פעם אבד לי כלב. מצאתי אותו חנוק אחרי חמש שעות בתוך המכונית, ותיכף אמרתי לעצמי: מזל שזה לא תינוק. זאת הייתה תקופה שבה כמעט מדי יום התפרסמה ידיעה על הורה ששכח ילד גוסס במכונית. אבל אני שכחתי כלב. הוא היה כלב מדברי מעורב, כנעני ברובו, שמצאתי אחרי אחת המלחמות. מלחמות יוצרות כלבים אבודים שבורחים מהבתים ומשוטטים עד שמישהו מאמץ או הורג אותם. אני גם מצאתי אותו וגם הרגתי אותו. היינו יחד חמש שנים, עכשיו יש לי עובר ברחם.
עשן עולה בשמיים. אני יושבת בתוך הבית ומחכה לתנועה חדה. מאחוריי שרוע גור כלבים, דמוי פודל מאובק שמצאתי בשבוע שעבר, מחכה שאעביר את ידי על גבי בטנו הקירחת. הרוח חובטת בצמרות הרחוקות ומניעה גם את העלים בעציץ. אני משיבה את מבטי אל החלון ומציירת באצבעותיי קו עשן רחוק, מסתלסל מבעד לעצים שבקו הנוף. קיימת נחמה בנוף הפתוח. התנועה על פניי פוסקת, אך הידיים נעות, מובילות באוויר שובל שקוף.
אני יוצאת החוצה לברר את מקור העשן. ריח סמיך עושה את דרכו לנחיריים, הרקיע צבוע בתכלת דהויה, ריק מעננים. השכנים שבקומה מתחת מצטננים בבריכת הפלסטיק שלהם, תכלת ישנה, רחבת קוטר, שמצליחה לאכלס שישה ילדים בו בזמן. ילדי המשפחה, זכרים כולם, לבושים בבדים ארוכים שנרטבו, צמודים לגוף. תלתליהם השחורים נכנעים למים. הם מפריחים לעברי ברכות "שבת שלום" ו"תזכי בבנים זכרים". מאז שאב המשפחה גילה על ההיריון שלי, הוא מקפיד להכריז שזמן מלחמה הוא זמן הגברים, ומברך אותי מדי בוקר שאזכה בצדיק משלי. הברכה הצליחה לו, אבל אני לא מספרת. יהיה עליו לחכות עד שיפגוש בתינוק הלא נימול שלי, מסתובב לו בחצר ומטמא את הדשא הסינתטי שלו בפיפי מתוך פין מושלם.
אני משתהה רגע נוסף מול הבריכה העגולה. רוח שחורה מגיעה מכיוון בית החולים שבמעלה הכפר. אני מדמיינת את בני המשפחה ממשיכים לשחות ולבסוף צפים על גלי העשן. אולי להפך, צוללים פנימה אל המים וניצלים מאימת האש. מדמיינת את המשיח שלהם מגיע, מקלל אותי ומסלק אותי הלאה מכאן. המשיח שלהם מפחיד אותי, לא אוכל לעמוד בדרישות שלו. בדמיוני המשיח שלהם הוא סנטה קלאוס גיבן בעל אף יהודי, רוכב על חמור ערבי גנוב. גם הבית שאני גרה בו גנוב, אולי נוכל להסתדר.
העשן מתקרב, אבל הם שרים מזמורי שבת. הבנים שוחים במעגלים, מחליפים שירים ומשבחים את הארץ. בזמן הזה נשרפות חיות קרוב מאוד אלינו. בתי גידול מתחת לאדמה נאבקים על חמצן ונרמסים תחת גלי אש. ציפורים בורחות למקום מוגן יותר, תנים נסים למאורות. שפנים נחנקים בנקיקים.
בתקופת מתקפות הטילים הגדולות נותרה המשפחה לישון בבית, לילה־לילה, זוג מאמינים ושישה בנים. צחקו עליי שאני רצה בבהלה למקלט, וטענו שלהם יש השגחה פרטית צמודה. אם אשאר קרובה אליהם, אצטרף לשמירת השבתות וארבה באמונה, ההשגחה תיגע גם בי. אבל אני חיפשתי מסתור בהישמע הצפצוף הראשון. רצתי מבוהלת אל שער המקלט וביליתי את הלילות בבטן האדמה. מקלט מצויד בריח עובש ובשכבות בטון עבות, שלוש קומות לעומק. היו נפילות קרובות לכפר שרמסו בניינים שלמים, אבל מעלינו הן דילגו. המשיח אכן שומר על המתפללים. אולי הגאולה קרובה גם אליי.
החצר המשותפת שלנו משתרעת עד לכביש הראשי. זה שטח ששימש בעבר בית הקברות של הכפר המוסלמי. קבר גדול במיוחד של שייח' מפורסם עדיין ניצב במקומו, ומסביבו נבנו ארבעה בתים שהתמלאו במהרה בחסידיו של המשיח. אני שוכרת את הדירה העליונה, אחת הזולות בכפר, משקיפה אל הכנסייה הרוסית ואל חורשה מוריקה של עצים המזכירים עצי אשוח. בכניסה המשותפת שמונה נפשות חסודות נאלצות לפגוש אותי בגופיות קצרות ובהיריון מתגבר מגבר זר. את הקברים הרמוסים מכסה שביל גישה, אחריו מתחילה החצר הגדולה של השכנים, ואחריה צמחיית פרא שהורשתה לגדול, חופשייה. בקיץ מתמלאים השבילים שבין הקברים סברסים מתוקים, בחורף פורחות שקדיות ומפזרות מרבדים ורודים על פני החורש. בסמוך לבתים גדלים עצי שסק. בחודש אייר מניבים פירות כתומים ועסיסיים, וכמעט תמיד פורחת הפסיפלורה.
הבן הקטן של השכנים, עוד לא בן שנתיים, אוהב לברוח מאימא שלו וללכת אל הקבר הגדול, היחיד שנותר גלוי מעל הצמחייה הסבוכה שמתעקשת לכסות את יתר הקברים. פעם אחת מצאתי אותו נשכב עליו, מתגלגל וצוחק. אימא שלו צרחה לשמיים כי חשבה שהלך לאיבוד או נדרס, אבל התברר שהמשיח שמר עליו; התינוק חזר הביתה, נישא על כפות ידיי, נוצץ במבטו הירקרק, זולל שסק מתוק שקטפתי לו מהעץ.
כעת יבש ועקוץ. אם תגיע לכאן אש, תטרוף במהרה את הבתים שנבנו על חלקת בית הקברות. אולי תצליח לחלחל מתחת לאבן ולאכול שאריות עבר. אסור לי להישאר כאן.
אני שוקלת לשלוף את השדיים שלי לאות כבוד, מי יודע מתי תבוא הפעם הבאה שנתראה, אבל מוותרת. רבות הפעמים שהסתרתי את עצמי, אחרי שכמה מנשות הכפר ביקשו ממני שלא להתהלך בגופיות או בחולצות בטן. הדירה שלי מוקפת חלונות שקופים, מקושתים, שבחלקם העליון משובצים אריחים כחולים, שאריות מהכפר שהיה כאן פעם. רבים השכנים המסוגלים להציץ פנימה, ואולי הם רק מביטים בבבואתם הנשקפת אליהם בחזרה, ומחייכים אל דמותם המוארת. אני מדלגת את מדרגות האבן ויוצאת אל השביל הראשי. אם אצא מהאש בחיים, אחצה את החצר עירומה, אנופף בפטמות הכהות שלי ואקרוץ להם בחזרה.
הרחובות ריקים ומסריחים. כלבה רזה חוצה את הכביש. יש לה פרווה חומה, כתם לבן על המצח ופטמות ארוכות מאוד. איפה הגורים שלה? את הגור מהרחוב שלי שכחתי סגור בבית. ברחבי הכפר נשמע כרוז המורה להישאר בבתים. הקול בוקע מתוך רמקול ישן ומקרטע בין ההברות. אליו מצטרפת סירנה שמזכירה אזעקה ומקיפה את הכפר בשני סיבובים מחרישי אוזניים. בימים של טילים מארצות רחוקות מתמלא הכפר בריצות בהולות של משפחות עמוסות תיקים. במתקפה האחרונה, המקלט הציבורי הגדול ביותר, שלוש קומות מתחת לאדמה, התמלא בחרדים שהדליקו אורות פלורוסנט ופיזרו כוסות פלסטיק, בקבוקי שתייה מוגזים וילדים קטנים, צורחים זה על זה. היו זוגות חילונים שהביאו את הכלבים שלהם והיה איש רזה עם כיפה על כל הראש שצרח עליהם להעיף את הכלבים החוצה. הם ניסו להתעקש, מה שהוביל להתגברות נביחות הכלבים, אבל הרזה עם הכיפה ניצח וסילק אותם החוצה. הם עלו מעלה, ודאי נותרו לשבת קרוב לשפת המקלט, אולי חיבקו את האוזניים של הכלבים המפוחדים. אני ישבתי שם בחולצה רחבה, בכל לילה אותה חולצה, וליטפתי את הבטן, קיוויתי שאצליח להגיע כך עד לאוזניו של העובר ולחסום עבורו את הרעש. השכנים לא ידעו על ההיריון, הדף הפיצוצים הרעיד את המקלט.
כעת אין איש ברחוב. כולם נשמעים להוראות או מתפללים בבתים. שבת היום. אולי בקרוב יתאגדו בבית הכנסת הגדול ויפצחו בסעודת קבבים. צמרות האורנים במעלה ההר משחירות ושמי התכלת מתכסים מעטה אפור. אני הולכת בשביל המסעדות ששימש בעבר לרחוב הראשי של הכפר. נשים היו באות לשאוב מי מעיין מהמבנה הקדוש שבקצהו, אבל אחרי הגירוש המים הזדהמו מביוב שעלה על גדותיו. היום רק תיירים עוד מגיעים הנה, שוטפים את פניהם במי קודש מזוהמים. הרחוב מלא במסעדות יוקרה, בגלידרייה מסחרית ובכיסאות פלסטיק לוותיקי הכפר שאוהבים לשבת כאן, לעשן ולהביט ממושכות על תיירות נרגשות. בין כל אלו שוכן בית הכנסת, ריק עכשיו.
אני לא חוזרת הביתה. בקצה הרחוב אני פונה אל הרחוב הבא. ורצה. אין ברירה אלא לרוץ.
השביל שמוביל אל קצה הכפר חשוף. בקצהו מתחיל מה שבני הכפר נהנים לכנות טבע. מכאן אפשר לראות את האש מציתה את הגבעה שמעל. אני רואה את העשן קרב ומחכה לפגוש את השכנים יורדים בבהלה, אלא שאיני רואה איש, רק עורבים צורחים בשמיים. צמרות העצים באופק כבר שרופות, כיוון האש מסתלסל בהתאם לרוח המבולבלת, הלוך ושוב ממני. מעבר לעמק ניצב מנזר, ומסביבו עיזים שואגות; אין לי דרך להציל אותן. העובר שלי ישן או משתולל בתוכי, קשה לדעת, ולא עצרתי לחוש אותו. ריח של שרף אורנים נוזל מעבר לכביש. אני מגבירה את הקצב, השביל נדמה ארוך מבדרך כלל. מעליי מתנשאת כנסייה ענקית, ולמרגלותיה גור חתולים אפור ומלוכלך, עם קולר ועיניים עגולות עומד ומסתכל. אני חולפת על פניו, הוא לא מצטרף אליי, נותר לעמוד בצל המדרגות. העמק שמעבר לוואדי שרוף כולו.
שמעתי שבזמן שריפות עצי אורן מגינים על הגזע שלהם באמצעות שכבות עבות של קליפה. מרוב חום האצטרובלים נפתחים ומפזרים צנוברים, המצמיחים את היער מחדש אחרי השריפה. האש רחוקה מלהסתיים, ובאופק לא נראים מטוסי כיבוי. אני מסתכלת לאחור, חושבת לחזור הביתה. בית הקברות שמסביב לבית עטור ודאי, כולו, בלהבות. אני נעצרת בתום השביל החשוף, מתחתיי בערה, מעליי אורנים שעודם ירוקים. עשן, כל הזמן עוד עשן, לא פוסק. הבל כבד נדבק לשיער, עולה בנחיריים, סותם את נקבוביות העור. צבע אפור צמא עומד ברווחים. מימין לרחוב נשפך העמק אל תוך תהום של אש. מתוכה עולים קולות של גזעים מתבקעים, וריח חזק, לא של מדורה, אם כי של מוות שרוף. משהו מרשרש בשיחים בשולי הרחוב, ומתוך השיחים היבשים מגיח נחש, מקיף אותי ומסתלק. אני מרגישה אוושה קלה בבטן, בועה מתנפצת, העובר בועט. אש ניתזת על הסלעים שמתחת לשביל, מחפשת מזון נוסף לנגוס בו ונתקלת בחומת האבן. אני עומדת בנקודת ההתמזגות בין הכפר ליער; עוצמת עיניים, מדמיינת את הלהבות שורפות את האזור המיושב, וצועדת פנימה אל הסבך.
אל פיסת הצומח הזו האש עוד לא הגיעה. יער הברושים שבעומק הבוסתן נשרף כליל, אבל יער האורנים עודו עומד יציב. אני מחפשת סלעים חשופים שיבלמו את האש ומתקדמת בשביל שסופו בבית החולים. אחר כך מהססת, חוזרת בי, מסתכלת אחורה ורואה להבה דוהרת לכיווני. אני פונה שוב קדימה ורצה במעלה דרך מפותלת שאינה מוכרת לי. עורבים טסים מעליי, חותכים את השמיים. כפות הרגליים שלי נושאות אותי במעלה מדרגות האבן הגדולות, לא חשות במאמץ. הלוואי שאראה יצור חי, תן עיקש, כלב, אישה אחרת, ילד, סימן להמשיך לרוץ. ציפורים נוספות שימצצו את האוויר, יסמנו שהן כאן. רק עורבים כל הדרך, חגים וקורעים את האוזן. האש שמאחור ודאי החלה ללגום את האורנים, אבל סככות העלים שמולי עודן ירוקות וחיות. שאגת להבה עוקפת את דרך האבן, צמרת האורן שמולי נשרפת. אני מנסה לנשום, אבל שואפת רק עשן; מבחינה בערימת אבנים ומטפסת עליה, מנסה מחדש. העשן מתגבר ואני עוצרת את הנשימה, ערימת האבנים מיטלטלת ואני קופצת מעליה אל הצד האחר, שוב אל שביל בית החולים, אלא שאז עומדת בדרכי אבן נוספת. אני לא רואה אותה, רק מבינה שהייתה שם כשנפלתי ארצה, פניי לאדמה. אני מתרוממת מעט ומביאה את כפות הידיים אל הפה, מכסה אותו ושואפת דרכן חול ומעט אוויר. העשן יחלוף מעליי ובינתיים יש לנשום באופן מדוד. אני נושפת לאט, העיניים נעשות כבדות, אני מוצאת סלע נוסף להישען עליו, ונופלת.
*
אל המדורה אני זורקת עץ אורן נוסף, מגולף. האיש שאיתי שורק אל העשן ומצית ענף יבש. אנחנו נרדמים לצד המדורה, מנגינת המים של הנחל הסמוך מלווה את חלומותינו. אני פוקחת עין לראות אם האש כבתה; פירורי אש זהובים מתמוססים אל האדמה. אחר כך יורד גשם וממטיר עלינו זהרורים קרים. האהוב שאיתי מעבר אותי. אנחנו צוחקים, מתעלסים, נסוגים להביט בכוכב או בפרח, טומנים את כפות הידיים באדמה הלחה, שבים לבעור. גחלי האש מכרסמים את השערות שלנו; אנחנו מספרים שזהו רק עשן חולף וממשיכים להתחכך. מחר נטבול במים הקרובים ובינתיים זרעים וביציות ממשיכים להתנדנד בתוכנו, נחבטים בעלטה, ניזונים זה מזו. תאים נודדים כלפי מעלה, חריצים וסדקים פוערים לוע רחב. אני עוצמת עיניים, והאש נושאת אותי פנימה דרך ריר סמיך. אהובי, שאינו מעוניין להישאר לבדו, מצטרף אליי במהרה, ואני מושכת אותו אחריי בשרירים ובשערות. להבה נדלקת במעמקי הבטן, צבר תאים ראשוני נאחז בקרקעית הרחם, אורנים גבוהים מברישים את הרוח. אהובי בוכה גם הוא ונעלם. מצאתי אותו אחרי אחת המלחמות, הוא העדיף ללכת לאיבוד בעצמו מאשר לחכות שמישהו אחר ייקח אותו, התפלל למשיח והלך. היינו יחד חמישה ימים.
*
העיניים נפקחות. את הדרך קדימה חוסמות שלוליות בוציות. מרחוק מתרומם עמוד מים, שולח טיפות לשמיים. אולי התפוצץ צינור? האם השריפה תיעצר כאן מבעד לשלוליות, או שתדהר הלאה אל בית החולים? לאן להמשיך עכשיו?
אני זוחלת אל אחת השלוליות ומרטיבה את עצמי בבוץ. כמו חזירה טובה אני מתפלשת בשלולית ומייד בזו שאחריה, הופכת את עורי מוורוד שקוף לשחור ודחוס. אני ממשיכה קדימה לעבר עמוד המים. נחשול אדיר פורץ מפיו של צינור עבה אל הרקיע האפור. נכנסת פנימה, עומדת בתוכו ונרטבת. זרם המים כואב ומענג, מכתר אותי מתוכי ומצדדיי, ויש לי מים עד להודעה חדשה. אני חשה בעיטה בבטן התחתונה, שולפת את הראש מהזרם ושואפת פנימה, אוויר נקי.
היער עולה בלהבות בזמן שאני במים. לוהט וגם קר בתוך הזרם. הוא מזנק לכיוון השמש וממלא את האדמה היבשה בשלוליות נוספות. בקרוב מטוסי הכיבוי ודאי ישתלטו על האש, יפזרו מים מהשמיים, ואולי יעניקו מנה רטובה וטובה לעצים השרופים. קליפת האורנים תשמור על רבים מהעצים, ואלו שנפגעו קלות יוכלו, בתקווה, לשוב ולצמוח. הנותרים יתכופפו מכובד המים, יקבלו משמעות חדשה, ייעשו שייכים.
אולי התינוק של השכנים הקדים את האש והראה לבני המשפחה את הדרך החוצה. אולי ברח אל מעבר לשער, בזמן שהם חגגו במים, השתטח על קבר השייח' הגדול. בני המשפחה כולם יצאו לחפש אותו, מדדים בבדיהם הרטובים, נסערים וחרדים; אלא שהוא השמיע להם את צחוקו המתוק, הפיג את דאגתם והראה להם את הדרך פנימה אל הבור. המשפחה הסכימה הפעם ללכת בעקבותיו, שהרי רוח הגאולה הנחתה אותה, וכך שכנה בתוך מבנה האבן החשוף. האבן הייתה חזקה מספיק והגנה על כולם. בעוד שהאש אכלה עשבייה, עצים, חרקים, מכוניות, הם נדחסו כולם, ספוגים במים ובכלור: תינוק צדיק, חמישה ילדים, שניים הורים, בעומק הקבר. אולי הוא היה נקי מעצמות ומשריפות, מתולעים ומריחות, פנוי כולו עבורם. אולי הם שרו: המשיח הוא תינוק.