אני יושב לצד חלון גדול ופתוח בשעת בוקר מוקדמת, מולי מקלדת שחורה שאבק לכוד בין מקשיה. רוח קרירה חודרת דרך רשת זבובים ומקפיאה את כתף שמאל שלי ואת הזרת. המילים שהיו כלואות בתוכי מטפטפות לאט אל הדף הלבן. נעות בזהירות מקוטעת מימין לשמאל, ונתקלות בסוהרים קשוחים שהודפים אותן מהגבול השמאלי של הדף אל תחילת השורה שמתחת.
מהכיסא השחור והפשוט אני נשאב לתוך כוס בגובה גורד שחקים, מוקף במילים שנראות כמו נמלים. לא ברור לי אם הן בגודל אדם או שאני התמזערתי. דרך דופן הכוס אני רואה יד ענקית מתקרבת וצורתה מתעוותת בגלל קימור הזכוכית, או שאולי היא מעוותת גם ככה? היד מרימה אותנו. אני מביט מטה כשהיא נושאת אותנו משם ומרוקנת מגובה רב את תכולת הכוס אל הדף.
אני מפרפר באוויר. ידיים ורגליים מנסות לתפוס אחיזה. הכול מתערבל, הראש שלי מופנה לקרקע. אני מתכווץ ואז פושט רגליים. רק לא לנחות על הראש. רק לא לנחות על הראש. רק לא…
קשה לי להעריך כמה זמן נותר עד ההתרסקות. רוח חזקה על אוזניי. רגליים. רק לנחות על הרגליים. בסך הכול רציתי לכתוב. למה מגיע לי למות? כוס, נמלה, מילים, דף, יד של ענק, מקלדת, רשת. הכול מסתחרר. האם אשרוד את הנפילה? לנחות על הרגליים, ואולי גם זה לא יעזור. אני נופל מהר מדי, בתאוצה אדירה. הרוח שורקת. זיעה קרה. דופק מהיר. נו כבר שייגמר. שאגיע כבר לסוף ובום.
אני עוצם את עיניי כאשר אני נחבט בקרקע הלבנה והקרה. בוחן קודם כול את גופי. זעזוע הנחיתה לא גרם נזק מלבד כאב עמום ברגל ובצד הגוף. אני מספיק בריא כדי לברוח. אחר כך מנסה להבין איפה אני. רסיסי אבק מרחפים מעליי, האור עובר דרכם, ואני מרגיש כמו בתוך גלויה קיטשית של חג המולד. ענן האבק שוקע לאט, ומתבהר לי שהמילים שנפלו יחד איתי רצות כמו כלבים מבוהלים, מימין לשמאל.
"הבעיה היא לא הסוהרים," אני שומע קול גברי במבטא צרפתי קל פונה אליי, "הבעיה היא אלה שלא אכפת להם שאתה בורח. לא אכפת להם מהמאמץ, מהזיעה, מהשרירים הכואבים. שתה מים, אל תשתה, תרעב, תחיה, כלום."
אני מעביר את ידי על רגל ימין כדי לשכך את הכאב שעוד נותר, ותוהה מדוע הזר הזה מדבר אליי כאילו אנו מכרים ותיקים. אני מחכה שיציג את עצמו, אבל רעשים חזקים של הקלדה, ריצה וצעקות מובילים אותנו לברוח ומונעים את ההיכרות הרשמית. אנו רצים זה לצד זה. "אדי," אני אומר, מתנשף. "אני רומאן," הוא עונה.
הפנים מוכרות לי. זקן מדובלל. שפם גזור בקפידה. עיניים יוקדות. שיער מסורק לאחור. כשהוא מדבר איתי הוא מאט את קצב הריצה בלי לשים לב, ואומר: "הם אדישים לגמרי לעוד סיפור של כמה מילים שברחו מהנפש, מהדמיון, או איך שלא קוראים לכלא הזה, למפעל הזה שמייצר אסירים בורחים."
"אז אולי נפסיק לרוץ וננוח?" אני מציע לרומאן ולוחץ ביד ימין מתחת לצלעות שלי, מנסה להקל על תחושת הדקירה החדה בסרעפת. "ממילא המתעלמים ימשיכו להתעלם, והסוהרים חזקים ומהירים מאיתנו," אני אומר בקושי.
אנחנו עומדים במקום. ממתינים. אף סוהר לא מגיע לדחוק בנו, כנראה גם הם אדישים לבריחתנו.
נזכרתי מניין פניו של רומאן מוכרות לי. הרי קראתי לפחות ארבעה מספריו, שעל כריכותיהם התנוססה תמונתו. אהבתי את הספרים, ויותר מכך הרגשתי כאילו כתב אותם למעני, בְּצורה שהבנתי, שהרגשתי שהיא שלי. חשתי קרבה פתאומית. הנפש שלו, ששוטטה אי־שם במדינה אחרת, שתקשרה רק דרך סיפורים, היא פה מולי! ולפני שהספקתי לומר לרומאן שאני מרגיש שהוא חבר נפש נשמע רעש חזק ולאחריו נפילה שהעלתה ענן אבק, אולי שלג, או רק רסיסי נייר.
ירייה. מישהו ירה בו. האם היה זה סוהר המילים? אסיר שרץ לצידנו?
רומאן נפגע. הוא מביט בי לרגע, סוקר את מרחבי הדף, נאנח ועוצם את עיניו. אני לא רוצה לקבל את מותו. היינו שניים בעולם השומם הזה, ומעתה אהיה לבדי. היכרותנו הממשית הייתה קצרה מדי מכדי להינתק כה מהר.
ברגע אחד אזלו כל כוחותיי. אין עם מי לדבר. אין על מי להישען. אין ממי ללמוד, את מי לשתף. כשכתבתי בבידוד בסלון, לפחות הייתה תקווה שהמילים יגיעו לאנשים וייווצר חיבור. אנשים שמבינים אותי, כמו רומאן. אולי זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.
הוא מת ואני לבד. גוש של דמעות חמוצות בתוכי עומד להתפרץ, אך הוא כלוא שם, ואני מרגיש כאילו משקולות צובטות את עיניי.
מרד. הינה המשפט שנמצא בשורה ארבעים ואחת:
"ירייה. מישהו ירה בו. האם היה זה סוהר המילים?"
המילה "ירייה" כלואה בראש השורה, ללא יכולת לזוז, ובסוף שורת תאי הכלא נמצא סימן השאלה.
"אנחנו משנים מדיניות," אני נואם אל הדף, "מותר לכן להחליף תאים, אתן לא נעולות יותר." חלק מהמילים מפנות אליי מבט המום, ואני מכריז: "יש לכן רצון חופשי!"
המילה "בדידות" מתחככת בצד הרגל שלי וגורמת לתחושת חספוס צורב כשהיא ממשיכה בדרכה לרוחב השורה ומצטרפת למילים "מקלדת", "כתיבה" ו"פחד", שעדיין לא מסודרות במשפט.
המילים שכבר נכתבו יושבות מקובעות במקומן בשורות הדף, חוששות משינוי, כמו בסרט "קן הקוקייה" – הֶרגלים, חיים מצומצמים, תקיעות, עד ש… עד שהם נגמרים, או שמגיע המורד שמנסה ראשון.
סימן השאלה נע לאט. הוא זז מילימטר בחשש מעונש, או מיד סוהר שרירית וגסה שתדחוף אותו חזרה לתאו ותוביל להארכה של תקופת המאסר. אך לא. הפעם לא קורה כלום, והוא מתקדם בפיתולים כמו נחש צעיר, עד שהוא מברך לשלום את המילה הראשונה בשורה.
"ירייה?" הוודאות נסדקה.
עכשיו השמועות על חופש התנועה מתפשטות, והמילה "לא" מהשורה השישית נדחפת בין המילים "מישהו" ו"ירה".
"ירייה? מישהו לא ירה בו."
סוהר נובח עליהם שהשורה כרגע לא מוצאת חן בעיניו. הוא הורג את המילה "מישהו", מרסס אותה בצבע לבן. התא ריק. המילה "ירייה" וסימן השאלה מבינים שלא יצליחו לבד, והם קוראים לעזרה. "אף" מהשורה השלושים ושלוש מגיעה. כולם חוששים שתהיה ירייה באף, אבל אז אסיר חדש בורח. שמו "אחד".
והינה: "ירייה? אף אחד לא ירה בו." ריח אבק השריפה נעלם מהאוויר.
הדף מיטלטל, החוקים נשברים, כבר אי אפשר לדעת אם שורה עשר היא עדיין שורה עשר, או שאולי הפכה לשורה שבע ושורה חמש־עשרה השתנתה לשורה שתיים. ספירת השורות כבר לא אפשרית, ואולי גם מקודם לא דייקתי. סדר המילים הופר, והמשמעות משתנה מרגע לרגע. יש לי טעם מר בפה, ולאחר מכן מתוק, וחמוץ, וחריף. עיניי צורבות, אך אני מרגיש סיפוק לא מוסבר.
רומאן חזר לתחייה. לפעמים הוא חבר שלי, אך כשהאסיר "לא" נכנס בינינו, רומאן לא חבר שלי. הקיום כאוטי. יורים בי באף, ואחר כך אני גורד שחקים, נמלה, חי, צומח, דומם – כל אחד בעולם בטוח שרק הוא יודע את הסדר הנכון…
"קודם ארץ."
"לא! קודם ילד."
"חייבים גם אישיות!"
"לא נכון, אבל בוא נשים מקצוע. מקצוע זה בסוף?"
"לא! בסוף זה סך הכול."
"שטויות, בסוף כותבים סיכום."
כמה מלחמות היו על המשחק הזה, והינה הכול נפתר: "אני" באל"ף מתאים לכל ההגדרות. אני חיה וארץ ועיר ומקצוע. אין משמעות. אני מעורבב בהכול, אני הכול. אני גם הסוהר וגם התא וגם המנעול והטחב שבפינה, ואני חוזר על עצמי, וגם על זה אין לי שליטה.
המחשב משמיע קולות מוזרים. מה פשרם? סבל, מועקה. העולם היה בינארי, פשוט ומשימתי. אין לי דרך לבצע שמירה לקובץ, ועכשיו גם המקשים מתמרדים. אני לוחץ על קונטרול S לשמירה, ובמקום S נלחצות אותיות אחרות בכל פעם. מלבנים עם הודעות ובקשות לחיפוש טקסט, הדבקה, החלפה, הוספת קישורים. הכול חוץ ממה שאני רוצה. לשמור. שיישאר ממני משהו, מהחוויה הזו.
אני ממהר לעשות צילום מסך. הסיפור קֻבַּע. אני חושש לשחרר את הנעילה. רומאן מחייך אליי, מרוצה. אף מילה מיותרת לא תיכנס בינינו יותר.
אנחנו נחים על הדף, מפסיקים לרוץ. כבר לא צריכים להסדיר נשימה או להילחם על מקומנו. לכל אחד השורה שלו, המקום הצנוע שהוא תופס בעולם.
הרוח הקרירה מפסיקה לנשוב, והאוויר בחוץ דומם וחמים. בצידי הצוואר אני חש את הדופק המהיר שלי מאט בהדרגה. השמש הקופחת מגלה לי שכבר שעות אני יושב וכותב. הדף הלבן, שהיה מרחב אינסופי, חוזר לגודל של מסך מחשב, ואני כבר לא בתוכו אלא מביט בו ממרחק בטוח.
אני הופך את המקלדת וטופח עליה כמו על גבו של תינוק, ורסיסי אבק משתחררים ממנה ורוקדים באור השמש. אני שומע פלסטיק נופל על המרצפות, ומבחין באחד המקשים מתגלגל על הרצפה בתוך פס אור חזק. עיניי מסתגלות לבוהק, ואני מזהה שעל המקש כתובה המילה "End".