גיל: 17, בית ספר: זומר, רמת גן
ללכת להופעה למרות שאדע שלהיות עם כולם
זאת לא בחירה.
ללכת להופעה למרות שהמוזיקה פחות טובה, אבל עדיין לתת לשירים להיכנס לי לתוך האוזניים ולצאת בתקווה.
מצחיק כשאני חושבת על זה עכשיו כמה נואשים כולם נראים בה.
כל אחד בטלפון מחכה להזדמנות הראשונה שלו לצלם את מה שמתרחש לפניו על הבמה.
ובשביל מה? בשביל שיֵדעו שבמקום לשבת בבית על הספה הם עשו מאמץ והיו בהופעה בדיוק חצי שעה עד שנמאס להם, והם חזרו מוקדם מהרגיל הביתה.
כי בשלב מסוים במוקדם או במאוחר כולם חוזרים לחיים שלהם, לחיים שמחוץ לבר ולאולם עם הבמה הקטנה
שהזמר הפח במקרה הטוב שר בה במשך שעה.
ללכת להופעה באולם הקטן ולראות את הבנות שחששתי מהן בהופעות קודמות – עכשיו הן מעשנות ליד הקהל וכשהזמרים עוברים לידן הן מתחילות לחייך ולכבות את מה שעישנו כי "בנות מעשנות לא מושכות ראפרים מצליחים".
הראפרים של לבונטין לא קרובים לראפרים אחרים כי במאה העשרים ואחת מי שנחשב זה רביד נצ'י נצ' או טונה, פחות האנשים בחושך ששרים באולם הלא מצליח בלבונטין ומקווים שיום אחד יצליחו באולמות אחרים.
ומי שלא מצליח לצאת מלבונטין בזמן מסוים לא יצליח בחיים.
בפעם הראשונה שהייתי בשוליים עמדתי באמצע הקהל.
הייתי עם אוזנייה וכתבתי טקסט בזמן שכולם שתו רקדו וחיכו להתלהבות של ראפר שאף אחד לא שמע את השירים שלו עד לפני שעה מתחילת ההופעה.
התנתקתי והינה אני כותבת על אחרים ברגע אחד שאף אחד לא שם לב. ועדיין תמיד חוזרת לזרם אפילו אם הוא שולי, כי ככה גדלתי ללכת עם כולם ולעשות בדיוק את מה שעושים לידי.
כמו מראה שמשקפת את החברה עושה בדיוק את מה שאומרים לה.
זה היה ערב מלמד מה שנקרא ובמשך שעה ישבתי הקשבתי כתבתי ובסופו של הערב העליתי לרשת החברתית.
אני חושבת שביום יום שלי אני שקועה עם כולם ועושה דברים עם מלא אנשים ואני שוכחת ליהנות לפעמים כי בטח כולם רואים אותי ומסתכלים על הדברים שאני עושה, על איך אני נראית, איך אני אוכלת ואיך אני אפילו צוחקת.
אבל כשאני בלבונטין אני מרגישה שלא רואים אותי ובלבונטין אני מרגישה טוב עם ההרגשה.
אז זהו זה הסיפור על לבונטין מקווה שכל אחד יבלה שם לפחות פעם אחת בחיים ויבין מה הכוונה שלי לחיים חדשים.
תגובה אחת
טקסט מצוין, מעורר מחשבה.