מרים ילן־שטקליס משיבה לקוראים צעירים | תמי ישראלי
בארכיונה האישי של מרים ילן־שטקליס במרכז לוין קיפניס לספרות ילדים מצויים כשלושים תיקים שונים. אלו מתעדים ומרכזים חומרים מתוך פעילותה הספרותית מתחילת שנות החמישים ועד לשנות השמונים המוקדמות של המאה שעברה.
את התיקים ניתן למיין לארבעה סוגים עיקריים:
א. תולדות חיים: גרסאות שונות במגוון רחב של היקפים לסיפור חייה של מרים ילן־שטקליס, בעיקר בעברית, אבל גם בשפות נוספות (רוסית ויידיש), רובם בדפוס ואחדים בכתב יד; גרסאות דפוס שונות לפרקים מתוך ספרה "חיים ומילים: זיכרונות, שירה, פרוזה, תרגום", שראה אור בשנת 1978 בהוצאת קריית ספר, אזל לפני שנים רבות, ולא מכבר הודפס מחדש בהוצאת אסיה לכבוד יום הולדתה ה־120.
ב. הופעות בדפוס של יצירותיה בתרגום לשפות אחרות; תרגומים שלה לשירים משפות שונות ופרטים הנוגעים אליהם, רובם בדפוס ואחדים בכתב יד; מעט כתבי יד של יצירותיה. אולי השלם והנפלא שבהם הוא כתב יד מלא של ספרה "המסע אל האי אולי" בעיבוד למחזה. ספר זה שב ונדפס כמה פעמים מאז יציאתו הראשונה לאור כספרון בשנת 1944, ובשנת 2014 חודש וראה אור בהוצאת דביר בליווי איוריה היפים להפליא של בתיה קולטון. זהו לטעמי אחד מספרי הילדים העמוקים והיפים בעברית, ספר המעניק לילדים ולמבוגרים מחדש את הציווי: דע את עצמך.
ג. תיק התכתבויות מהשנים 1957–1980 עם גורמים רשמיים, קרובים וידידים ושני תיקים של מכתבי ילדים קוראים ומורות בעקבות מפגשים בבתי ספר, והוראת יצירתה בשיעורי ספרות.
ד. אוסף נרחב של לחנים לשיריה ופרטים הנוגעים אליהם, רובם בדפוס ואחדים בכתב יד.
המכתב שלפנינו לקוח מתיקי ההתכתבויות (תיק י"ט: מכתבים מילדים) והוא תשובה מאוחרת של מרים ילן־שטקליס לילדי כיתה ה' מקיבוץ בנגב.
המכתב הוא הזדמנות להכיר את ילן־שטקליס מפינה אחרת של הוויית הכותבת שלה, מרים ה"משׂיחה" עם קוראיה הילדים והילדות. במובנים רבים דיוקנה, כפי שהוא מצטייר דרך השירים, הסיפורים ופרקי הביוגרפיה, נותר נאמן לעצמו, נאמנות המאפיינת את הפואטיקה שלה ואת עיסוקה בחדר ילדים קבוע. ילן־שטקליס ביססה דגם ייחודי של חדר ילדים ישראלי, וליוותה את הילדים בו מינקות לצמיחה. די אם אזכיר כאן את ליווי מסלול גדילתו של דמות הילד דני, מפעוט הלומד להפריד בין חלמון לחלבון, דרך הילד שליבו נשבר לראשונה בגן הילדים והוא פונה לאימו בשאלה צובטת הלב, "אַךְ לָמָּה זֶה, אִמָּא, לָמָּה בּוֹכוֹת הַדְּמָעוֹת בְּעַצְמָן?" אותו דני הבונה לו אונייה בכוח הדמיון ופוקד עליה, ומדבר אל הדוד "לא יפה" מתוך המשחק, עד לדני שהופך לבוגר ואחראי לעצמו, לחבריו, ולא פחות חשוב מכך עבור ילן־שטקליס, לצעצועיו, ומחזיר את החבורה הקטנה והאמיצה אל ביתה בשלום בתום המסע אל האי אולי.
באותו האופן היא נותרת נאמנה במכתבה לטון המלווה את פנייתה אל הילדים, פנייה נכוחה, שפיה וליבה שווים והיא חפה מהנחות לרגל גילם הצעיר. כך, למשל, היא נוזפת בהם כשהם שואלים על כמות השירים שכתבה, "אין כל חשיבות בזה," ועל פרק הזמן אשר במהלכו נכתב שיר היא עונה, "ילדיי מה חשיבות בשאלה כזאת? כתיבת שיר איננה לא טיול ולא הדחת כלים," מנסה לכוון אותם אל איכויותיה הסגוליות של השירה.
מפתיע, אולי, עד כמה התמה שנוכל לכנותה ארס־פואטית מפותחת בתשובותיה של ילן־שטקליס לילדים. היא מפנה אותם אל סיפורה הפרוגרמתי בעל המאפיינים החסידיים "כיצד באים שירים אל לב האדם", שבו מצוי אחד מן התיאורים המפורטים ביותר על דרכו של השיר ועל מוצאותיו, ומנחה אותם להמתין עוד מעט זמן עד שיקראו בו. השיר לא נכתב סתם כך לשם הנאת הקוראים – "אודה ולא אבוש שאין לי שום כוונות לגרום להנאות לילדים או למבוגרים" – וגם לא לשם הנאת הכותבת. השיר נכתב רק כאשר יש בו צורך דוחק, או כמו בשם התחושה שמעניקה ילן־שטקליס להרגשה אשר נובעת בה: "אני מוכרחה לכתוב".
ד"ר תמי ישראלי היא ראש מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים במכללת לוינסקי לחינוך.
