מוזאון גטי, בנוי אבן גיר, מתנשא מעל העיר לוס אנג'לס. הגבעות מסביב שטופות בשמש של אחר הצהריים. האמת היא, אין לי שום עניין במקום. מפיק סרטים צרפתי אותו אני רודף כמה חודשים קבע להיפגש איתי בקפטריה. היינו אמורים לדון בתסריט שלי, סרט על ישראלי לשעבר שנקלע לעולם הפשע. המניאק הבריז לי. אי אפשר לתת אמון באוכלי הצפרדעים האלה, שייחנקו עם הקרואסונים שלהם.
היום שלי הלך. אני מחליט לקבור את הכעס בהליכה בגנים המוריקים. מטרים ספורים ממני, מדריכת מוזאון עם מטריית שמש לראשה מובילה מבקרים לסיור באולמות המפוארים. מבלי משים, אני נגרר אחריה לתוך חלל גדול. מול קיר ענק עם עבודות אומנות, היא מדברת על משיכות המכחול של ציירים מתים מן המאה התשע־עשרה, מסבירה על השיש המסותת ללא דופי בידי פסלים גאונים. היא עונה לשאלות בחיוך מקצועי ועוברת למיצג הבא. אני מפהק משעמום.
מעבר לחלונות קורצת לי הגינה. אני דוחף את הדלת החוצה ויורד בשבילי הפרחים אל הגנים המטופחים. מים מבעבעים בין סלעים. ילדים יחפים רצים וצוהלים. תיירים מצטלמים בצורה מגושמת ליד פסלי גן. כל ההליכה הזאת, כל האוויר הצח הזה, מטילים עליי עייפות נוראה. אני מוצא מדשאה רחבת ידיים תחת צל עצים, חולץ את נעליי, מקלף את גרביי, ומשתרע על הדשא המזמין והמחבק. אני מסיר את משקפי הראייה שלי – בלעדיהם אני כמעט עיוור – מניחם לצידי כהכנה לסיאסטה ראויה. ערבוביית הקולות של זרים ושל ילדים משחקים מרדימה אותי מייד.
קול ריסוק חד מעיר אותי. אני פוקח את עיניי ומבחין בזוג רגליים בנעליים קטנות רצות ממני והלאה. מישהו צועק. אני מתיישב ומביט בדמויות המטושטשות היושבות על המדשאה במרחק של כעשרה מטרים ממני.
"סוֹ סורִי," אני שומע. המבטא אסיאתי ללא ספק. ילד, בן חמש או שש, אולי שבע – קשה לדעת עם המלוכסנים האלה – רץ אל זרועותיה הפרושות של אימו. אני בוהה בקרקע. משקפיי נמחצו לחלוטין. אחת העדשות סדוקה. המסגרת מעוותת ללא תקנה.
"הֵיי, הלו, הלו," אני צועק עליהם, באנגלית. הפושע הקטן טומן את פניו בחיק אימו ומסרב להסתכל עליי. האב קופץ על רגליו כדי להעריך את הנזק. האם קמה, מרחיקה ממנה את הילד, יותר מדי בעדינות, הייתי אומר, מתחילה לקפל את השמיכה שעליה ישבו, דוחפת את חפציהם לתיק גדול.
"הלו," אני אומר, כלא מאמין. "אלה המשקפיים שלי שניפצתם. אתם לא יכולים פשוט ללכת." אני זוחל לעבר התוקפים כדי לעזור לעצמי להתמקד בשלוש הדמויות המעורפלות.
"מצטער מאוד," אני שומע. הפעם זה קולו של גבר, בטח האב.
"מצטער? התחת שלי," אני אומר. "אלה משקפיים של שלוש מאות דולר. זה לא ייבוא סיני מעלי אקספרס. אתם חייבים לי. בגדול."
הגבר מושך את מכנסיו מעל מותניו ותוחב פנימה את חולצתו. "אנחנו לא סינים," הוא אומר.
"לא אכפת לי מאיפה באתם," אני מטיח בו, מרגיש בן המקום בזכות עשר שנות מגוריי באמריקה. "במדינה הזאת אם אתם שוברים או פוגעים במשהו, אתם משלמים."
אני מכווץ את עיניי והראייה מתחדדת מעט. האישה לבושה שמלה הדוקה, קצרה, ברכיה חשופות; היא עטופה בז'קט אופנתי עם כפתורים גדולים. ידה אוחזת בתיק עור מעוצב עם ריבועים תפורים שקועים וידיות עשויות שרשראות זהב. האסיאתים האלה מלאים בכסף. אני מביט בילד המעצבן. העקבים שלו רמסו למוות את משקפיי.
"אתה חייב לשלם," אני אומר לאב ומשפשף את האגודל שלי באצבע כדי לאותת להם את הסימן לכסף.
קהל קטן של סקרנים מתאגד סביבנו. מבחינתם, ההצגה שלנו עדיפה על ציורי שמן התלויים בחדרים ממוזגים.
האבא לוקח צעד מדוד לקראתי. "אין עליי מזומן."
אני לא נרתע. "אז תן לי משהו אחר במקום."
הגבר מאותת בידיו לאשתו. האישה קוראת את הרמז וחופרת בתוך התיק שלה. היא כורעת על ברכיה ומרוקנת את התכולה על הדשא. ארנק עור אדום מעוטר באבני חן, אותו בטח קנתה בבוורלי הילס, קוסם לי. הייתי לוקח אותו בכיף, נותן לחברה, אלא שאין לי חברה. לעומת זאת, אני מזהה מצלמה דיגיטלית מבריקה בידיה. "אני אקח אותה. הסוני הזו שווה בערך שלוש מאות."
האישה מעלימה את המצלמה מאחורי גבה במחאה. "לא," היא אומרת.
הגבר מתערב למען אשתו. "יש לנו תמונות מהחופשה שלנו במצלמה."
"ממש קשוח," אני אומר ומביט לצדדים, מנסה לאמוד את תמיכת הקהל בקייס שלי. אני דוחף אצבע דרך המסגרת השבורה של משקפיי. "ומה איתי? אתם הרסתם את חופשת אחר הצהריים שלי."
הילד מתחיל לייבב. בטח יש לו עיניים קטנות כמו לכל האסיאתים. בא לי להעיף לו סטירה. כל שעליו לעשות הוא להזיל דמעה אחת, והלך עליי. הקהל יריע לו, ואפסיד במערכה.
הגבר מתלחש עם אשתו בשפתם. האישה קמה על רגליה, נכנעת. היא מניחה את המצלמה הדיגיטלית על כף ידה, מושיטה את זרועה, אך לא זזה ממקומה. אני מתקרב למרחק צעד ממנה וחוטף אותה מידה. "משהו תמורת משהו," אני אומר ונותן לה את משקפיי השבורים. "סחר חליפין."
האישה שולפת מהתיק שלה מה שנראה כמו פנקס ועט. "מה מספר הטלפון שלך?"
"בשביל מה–"
"אתה גר כאן בעיר?" הבעל מתערב.
"מה זה עניינך?"
האישה אוספת את שערה המבריק בסיכה. "אני אתקן את המשקפיים שלך. בתמורה, אבקש את המצלמה שלנו בחזרה."
אני מרים את קולי. "נראה לך? את יודעת בכלל מה המרשם שלי?"
מאבטח של המוזאון מופיע משום מקום. הוא מפלס את דרכו מבעד לקהל. מדיו מגוהצים, ידיו על מותניו, והוא פונה אליי: "אדון, מה הבעיה…?"
אני מגמגם, מתחיל לענות, אך הגבר הסיני שאמר שהוא לא סיני קוטע אותי. "זה בסדר, אדוני. אנחנו הסדרנו הכול בינינו." הוא מרים את בנו בזרועותיו. האישה אוספת את חפציהם והם מתחילים לטפס במעלה המדשאה אל כיוון היציאה מן המוזאון. אני לא חושב שהם הסתובבו אפילו פעם אחת להביט בי. הקהל מתפזר. המאבטח מדבר במכשיר הקשר המחובר לרצועת הכתף שלו ועולה בשביל הסלול.
השמש הופכת כתומה. פרס התנחומים לא מצליח לשפר את מצב רוחי. אני מגשש את דרכי אל השאטל המוביל אותי למגרש החנייה, נכנס לרכב, שולף את המשקפיים הרזרביים מתא הכפפות ונוסע הביתה. חיוך של סיפוק נמתח על שפתיי; הם לא יודעים את המרשם שלי ולא את כתובתי.
בדירת הסטודיו הקטנה שלי אני מתרווח על הספה וקורא חדשות בעברית מהארץ. אני מדליק ג'וינט ולוקח שאכטה עמוקה. עשן סמיך אופף אותי. הגראס עושה את העבודה, נותן לי בעיטה אדירה בראש. וטוב שכך, הרי שילמתי כסף טוב למקסיקני החמדן. אני שוקע בין הכריות ומדליק את המנורה. זהו הזמן לבחון את המצלמה שהחרמתי היום. הכפתורים מגיבים בקלות למגע אצבעותיי. אני יונק את שארית הג'וינט ומדדה בכבדות אל עבר הלפטופ בפינת אוכל, מחבר את המצלמה עם כבל ועובר על התכנים שנשמרו בה.
תמונות ממוזערות מופיעות על הצג. הבני זונות האסיאתים תיעדו כל פרט מהחופשה שלהם באמריקה. אני מגדיל את הראשונה; הם נראים עומדים בחיוך רחב מול מזרקה בדיסנילנד. התמונה הבאה היא של הילד המעפן אוכל נקניקייה. משפחה למופת, אני מגחך. הראש שלי מתפוצץ. אני ממשיך ללחוץ ולהגדיל את התמונות המיניאטוריות שעל המסך: שדרת סאנסט עם עצי דקל גבוהים. קליק. תמונת השלט של הוליווד עם האותיות הלבנות בראש ההר. קליק. המשפחה מחליקה על רולרבליידס מול שפת הים. קליק. תמונה שלי.
שלי!
"פאק," אני צועק. ידי רועדת מעל עכבר המחשב. דמות שדומה לי מופיעה בתמונה הבאה. אני לוחץ. זה אני. אני עומד בתור על הרציף של הרכבת למוזאון גטי. המשקפיים שלי נראים שלמים, עוטפים את ראשי. אני לוחץ על התמונה הבאה.
אני בשירותים של המוזאון, עומד ליד משתנה. רגליי פשוקות, ידי אוחזת באיברי, פניי מופנים אל האריחים הלבנים. איך ייתכן? אני לוחץ. המצח שלי נוטף זיעה. זוהי תמונה שלי יושב בבר של הקפטריה, שותה מספל קפה, מחכה למפיק הצרפתי. צרחה מפלחת את החלל. אני מסתובב בכיסא, מבועת. "לעזאזל איתך, קיקי," אני אומר, בקושי נושם. זאת התוכית שלי בכלוב. היא מנקרת בכלי הזרעים שלה בפראות. מה קרה לה?
אני מתרכז שוב במסך. כתפיי מתקשות כאבן, צווארי מתקשח. התמונות הממוזערות מתעדות כל דבר, כל מקום. קליק. קליק. קליק. בתמונה הבאה אני עומד על המדשאה במוזאון, עיניי נשואות אל פסל ברונזה. אני ממצמץ מול המסך, מזהה דמות עומדת מאחוריי. אני מגדיל את התמונה. זו האישה האסיאתית! היא מחייכת. זהו לא חיוך ידידותי; זהו חיוך שטני. אני מסתובב בכיסא.
מישהו בדירה.
דלת הכניסה פתוחה לרווחה. רוח קרה פורצת פנימה. אני זועק. הגה לא יוצא מפי. קיקי צורחת. כנפיה חובטות בכלוב. זרעים עפים לכל עבר.
האישה מופיעה. "מה, אתה לא אוהב אסיאתים," היא אומרת. תיק העור האדום שלה תחוב מתחת לבית השחי. היא מתקרבת אליי. אני קם. האישה מטיחה אותי בחוזקה בכיסא. היא משחילה את שרשרת הזהב של התיק סביב צווארי ומושכת. אין לי אוויר. היא אוחזת בשרשרת בידה האחת ומושיטה את ידה השנייה לעכבר המחשב.
"אתה תאהב את זה," הפעם המבטא הזר שלה נעלם. היא מורטת בשערי ומפנה את מבטי למסך. שרשרת הזהב מתהדקת סביב גרוני. העורקים שלי זועקים לאוויר. הראייה שלי מתערפלת. היא תולשת את המשקפיים הרזרביים מאפי, מחליפה אותם במשקפיים הרגילים שלי, אלה שהילד שלה רמס בגינת המוזאון, אלא שהם לא שבורים, אני רואה בהם שש־שש. "מזהה?" היא נוהמת, בעברית הפעם.
בעברית!
אני מהנהן. בקושי. זו תמונה שלי כילד, מעולם אחר שבו הייתי פעם ילד. היא מהדקת את שרשרת הזהב. "אתה בן חמש או שש, אולי שבע," היא מסננת, עדיין בעברית. "קשה לדעת עם בני זונות לבנים."