זה היה קצת אחרי גל השריפות ביפת. כשכבר חשבנו שהמצב לא יכול להסלים יותר, הם פשטו על הבתים וצבעו את דלתות הכניסה. משיחות צבע חריפות, כמו מנתה, שחורכות את הלשון, שאי-אפשר שלא לחוש את פקעיות-הטעם, להיות מודעת לגודל הסכנה שמסרבת להרפות. כָּכָה. הִיא לֹא מִתְיַמֶּרֶת לְנַסּוֹת לְתַרְגֵּם אוֹתָהּ לְעִבְרִית, אֲבָל הַמִּלָּה temporarily צוֹוַחַת בְּרֹאשָׁהּ, בַּעֲלַת נוֹצוֹת יְרֻקּוֹת, מִסְתַּכֶּלֶת עָלֶיהָ לְלֹא בּוּשָׁה. הִיא מַנִּיחָה לְצִדָּהּ פֵּרוּרִים בְּמֶחֱוָה אֲצִילִית, רַק שֶׁתִּשָּׁאֵר עִמָּהּ עוֹד קְצָת לִפְנֵי שֶׁתִּהְיֶה חַיֶּבֶת לִשְׁכַּב. כְּשֶׁהִיא מְאֻזֶּנֶת, הַצְּוָחוֹת נִשְׁמָעוֹת כְּמַנְגִּינָה זְעִירָה שֶׁחֻקֵּי-הַטֶּבַע הֶחֱלִיטוּ לָצֵאת עִמָּם לְמַסַּע- הוֹפָעוֹת: "עֲטוּיָה מַשְׂכִּית, אַתְּ נוֹצֶצֶת אוֹתָנוּ, עוֹדֶפֶת עִדָּנִים", הִיא בִּשְּׂרָה וּפָרְחָה. פקחתי את עיניי. היא ישנה לצידי במיטה, בגבה אלי, דמומת שינה, שערה נמשך נצח. יחלפו עוד ארבע שעות עד שתתעורר. ידעתי. היא השכימה רק כשכתבה. התארגנתי באריכות, מנסה לא להפר את אפלת הבוקר. יצאתי מהבית והבטתי באותם מראות שלעולם כנראה לא יימאסו עלי: ארובות בתי-המלאכה, המזדקרות מעלה, צבען הכחול נואש להתמזג עם צבע השמים. הרחוב עוד היה מנומנם. חלפתי על פני חומות העיר העתיקה, הדם זרם בי כעובר-אורח. רצתי במסלול הקבוע שלי. נקודת-הסיום הייתה הרחבה שבקצה האחד הובילה לחוף ובקצה השני התפתלה עוד קצת לעבר בית-מלון עתיק שעד לא מזמן התגוררה בו משפחה מרובת-ילדים והיום נשפכת מהקומה העליונה בריכה גדולה למדי שהתכלת המסנוורת שלה מנקרת-עיניים. המשכתי עוד קצת לכיוון החוף. בזווית-העין קלטתי פעילות תזזיתית. ניסיתי למקד את המבט. זה היה זוג דרי-רחוב: אשה בעלת שיער דליל ובהיר, שמלתה בלויה ומוכתמת, וגבר בחולצה ספוגת-זיעה, מכנסיו קרועים מהברכיים והלאה. תחילה הסתובבו אנה ואנה, ומשהתייאשו התיישבו והתחילו לחפור בורות בחול תוך כדי שהם צועקים "איבדנו את המפתח, איבדנו את המפתח". האטתי את הריצה בקרבתם, מנסה לייצב את נשימתי. "את יכולה לעזור לי?". הוא דיבר אלי. "המפתח של יונה. לא נצליח להיכנס הביתה. אנחנו גרים בבאר-יעקב". התבוננתי בו כמה רגעים ואז עלתה בי מחשבה מטופשת: להציע להם לבנות יחד ארמון חול. השתהיתי שם עוד רגע נוסף, מנסה לכבוש את החיוך. חָשְׁבָה עַל הַמִּלָּה פַּרְגּוֹד. מַבָּטָהּ נָח עַל הַסִּימָנִים שֶׁהוֹתִיר הַחוֹל בְּנַעֲלֶיהָ. אֵין בַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁעֲבוּרוֹ תִּלְמַד לַהֲגוֹת אֶת הַמִּלָּה בַּיִת. הוא נעץ בי מבט חסר-הבעה ולאחר מכן משכה אותו יונה חזרה לעבר גומחת החול. המשכתי משם את הפנייה עד הכניסה לבית. המעבר בין אור לחושך הרגיש כפעולה לא טבעית, פוערת את היוולדם של רגעים מחוץ לזמן, כמו נלווה לו קול סיבוב ידית של תיבת נגינה. חשתי את האישונים שלי מתרחבים אט-אט. "כָּל אֵיבָרַיִךְ סוֹדוֹת שֶׁהַמַּחְסָן אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱגֹר בּוֹ". מַחְבּוֹאִים הוּא אֵינוֹ שֵׁם-הַמִּשְׂחָק אֶלָּא כִּיס נִסְתָּר בַּזְּמַן. במקלחת נזכרתי בתחילת הטירונות. זה היה באשמורת האחרונה, כשהקימו אותנו למסדר-פתע. הצפיפות באוהל, שכללה שמיכות, מיטות, שקי-שינה ושאר חפצים וחפצות לשינה, הותירה בי תחושה כאוטית. המפקדות הקפיצו אותנו בקריאות רמות להסתדר בשורה מחוץ לאוהל ומדדו את זמני-היציאה של כל אחת מאיתנו. בסוף כולן נעמדו חוץ ממני. המפקדת שלחה את אחת החיילות לקרוא לי. זֶה לֹא הֶגְיוֹנִי. כָּךְ חָשְׁבָה. אֲבָל אוּלַי מוּטָב. הִתְקַשְּׁרָה כַּמָּה פְּעָמִים וְצִיְּרָה בְּעִפָּרוֹן סִירוֹת קְטַנּוֹת בַּיָּם אֲבָל הוּא לֹא פָּתַח. כְּפוֹשַׁעַת דָּחֲפָה בִּמְהִירוּת מִכְתָּב בַּחֲרִיץ הַדֶּלֶת הַכְּתוּמָה וּבָרְחָה. הַחֲפָצִים בַּדִּירָה לֹא הָיוּ שֶׁלּוֹ וּבְכָל זֹאת אַהֲבָה אוֹתָם, וְרָצְתָה רַק עוֹד פַּעַם אַחַת. כְּמוֹ סִבּוּב בְּקָרוּסֶלָה תְּמוּרַת מַטְבֵּעַ שֶׁל חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים, הִיא אַהֲבָה אֶת כָּל הַסּוּסִים. אֶת זוּג הַכָּרִיּוֹת הַמְּדֻשָּׁנוֹת בַּמִּטָּה, אֶת קֻפְסָאוֹת הַקִּטְנִיּוֹת הַצִּבְעוֹנִיּוֹת שֶׁנִּרְאוּ כְּסֻכָּרִיּוֹת. חֵפֶץ אֶחָד לֹא הִצְלִיחָה לֶאֱהֹב, הַמַּרְאָה כְּשֶׁהִסְתַּכְּלָה עַל עַצְמָהּ וְרָאֲתָה אוֹתוֹ. מששבה בפנים סתומות וסירבה לדבר נכנסה המפקדת פנימה: "למה את לא יוצאת מהאוהל?", קראה אלי. "הקשב, המפקדת" סיננתי ישובה מבין השמיכה, "איבדתי את המכנסיים". המקינטה שרקה מעדנות. הקפה רתח. חום כהה הזדחל מתוך האדום והתייצב. מזגתי את הקפה לכוס הזכוכית והנחתי אותה על השיש. פתחתי את המקרר. אין חלב. לא הייתה ברירה, אספתי את עצמי ויצאתי שוב מהבית. לא יכולתי להתאפק, חלפתי ליד הרחבה. מבטו של דר-הבית הצטלב במבטי: "את יכולה לקנות לי מים?" הופתעתי מהשאלה והחשתי את צעדי משם. דלתות האיי.אם.פי.אם נפתחו בפני באוטומטיות אבירית. ניגשתי למקרר ושלפתי משם קרטון חלב בלי להסתכל על התאריך. נעמדתי ליד הקופה. השאלה התנגנה בי. ניגשתי לפינת-השתייה ולקחתי משם בקבוק מים. שילמתי במזומן ויצאתי במהירות. התקרבתי לשדה-הבורות ולחשתי אליהם: "היי, ביקשתם מים, הנה". הנחתי את הבקבוק על החול. "מה יש לך ביד?", הוא שאל. "זה לא בשבילך", סיננתי. יונה קראה אלי: "את יכולה בבקשה לעזור לי?" כאילו היו אלה המלים היחידות בעולם. הַשְּׁטִיחִים זְכוּרִים לָהּ לַטּוֹב. כֵּהִים וּמְלִיטִים תַּחְתֵּיהֶם כָּל שֶׁתַּחְפֹּץ. בְּדִמְיוֹנָהּ הָיוּ אֵלֶּה סִפְלוֹנִים צִבְעוֹנִיִּים בְּשַׂקִּית וְרֻדָּה. אִם תִּסְתַּכֵּל לְתוֹכָם תִּרְאֶה עַצְמְךָ בְּאִי בּוֹדֵד. פִּתְאֹם הָיוּ בְּיָדֶיהָ גַּם סְפָרִים וּבַדִּים פִּרְחוֹנִיִּים שֶׁזָּרְקָה. פָּחֲדָה מִפְּרִיחָה. "את יכולה בבקשה לעזור לי?" נוסף החזיר אותי למדרכה. פניתי כדי לצאת מטווח-הראייה שלהם. זאת הייתה אשמתי, חשבתי. סובבתי את הפקק על צירו וקול עדין של פקיעה נחפז לעברי. שתיתי מעט חלב וחזרתי על עקבותיי לאיי.אם.פי.אם. ביקשתי להחליף את החלב בטענה שהוא מקולקל. הוא לא היה. המוכר הסתכל עלי, סינן קללה עסיסית, ואז אמר שאני יכולה לקחת חלב אחר. זה היה עניין שבשגרה. השהיתי את עיני על מוצרי-החלב שעמדו מולי. אִפשרתי לקור להתעמר בי; ידעתי שהיא יוצאת עם מישהו ושנאתי שהיא מסתירה ממני. הַשָּׂרָף אָחַז אוֹתִי בִּגְרוֹנוֹ וְאִיֵּם נְגוֹהוֹת וְאִם הֶעֱלֵיתֶם בְּדַעְתְּכֶם הֵיכָן תִּימְרוֹת הַלֵּב דְּעוּ שֶׁאחרי שהפסיק לרדת גשם בכמויות והאוויר היה כמעט נוזלי, היא יצאה וחזרה מאוחר. לא אמרתי כלום אבל בלילה רבנו. ריב של ממש, גם על הבחור וגם על בכלל. היא לקחה את הפּוך ויצאה בהפגנתיות מהבית. זה החזיק רק כמה שעות. לא בגללה כמובן, לא יכולתי שהלכה. מצאתי אותה שכובה על הספסל בשדרה. התיישבתי למרגלותיה על הרצפה והחזקתי את היד שהשתלשלה מתוך הפּוך. אי-אפשר היה להבחין איפה התחילה היא והסתיימה אני. הפעמונים דנדנו כמקהלה רחוקה. מנגינה התפזרה לכל עבר, מערסלת את הענבלים, מכריחה את הערות, הימנעות מרגע חלום, החלפתו באחר, משתברת ואז נמוגה, הזמן שבין שעה לשעה מועמס ומתפוגג בהדרגה בין הדקות. הָיָה חַם וְזֶה לֹא נָתַן לָהּ מַרְגּוֹעַ. אֶגְלֵי לַחוּת נָזְלוּ מִמֶּנָּה כְּמִלִּים, וְאֵלֶּה נַעֲשׂוּ פָּחוֹת וּפָחוֹת אֲחֻזּוֹת, יוֹתֵר מִשֶּׁל עַצְמָן, פָּחוֹת שֶׁלָּהּ. שוב דלתות ירוקות צבאו עלינו.