא בעיניו. אבל משהסיר את משקפי השמש, הצער החשוף מקרין גם בלי שתביט בו.
המכונית פולטת אותם בשערי בית הקברות. גבי ממשיך, מחפש חנייה במגרש הגדול והגדוש. מי ידע שחניון של בית קברות יכול להיות עמוס כל כך.
הם הולכים בעקבות הקצינה המרכינה את ראשה כמו רקפת ביישנית, פוסעים על השביל הפסטורלי, חולפים בנהר אנשים בוכים, זרזיף ירוק־זית מצטרף אליהם, זורם מן האפיקים הסמוכים, חיילים וחיילות יפים וחיים, צועדים בזקיפות קומה אל עבר תלולית עפר שנערמה לצד הבור המלבני שנפער בבטן האדמה ותכף יתמלא שוב. התלולית החדשה תתכסה בערֵמות פרחים שנידונו למוות, שזורים בזרים עגולים, צבעוניים ומגוחכים. עכשיו לשבת, פוקדת ליהי על איבריה, בוחרת את הכיסא הקיצוני משמאל בשורה הראשונה. הלוואי שהייתה זוכרת את משקפי השמש.
שמי אוקטובר כחלחלים משיטים ענני פוך, מצלים על תהלוכת האבלים. כמה יפה כאן, ליהי מרכזת את תשומת הלב, מתמקדת באוויר הצלול, העיקר לא לחשוב עכשיו.
עכשיו הטקס מתחיל, שוב קמים, שוב יושבים. שייגמר כבר והיא תוכל ללכת מכאן. לא הביתה. רחוק מכאן. רק לא הביתה אל העיניים המיוסרות של גיא. היא תיסע לסוף העולם, תיעלם, תעלים כל ראיה לקיומה.
ארון עטוף בדגל. טקס. חן אוהב טקסים. אהב.
הארון באדמה, כרסה הצבעונית והאבסורדית מלאה.
אנשים אומרים דברים שאומרים בלוויות.
מי הבחור הזה שמדבר עכשיו? הוא מספר על הספרינטים של חן, על איזה אתלט הוא היה. איך הוא מכיר את חן טוב כל כך? איך הוא מעז להגיד עליו דברים אמיתיים? מי הרשה לו? הוא הרי ישאיר את המילים תלויות מעל לבטן התפוחה שבלעה חיים טריים, ויחזור הביתה לאימא שלו.
האם הוא יודע שהאדמה הזאת אינה יודעת שובע? היא רוקעת ברגלה, מכאיבה לאדמה התובענית שלא נעה ולא זעה.
ההספדים, הנאומים, מסודרים בהיררכיה של כאב. עכשיו גיא מדבר. הוא נעמד לצידה, מתקדם צעד וחצי, גומע את המרחק האינסופי שבין סתם הורות להורות שכולה. ליהי עוד לא מוכנה לעבור את המרחק הזה איתו.
שוב עומדים. קדיש.
היא שוב שולחת יד מוסחת אל שערהּ. אין משקפי שמש. אבל הדמעות נשמעות לה, לא מעזות לפרוץ את גבולות העפעפיים, לא נכנעות לתסריט המכתיב ליטרת פורקן, בכי חסר מעצורים שיסחף איתו קהל מקונן.
היא מניחה אצבעות על הלחיים, מוחה דמעות דמה בתנועה אצילית, מאופקת ותיאטרלית על פי תסריט חלופי ומעוות.
על פרק ידה היא עדיין עונדת את צמיד המחאה מגומי שחילקו כשעוד חשבו שחן נעדר. כאילו פיסת פלסטיק יכולה להיאבק למען משהו. הצמיד מדיף ריח מוכר. זהו ריח של רצפת הלינולאום בבית החולים, כמו כשהמיילדת הניחה בחיקה את היצור הקטן והחמים, כמו כשלראשונה הרגישה את תנועותיו המוכרות מחוץ לגופה, אז עוד האמינה שתוכל להגן עליו. ריח של גומי וחומר חיטוי, כן – זה הריח!
היא שואפת מלוא הריאות, מתמכרת לרגע לניחוח ההוא, עוצמת עיניים. כשהיא פוקחת אותן – הוי, למה פקחה אותן? – אישה קטנה בשביס רוכנת אליה. יש בידה סכין יפנית, ולרגע נדמה לליהי שעכשיו הגיע תורה, היא תחתוך את צווארה ותשים קץ לסיוט הזה.
אבל האישה אוחזת בחולצה היקרה השחורה, ומחתכת בה קריעה המפיקה צליל עמום. ליהי מיישרת אליה מבט משתומם, חודר וחשוף. איך היא מעיזה?
הכעס תופח בה, פורץ את מחסומי המותר והאסור, ידה מתרוממת כמו מאליה. ליהי טופחת על פניה, סוטרת לה בכוח, צליל החבטה היבש והמפתיע מספק נחמה לרגע.
"שששש…" גיא אוחז בחוזקה בכתפיה, מנטרל את ידיה.
בחור במדי מד"א לבנים שולף מזרק, משתיק אותה. הלסת שמוטה, החושים קולטים, רק התנועה כבדה ומאולחשת, שמי אוקטובר בהירים מתערפלים.
גיא מחבק אותה. אילו היה בה כוח הייתה חובטת גם בו.
שעת שקיעה, השמיים צבועים בגוני ורוד, כתום וסגול. צלליות של עצי באובב הן תפאורה מפוארת למתחם הבקתות העלוב. הכי רחוק שיכלה לנסוע.
ליהי מניחה את התרמיל הכבד, היא סחבה מים ששאבה לרחצה ולבישול. כעת היא מותחת את איבריה הדואבים אחרי שהתאמצו לאורך יום עבודה נוסף בשדות התירס. העייפות הזאת טובה לה, מרכזת אותה בכאב המיידי של הגוף, לא מותירה מרווח לכאב ההוא.
יש לה משקפי שמש וחולצה שחורה עם קרע.
איש אינו מכיר אותה. איש כאן לא יודע שהיה לה בן חן, שנפל במלחמה.