״קשה לדעת מה הגיל האמיתי של אנשים היום.״
האישה על הספסל בהחלט לא מסגירה. פנים חלקות מאוד, כמעט נטולות הבעה, ממוסגרות בתוחם גבות שחור, שנוסק ונוחת יחד עם הגבות כשהיא מדברת ושואפת מהסיגריה שלה. על הסיגריה נותר חישוק אדום. שאריות אודם צובעות גם את השפתיים וגם את השיניים הקדמיות. שיניים שמקרבות את האמת על גילה של האישה רק בכך שהן נראות לא שייכות לפה שמכיל אותן; לבנות מאוד, בצבע סיד שאינו מתחנף, גדולות מאוד ומסודרות מאוד. שפתי האישה מתאמצות להיסגר מעל השיניים כשהיא לוקחת שאיפה מהסיגריה. ״בת כמה אני נראית לך?״ השאלה הייתה מתבקשת, ממהרת להיבלע בתוך עשן הסיגריה. מה יכולה יערית לענות? היא משכה בכתפיה ומייד הציצה בסלולרי לראות אם משהו שם יכול למשוך את תשומת הלב, מישהו לענות לו. אבל המכשיר נדם. היא לא הטעינה אותו אתמול, ואולי גם לא שלשום. משחק קבוע יש לה עם הסלולרי: מתי תיגמר הסוללה, ואם תספיק להכניס את כבל הטעינה לפני שהמכשיר יכבה. לאחרונה היא כל הזמן מפסידה למכשיר.
אדם אמור לאסוף אותה. לפי תחושת הזמן שלה, אדם כבר היה אמור לאסוף אותה מזמן. אבל היא מכירה את אדם – שבע דקות של אדם הן זמן נוזלי. שבע דקות הן מונח כללי שאומר שבעולמו של אדם הוא יגיע. מתישהו.
״חבל שלא מחברים מאפרות לספסלים,״ האישה אומרת תוך כדי שהיא מועכת את בדל הסיגריה על דופן הספסל ואז מניחה לו להישמט לקרקע. ״את לא מעשנת, הא?״ היא אומרת ליערית, ״רואים לפי עור הפנים. אי אפשר לדעת בת כמה את, אבל את לא שותה מספיק מים.״
יערית רוצה להתנגד לשמיעה שלה, שמוצאת בין התובנות המחנכות גם שמץ של מחמאה. המחמאה סוררת וחודרת, וגורמת ליערית להתחמם כלפי הזרה עם קצוות השיער הלבנים. למה טרחה האישה להשאיר את השובל הלבן כשיתר השיער – המלא במיוחד שלה, ענן אטום מסביב לפנים מתוחות – שחור ומבריק, כמו קריקטורה של בואש? את סימני הצבע יערית מזהה כראיות על הקרקפת, צביעה ביתית.
תנועת הראש של האישה איטית מאוד. הזמן נמרח למען התנועה שכמו נתקעת מדי שנייה – תיק, תיק, תיק. יערית מציצה אל הצוואר ואל מפתח בית החזה. הצוואר מתוח באופן מלאכותי. יערית רואה הבזק של תמונה שבה מונחות על צווארה של האישה טבעות ברזל מוזהבות, זו מעל זו, כדי למתוח אותו. את התמונה שעלתה שאבה מספר על תכשיטים קדומים – שיטה מצרית, אם היא זוכרת נכון. היא כתבה סמינר באיזה נושא קשור; שיטות טיפוח אכזריות מאז ועד היום. התפיסה החזותית שלה עושה הכלאה בין משהו שראתה בעבר למשהו שמוכר לה מההווה. גם זה משחק שהיא משחקת עם עצמה כשאין לה משהו אחר לעשות; הכלאות, פוטומונטאז׳ים, שכבה על גבי שכבה, נוף על נוף, אדם עם אדם. היא משחקת משחקים כאלה כשהיא מחכה לאדם שיבוא לאסוף אותה, או שיבוא אליה. אדם הוא גבר שמחכים לו. בהתחלה עוד הייתה נעלבת. ״יכולתי למות פה!״ ״ממה?״ היה שואל, עם חיוך מתחת לשפם שלו.
לאישה שחולקת איתה ספסל חזה גדול מאוד, תחוב בחזייה, או אולי במחוך, כך שהחזה מזדקר קדימה. עוד סימן לגיל. כבר אין חזיות כאלה. אולי חבל שאין חזיות כאלה. יערית נעשית מודעת במיוחד לחזה שלה ולירכיים שלה, ולאמצעים המחזירים הכול למקום – טייץ מחטב בארבע מאות שקלים של אלו־יוגה וחזיית פוש־אפ דווקא לא יקרה, אבל מתפוררת, שצריך לתחזק באמצעות תנועת חפינה בכל פעם שהיא משנה תנוחה. קר ומתקרר בחוץ, והיא מצטמררת מעצם המחשבה שבעוד עשרים שנה תשב במקום של האישה הזו על הספסל, ואישה עם בעיות אחרות, קטנות יותר, תפחד ממנה באותה מידה.
״את מחכה לבעלך?״
״הוא לא בעלי.״ התשובה נורית מתוכה לפני שהיא מספיקה לעצור, לחשוב ולמתן. פתאום היא שונאת את האישה כאילו הן יריבות של עשרות שנים. היא מתביישת בשנאה לאישה זקנה. זקנה? חוסר הגיל המובהק של האישה נותן לה חופש פתאומי לשנוא אותה עם פחות רגשות אשמה. ״ולמי את מחכה? לבת שלך?״
״אין לי בת,״ יורה האישה באותה מהירות שבה יערית ענתה לפני רגע, אבל בטון אחר, שאינו תוקפני, אלא מריר, או פשוט עצוב. יערית לא רוצה לשאול עוד שאלות, היא כבר יכולה לשמוע את ה"אין לי בת, אבל הייתה לי בת", ואז איזה סיפור נורא על אובדן הבת. ״מה תעשי אם הוא לא יבוא?״ האישה מגחכת, מתי הספיקה להדליק עוד סיגריה?
״הוא יבוא.״ מסננת יערית.
האישה הבואשית משתעלת, שיעול יבש, עוד מסמר בארון.
יערית מתענגת על החשיפה ההדרגתית של האישה, כמו על גירוד או חיטוט. כמו פיתוח של צילום בחדר חושך. היא עוד זוכרת איך עושים את זה, ואת הריח בחדר החושך בפקולטה לצילום. בעוד רגע דמותה של האישה תיחשף במלואה, בעצם כמו צילום רנטגן, אכול קרינה וכיליון, תיחשף דמותה האמיתית של האישה, ואז תישרף. שתיעלם המכשפה, יערית מתפללת בלי קול, או שעדיף שתישאר, אחרת תישאר לגמרי לבדה.
החושך מכסה כמו ענן ערפל, כבר כל כך מאוחר? היא עייפה מאוד, עייפה מלחכות, עייפה מלהישאר דרוכה לקראת הרעש של הרכב שצריך להגיע ולגאול אותה, דרוכה לא להיפגע, ממה? ממה יש כאן להיפגע? אישה זקנה, או לא זקנה, על הספסל. אישה כבדה על הספסל. מה היא כבר יכולה לעשות לה? בקושי זזה. מאחוריה מבנה בית החולים, שבו אימה עברה טיפול קוסמטי כולל. כל האיברים למתיחה מלאה, כל השומנים לחיתוך ולהסרה. ועכשיו יש סיבוך, זיהום שאין למצוא את מקורו. ואולי סכנת חיים. ויערית, מה שהיא מרגישה הוא לא בדיוק צער ולא פחד, יותר מין פנטזיה של אובדן, היא צופה שההיעדרות תפער חור, היא מרגישה איך החור מתהווה כבר עכשיו, כשהאם מושתקת בגלל הטיפול הרפואי – מורדמת ומונשמת – לטובתה. ואולי החור שהיא מדמיינת, או מרגישה, החל להתהוות לפני הרבה שנים, ברגע הלידה של יערית.
מגע יד על הכתף, והיא נרעדת. ״את בסדר, מותק? הפנים שלך בקווץ׳, זה לא טוב, מקומטת. אל תדאגי, בסוף מישהו יבוא.״ השותפה לספסל מלטפת את כתפה החשופה, השָּׁל הרך בדוגמת מעוינים שלקחה מכורסת המבקרים בחדר של אימה נפל מהכתף. היד של האישה רכה אך קרה כקרח. רק עכשיו יערית שמה לב שהאישה עצמה לא לובשת מעיל, ובמבט נוסף, היא גם לא נועלת נעליים. חותלות צבעוניות עבות מכסות את הקרסוליים של האישה.
״יש לי בול כאלה.״ היא מצביעה בחוסר נימוס על רגליה של האישה.
הגבות המצוירות מתרוממות, עיני הדג הבולטות של האישה מגיבות במצמוץ. ״מה עוד יש לך?״ האישה שואלת, ויערית מתכווצת. אין ממה לפחד, כמו שאין מה לפחד מהומלסים – מילים של אימא שלה, שנועדו להרגיע אותה בילדות: ״הומלסים הם מסכנים וקלים כמו ענפים דקים. אפשר לשבור אותם במכה אחת, בבעיטה אחת. אל תפחדי, יערית. מקסימום תבעטי, יערית.״
אם היד של האישה הייתה נותרת על הכתף שלה, היא הייתה אומרת לה להעיף אותה. אבל היד כבר לא שם. ידי האישה מתחככות זו בזו. יערית סולדת ממנה, אבל מניחה שיש משהו שהוא הדבר הנכון לעשות. בטח קר לה. ״את רוצה את השָּׁל שלי?״ היא שואלת.
האישה שומרת את הסנטר קרוב לבית החזה, אך מסיטה את מבטה מידיה הקרות המתחככות אל עבר יערית: ״היה לי בדיוק כזה.״