כל מדרגה בדרך למעלה קוברת את יעקב עמוק יותר באדמה. שלוש קומות ואף אחד מהשמוקים פה לא מוכן אפילו לשמוע על התקנת מעלית. זה יסתום את חדר המדרגות, קטן פה מדי, הם אומרים. אפילו במחשבה הוא מחקה את קולותיהם בלעג. אם ממילא קטן וחשוך, לפחות שתהיה מעלית. וטחוב, הוא מוסיף וחושב, אולי הריח של העובש בפינות התקרה הוא זה שנותן לך את ההרגשה שאתה קבור באדמה. אולי אלה הסדקים שבקירות. בטוח שלא רק ליעקב קשה לעלות ככה במדרגות. יש לו כרס, זה נכון, אבל למי אין כרס אחרי גיל חמישים? מה לעשות שנולד עם גֶּנים גדולים? כמעט מטר ותשעים.
יעקב מתנשף ממאמץ טיפוס בבניין חסר החיוּת בשכונה הזקנה והעייפה. הבל הבלים, הוא אומר לעצמו, כבר לא בלעג, מסובב את המפתח, ומתפרץ אל הקליניקה, מקווה שלא יופיעו שוב אותן דקירות בלב, ולא המיחושים בתחתית הגב. מאחוריו נטרקת דלת חומה, ועליה שלט נחושת קטן: "יעקב גולן – פסיכותרפיסט", ויעקב סוף־סוף נושם. מטופל אחד סיפר לו פעם על גיבור ספרותי שחי בדירה קטנה שעל הדלת שלה יש שלט "מחוץ לבית המשוגעים". ככה פחות או יותר גם יעקב מרגיש: העולם בית משוגעים והקליניקה היא אי של שפיות.
הוא מנגב את נעליו היטב בשטיחון שבכניסה, משאיר עליו למרבה הצער כתמי בוץ כהים, איך קפץ מהאוטובוס ישר אל תוך השלולית. ראש העיר לא עושה שום דבר בעיר הרקובה הזאת, בדיוק כמו שיעקב אמר לכולם לפני הבחירות. כאוס. טיפה גשם וישר כל העיר הזאת שלולית אחת גדולה. כל התושבים פה רֹאשנים שבמקרה הרע מישהו דורס אותם ובמקרה הטוב הם הופכים לצפרדעים, ולא משנה כמה נסיכות ינשקו אותם, אף אחד מהם כבר לא ייהפך לנסיך. אולי זה מה שמשך את כל הצרפתים האלה למגדל הגבוה שגנב לכולם פה את הנוף. כן, אומר יעקב וחולץ את נעליו ונעמד בגרביים לחות על שטיח הצמר הלבן והיקר שמכסה את הרצפה ושמנוגד לחלוטין לעזובה, ללכלוך, לאפלה ולצחנה ששוכנים מעברה השני של הדלת. תוכה של הקליניקה היא חיצוניותו של יעקב ויש להקפיד פה בקלה כבחמורה. כל אחד שדורך על מפתן הדלת חייב להרגיש את ההבדל החד בין העולמות.
יעקב משתרך אל המטבחון, מניח על השיש את התרמוס ואת כף ידו. השיש קר כמו גופה וחלק כמו מצבה. הוא מלטף אותו במין סוג של הנאה. מהחלון הקטן אפשר לראות את השמיים הקודרים והמאיימים שבחוץ, ואפשר להתנחם פה בבועה. הוא פותח את הארון ומוריד כוס זכוכית קטנה, לא מאוד נקייה. כשעדיין הייתה פה מזכירה הכול היה יותר מסודר ונקי. עכשיו זה רק הוא לבד ולא תמיד נשאר לו כוח בסוף היום, והכיור הנמוך הזה מכאיב בגב. הבלים, הוא נאנח ושוטף את הכוס ואחר כך מרים אותה למעלה ובודק מכל הכיוונים, ואז מוזג לתוכה קפה מהביל מתוך התרמוס. בבוקר, כשיצא מביתו, הציצה בו צילה ואמרה, אתה נראה נורא. איזה בוקר מחורבן. כמה טיפש היה שהסכים להקדים בשעה שלמה. יותר מאשר העייפות עצמה ושעת השינה האבודה, מצערת אותו העובדה שאין בסביבתו אף אדם שיכול להבחין בהקרבה. יעקב הוא עץ שנופל במעבה היער.
יעקב לוגם קפה מהכוס ואוסף בקצה האצבע קצת לכלוך שהצטבר בפינת הכיור. אי־אפשר לראות את זרע הכעס שמונח שם בפנים, בתוך תוכו של יעקב, ממתין בחוסר סבלנות לנבוט ולצאת משם. כשהכעס של יעקב מתפרץ, מן הדין שיהיה שם מישהו, ששום רסיס של כעס לא יהיה מבוזבז. מה הטעם לכעוס כאשר נמצאים לגמרי לבד? אם היה מי שישאל על מה הכעס, יעקב היה מסביר במשיכת כתפיים אגבית שנאלץ הבוקר להקדים את סדר יומו. ואלוהים יודע כמה הוא זקוק לכל שעת שינה. אם הכול היה מתנהל כשורה, אותו אדם היה ממשיך ושואל את יעקב על שום מה אותה הקדמה, ויעקב היה נאנח ועונה, זה בגלל חבר טוב, פרלמן. החבר הכי טוב. אתמול הוא צלצל וביקש מיעקב שיקבל בצורה דחופה איזה בן משפחה, אולי אחיין, לצורך אבחון כללי ועצה טובה. איך זה שאף פעם לא שמעתי על האחיין הזה, השתומם יעקב, אבל רק אמר, בטח, איזו שאלה, שיגיע מחר על הבוקר. סביר להניח שאותו אדם שואל, שיָּדע כבר להבחין בכעסו האצור של יעקב, היה יודע גם להעריך את הטרחה שנגרמה ליעקב ולהוקיר את נכונותו לעזור. קרנו של יעקב הייתה אז ודאי עולה בעיני אותו אדם. לא שיעקב נואש כל כך לקבל נקודות זכות מאנשים אחרים, אבל מה שיש הוא לוקח.
החיזוק המוצלח ביותר שיכול להיקרות בדרכו של יעקב הוא חיזוק מאישה צעירה ויפה, וצער פתאומי אוחז בו לפתע כשהוא נזכר בימים לפני שנאלץ לוותר על המזכירה. יעקב מדמיין לעצמו אותה מסתכלת עליו ואומרת לו, אתה בטח עייף נורא, איך הספקת להגיע מוקדם כל כך, והיא ממשיכה ומדברת גם כשהוא צובט את פטמותיה ואומר לה, תמשיכי, תמשיכי לדבר. חיזוק אחר יכול להגיע מקולגה והוא אכן מתכנן להתקשר מאוחר יותר אל מישהו מהם ולספר על אותו אחיין. לא הכול הוא יכול לספר, כמובן, גם אם האחיין הוא לא מטופל שלו, אבל להתייעץ עם קולגות זה דבר שכדאי לעשות, וגם לקבל משוב. נכון שלא היה נורא כל כך לקום שעה אחת קודם, ודאי לא אם מדובר באירוע חד־פעמי, נכון שמן הראוי להודות לגורל שזימן לו מצווה, בטח ובטח כאשר מדובר בפרלמן, אבל נכון גם שיעקב זכאי לקצת הערכה, במיוחד בבוקר מחורבן שכזה. יש איזון בעולם. מישהו מקבל טובה, מישהו מקבל מכה, לפעמים ישירה, לפעמים עקיפה, וצילה – עם קצת יותר התחשבות מצידה – הרבה מהכעס היה יכול להימנע. הוא מיהר הבוקר, בקושי הספיק להסתדר, והיא, הבלגן שלה בכל פינה בבית, ואיך שצריך לצאת מהבית היא יוצאת מהמטבח וסותמת את המסדרון. כשדוחפים אבן לתוך צינור, לא משנה אם היא גדולה או קטנה, ברור שמשהו בסוף יתפוצץ. מה היה דחוף לה כל כך להגיד לו שהוא נראה נורא?
הוא התכוון להפגין את הכעס הזה במשך כל היום: בהשתהות קלה לפני שילחץ על כפתור האינטרקום של דלת הכניסה, בפרצופים חמוצים שיעטה על פניו, בכך שייכנס עתה לחדר הטיפולים, ובמקום לעבור על התיקים של המטופלים להיום, רק יפשוט את רגליו אל מול תנור הסלילים הקטן וינסה לייבש את גרביו. כן, גם יעקב יודע להיות שמוק כשצריך. זאת לא בושה. לא שמישהו מהמטופלים יבחין במשהו מכל זה. הם מתעניינים בשאלות שיעקב מציג להם, בחוות דעתו המקצועית, במשך הטיפול, בסכום הכסף שאותו הוא דורש, אבל הם אף פעם לא מתעניינים ביעקב. הם יושבים שם מרוכזים כל כך בעצמם. ובאמת למה שיתעניינו בו? אבל זה בסדר מבחינתו. הוא מקצוען.
יעקב עובר את חדר הקבלה ונכנס אל חדר הטיפולים. חיוך מתפשט על פניו ומרכך מעט את מבטו. הוא מתבונן מימין לשמאל ובחזרה. כבר כמעט שבוע עומד כאן הריהוט החדש – כורסה וספת טיפולים בעלות ריפוד קטיפתי סגול ושולחן כתיבה מעץ מלא ולו שלוש מגירות – ועדיין הוא חש את ההרגשה הזאת, הנעימה, אותה התפעלות שמחה. עדיין אפשר להריח שהריהוט חדש. יעקב מדמיין לעצמו את הרושם הנוצר אצל מטופל, או אצל קולגה שאולי יזדמן לכאן, אל מול מראה יפה כמו זה. איכותם של הרהיטים ויופיים מעידים על מעמדו של יעקב הן בקליניקה הן מחוץ לה, על חיי היומיום שלו שמן הסתם גם הם מוצלחים. אתה יכול להגיד על עצמך מה שאתה רוצה, אבל בסוף מה שקובע הוא מה שאחרים חושבים. יעקב הוא לא מהמטפלים שאומרים לך להאמין בעצמך או להעצים את עצמך, כמו איזה קואצ'ר שהשיג איפשהו תעודה. לפעמים יעקב מגדיל לעשות ומבקש מהמטופלים שלו להסתכל על עצמם מבחוץ ולנסות לראות את עצמם כמו שאחרים רואים אותם. לפעמים זה עושה הבדל גדול אם הבן אדם יכול רגע לצאת מעצמו ולקבל איזו פרספקטיבה יותר הגיונית. מי שמצליח בזה יכול לקבל גם תרגיל למתקדמים: קח איזו אישיות נערצת עליך, מנחם בגין או מדונה או אני לא יודע מי, ותדמיין שאתה זה הוא. קח דקה, חמש דקות, כמה שאתה מצליח, ותדמיין שאתה זה הוא, מה הוא היה חושב, איך הוא היה מגיב, מה הוא היה אומר. מדונה, חושב יעקב, מה היא הייתה אומרת על הבוקר הזה? את זה קשה לנחש, אבל מנחם בגין היה ודאי אומר: איני יכול עוד.
יעקב מזיז קצת את השולחן לזווית הנכונה, מתרווח בכורסה החדשה ומלטף את המשענת, אולי בכל זאת עדיף היה ריפוד של עור? הוא מתכופף ומושך את התנור שמונח מתחת לשולחן. סלילים־סלילים, התנור. הוא מכוון אותו לעוצמה המרבית, נותן לו שיתלהט, ואז מניח את כפות רגליו המגורבות קרוב אליו, יושב במין חוסר מעש ומניח למחשבות להסתלסל. ריח הגרביים הלחות שמתייבשות ליד התנור לא נעים בכלל, סתם מטריד ומזכיר את מה שמתחולל עכשיו בחוץ. אותו קרוב משפחה של פרלמן – רמי שמו – כדאי מאוד שיגיע בזמן וחלילה לא יגרום לעיכוב מיותר בלוח הזמנים. יום חמישי היום. רגליו מנתרות כנשוכות נחש. הן התקרבו אל הסלילים יותר מדי.
הקליניקה ריקה כל כך בלי מזכירה. מזל שהשנה לא התפשטה שוב רטיבות מעל המיטה בחדר המנוחה שלו, בסוף המסדרון, כמו בגשם של השנה שעברה, כשמיכל באה לדבר איתו ועיניה דומעות ואצבעות ידיה מהדקות את שמלתה. מבטה של מיכל עלה עכשיו בזיכרונו של יעקב, כשהסתכלה עליו והוא השתאה כמה בגרה וכמה השתנתה. גם אז הציץ דרך החלון וראה שמיים מאיימים. בסיטואציה אחרת אולי היה מנסה לחבקה, כאילו היא שוב ילדה קטנה והוא שוב אבא בעל כוחות מנחמים, אבל הוא נאלץ רק להתרחק ולהקשיב. מיכל הרצתה לו על מוסר והוא התאפק לא לענות לה. יש לו הרבה מה להגיד על מוסר. הבלים! הוא קוטע את מחשבותיו. זה לא הזמן לתת להן להוביל אל מקומות שקשה לצאת מהם אחר כך. רק שלא יאבד שליטה עכשיו, באמצע יום עבודה. מה אמצע, היום עוד לא התחיל בכלל. כמה זמן לא התקשר למיכל והיא לא התקשרה אליו? שנה עברה ודבר לא השתנה. הם מדברים קצת כשהיא באה לארוחת שישי, אבל אלה לא שיחות של ממש. היא מחמיאה לאוכל של צילה, צילה שואלת על הלימודים שלה, וביעקב אף אחד לא מתעניין ממש. הוא באמת חייב לפגוש אותה ולהקדיש לה זמן.
יעקב חוזר בו מהחלטתו, פותח את המגירה העליונה בשולחן החדש ומוציא משם תזכורות מהתיקים של המטופלים לאותו היום. הכול אצור במגירה הזו, ננעל בסוף יום עבודה אחד ומשתחרר לחופשי בתחילתו של יום העבודה הבא. בוקע מתוכה ריח חמוץ־מתקתק. מדפדף בתיקים בחטף, מזכיר לעצמו שֵׁם של איזה מאהב, או פִּשרה של איזו הזיה, או איזה עניין ביוגרפי שכדאי להעמיק בו. מבטו מרפרף על הכתוב, ראשו מודד את הזמן וליבו לאט־לאט נרדם.
תשע דקות של איחור סופר יעקב עד שבאוזניו מצטלצל קול הפעמון. נאמן להחלטתו הוא מודד חצי דקה של הפגנת כעס שקטה ואז עוד חצי דקה שבה הוא משתעשע במחשבה שלא יענה כלל. אם רמי הזה יכול לאחר בעשר דקות, אז גם ליעקב מותר. קול הפעמון נשמע שנית ויעקב מייד מתפרץ, חוצפן! יעקב מקדים בשעה שלמה רק כדי להמתין כבר עשר דקות ורמי הזה לא יכול לחכות אפילו דקה אחת! הוא לוחץ על כפתור האינטרקום. שייכנס, הוא חושב ומקלל לעצמו. זה רמי, נשמע מהאינטרקום קול מבולבל, ויעקב כבר הבין והצטער, כי עם בחור שכזה כל הפגנת כעס, מרומזת או לא, תהיה לגמרי בזבוז של זמן.
יעקב חוזר אל דלת הכניסה ונועל את נעליו. הלחות שבתוכן מדכדכת אותו עם כל פסיעה. הוא פותח את הדלת ומשב רוח מעופש פורץ ונכנס. איך תעצור כזה דבר? רמי כבר עומד שם, כפות ידייו תחובות עמוק בכיסי מכנסיו. אם היה יכול, גם את המרפקים שלו היה דוחף שם. לפחות במדרגות הוא זריז, חושב יעקב. בחור בן עשרים בערך, גילוחו מרושל, ביגודו מרופט, שערו מפוזר. מוזנח, חושב יעקב. כבעל מקצוע ותיק יעקב כבר ידע לצפות למראה שכזה, אך מפני ריח הצחנה העז הנודף מאותו רמי, מפני זה לא הכין את עצמו כלל. אי־אפשר להכין את עצמך לכזה דבר, ריח חריף ומבאיש ובלתי נסבל של שתן מעורב באיזו תרופה. יעקב בוהה במכנסיו של רמי אבל אין לדעת אם הם מסתירים איזו דליפה. שום נים לא זע בפניו של יעקב, לא מסגיר את המאבק האלים שמתחולל בו עתה. שייכנס או שיישאר בחוץ? לקליניקה שלו עם הסירחון הזה הוא לא נכנס, בשום פנים ואופן. אבל מה יגיד אחר כך לפרלמן? שלא קיבל את האחיין שלו כי הוא מסריח? ידו שנשלחה כבר לעצור, נעצרת עכשיו בעצמה, ובקול רפה הוא מזמין את רמי פנימה.
מוטב שלא לפקפק ברמת המקצועיות של יעקב. המקצוענים אולי לא מראים את זה בחוץ, אבל תהיו בטוחים שבפנים יש להם לא מעט הפסדים. הם פשוט אלה ששומרים את זה בפנים. לא את הכול יעקב מצליח תמיד לשמור בפנים, זה נכון, אבל הוא מקפיד שזה לא יפגע במטופלים. הוא מקצוען.
אובד עצות הוא מתלבט היכן להושיב את הטומאה שמנגחת את דרכה פנימה, וליבו כמו נדקר מכל פסיעה בוצית שמשאירה את חותמה על השטיח הלבן. הוא רוצה להורות לרמי לחלוץ את נעליו אבל חושש שהריח יהיה אפילו עוד יותר בלתי נסבל. חלילה שלא יתיישב אצלו בתוך חדר הטיפולים, על הכורסה החדשה, לא עם הריח הזה – אי־אפשר! אולי הוא יביא את כיסא הפלסטיק מחדר המנוחה? אך בעוד יעקב עסוק בלבטיו, רמי כבר מתיישב בחדר הטיפולים. יעקב מאגרף ופותח את כף ידו. מאגרף ופותח. זה הכוח של הקליניקה, זאת הטריטוריה של יעקב, פה הוא בשליטה. הוא צריך להיות ענייני עכשיו, ממוקד, מה קרה?
קרה? לא, כלום. מה קרה?
יעקב מחניק התפרצות קטנה ומשחרר אנחה שאכן לא זוכה בשום תגובה. בכל זאת, באת לכאן.
זה שלמה… פרלמן, רמי אומר ומתפתל כמו צפרדע שנמשתה מן השלולית. הוא… הוא אמר לי לבוא לכאן… בגלל היחסים במשפחה.
אימא? אבא? חברה? יעקב רואה את טיפות הזיעה על מצחו של רמי, ומקווה שיקפאו ולא ייזלו משם, לא יאספו את כל הלכלוך הזה, לא ייספגו בשטיח ויטמאו אותו לעד. אם רמי היה עולה במדרגות כמו בן אדם ולא ככה רץ, אולי זה לא היה עד כדי כך נורא. יעקב עוצם את העיניים לרגע, שומע את הזיעה ניגרת, מריח אותה. זוועה.
לא מצליח לקום מהמיטה. רמי שוקל את המילים והן כבדות בפיו. הן זרות. הן לא המילים שלו בכלל.
מה הכוונה?
כאילו… פשוט לא מצליח. פשוט… לא יודע מה קרה. הוא משפיל את מבטו, מובס.
בכל זאת, הבוקר הצלחת, עכשיו שבע ועשרה.
רמי מחפש נואשות תשובה, ממקד את מבטו באחת מפינות הרצפה, עד שלבסוף הוא מוצא אותה שם. ה… הבוקר לא הייתה ברירה.
יעקב מרים יד כבדה כמנצח, ואז מוריד אותה בחטף. אז הברירה היא הבעיה. הברירה. אתה כבול בחופש בחירה. אתה בחברה טובה. כולנו עבדים של חופש הבחירה. אנשים נקשרים לחופש מדומה. יעקב יכול היה להרחיב על כך, אבל הצחנה. יש לו בחילה. טיפול כבר יש?
אשפוז… אשפוז יום, וגם תרופה.
איזו תרופה? יש לך עבודה?
שחררו אותי מהצבא… רקע נפשי… אני… חזרה בתשובה.
אין תעסוקה. יש דיכאון.
לא… זה לא… לא דיכאון.
שמחה? נימת קולו של יעקב מזדרזת עכשיו, דחיפוּת מתגנבת לשם. יש בחיים שלך שמחה? משהו שגורם לך אושר?
אח שלי… הוא התאבד לפני חצי שנה. יקוב…
יעקב, מתקן יעקב, בהטעמה הנכונה. הוא נזכר פתאום בהתאבדות הזאת שפרלמן הזכיר פעם. זה לא נכון שפרלמן לא הזכיר את האחיין – יעקב פשוט שכח.
רמי ממלמל משפטים קטועים ומייסרים, מגלגל את עיניו לפינה אחרת, אחר כך לתקרה, וידו קופצת בעווית. ליבו של יעקב מתכווץ מפני הזוהמה שמתפשטת, והוא מרגיש כאילו דוחפים את ראשו עמוק לתוך אסלה. האיחור הזה לא יכול לבוא על חשבון מטופלים אחרים. הרי רמי בכלל לא מטופל שלו. לא עוברת חצי שעה ויעקב כבר כמעט ודוחף את רמי החוצה. סדר יום קבוע זה הכי חשוב, עבודה, יש מעון טוב בירושלים – תמצא בלי בעיה את המספר, אולי תרופה חדשה. הוא מסכם במפתן הדלת, אני לא פסיכיאטר, אני לא יכול לתת לך מרשם. הדלת נטרקת.
יעקב חוטף סמרטוט, מברשת ותרסיס ניקוי מהמטבחון הקטן וממהר חזרה לחדר הטיפולים. הוא שואף לחזהו אוויר ונגעל, פותח את החלונות לרווחה ונגעל, מאפשר לפיח מהרחוב להיכנס פנימה ונגעל. הוא שומע צפירות מהכביש למטה, אולי סירנה, ושקשוק מתכות, אולי מהדירה השכנה. יעקב מוריד את החולצה ובגופייה לבנה ניגש לספה ומבריש אותה בקדחתנות, אחוז דיבוק, מקרצף ושוטף ובין נשיפה צרודה לאנחה של ייאוש משחרר איזו קללה. דמותו של רמי לנגד עיניו וביד רועדת הוא מרסס ומחטא, הוא רואה דליפות מכל פתחי הגוף, הוא שומע נוזלים מבעבעים, עכשיו זאת הזיעה שלו שהוא מריח, הוא יודע, טעם חמוץ משתלט לו על חלל האף, והוא ממשיך לנקות במין טירוף חושים, גם כשהוא מבין שזה רק קרב מאסף. פתאום הטלפון מצלצל ויעקב מזנק.
בוקר טוב יעקב, מה נשמע? קולו של פרלמן נשמע מעבר לקו.
מעולה, מרעים יעקב את קולו, אל תשאל איזה קטע היה לי הבוקר. שמוק אחד הולך לפניי ברחוב, זורק את קופסת הסיגריות שלו על המדרכה. דחפתי אותו לכביש, בדיוק באה משאית, מת. בית משוגעים שם בחוץ, אני אומר לך.
מצוין, פרלמן אומר בקול יבש, אני מקווה שהוא למד את הלקח. ואגב משוגעים, מה עם רמי? מה המצב שלו?
לא טוב בכלל, עונה לו יעקב ומנסה להסדיר את הנשימה, למעשה חמור למדי. אבל הוא לא משוגע, ממש לא. הוא עוצם את עיניו ואצבעותיו המגושמות משפשפות את רקתו.
ויש חשש של ממש? אתה יודע שכבר הייתה התאבדות אחת במשפחה.
יש חשש, מודה יעקב, אבל לא נראה לי שהמצב חמור עד כדי כך, הוא מסתייג. לא עד כדי כך. הוא לא אובדני, והרי כבר ראה אותו פסיכיאטר ונתן לו תרופה. אולי צריך להחליף את התרופה. הוא צריך להיות מטופל ובמעקב. וצריך סדר יום קבוע, עבודה אולי, לפחות לנסות. משהו קל. תקשיב, יש מעון טוב בירושלים…
אתה יודע שאני אשמח לשלם לך…
לא, מה פתאום, אל תעצבן אותי, שמחתי לעזור.
תודה, זה היה מצב של אין ברירה. אתה צריך לראות את אימא שלו, היא משתגעת מדאגה.
על לא דבר, נאנח יעקב, בשמחה. מתי נפגשים?
השיחה מתנתקת ויעקב ממהר שוב לכרוע על השטיח, נשימתו מקרטעת ואגלי זיעה מתפשטים במצחו ובבתי שחיו. כל ישותו אומרת ניקיון והוא מבריש ומקרצף חזק וביסודיות, ורק צלצול האינטרקום מנער אותו ומחזיר אותו לעמוד על רגליו. יעקב ממהר למטבחון להחזיר את כלי הניקיון. איזו בושה, איך אפשר לקבל מטופלים בסירחון הזה? הוא חוטף את המגבת הקטנה ומנגב מהר את המצח ואת בתי השחי, מכפתר את החולצה, עוטה הבעה של מה בכך, מסדיר את הנשימה, מעסה את רקותיו, ממתין עוד חצי דקה ופותח את הדלת, שם כבר עומד המטופל הבא, כלומר, הראשון.
אפשר להתחיל את היום.