נדיה אייזנר
מהם לדעתך שוליים ומה משמעותם?
בדרך כלל אני לא חושבת על השוליים. אני פשוט עושה את מה שאני עושה, כמיטב יכולתי. אבל כשאני חושבת על זה, אז כן, אני מרגישה שיש לי מה לומר על זה.
אולי נתחיל מזה שהייתי רוצה לקבל יותר כסף ויותר תמיכה.
את בעצם אומרת שכדי לקבל את הדברים האלה צריך להיות במיינסטרים, וזה גוזר משהו על היוצרים שהם "בשוליים"?
בטח. בכל התחומים. אומרים לי: "תקבלי את זה שאף אחד בתיאטרון המיינסטרים הרפרטוארי לא מוכן להסתכל אפילו על המחזה שלך". אבל לקבל את זה אומר שאיני יכולה להתמסר לכתיבה. אם אין הכרה, יש הרבה פחות אפשרות לכתוב. זה הפירוש של זה. או כל מיני פרסים ספרותיים… אין לי מושג אפילו מאיפה מתחילים לגשת לזה. ואלה מקומות שיש בהם הרבה כבוד, וכבוד זה גם ביטחון עצמי. כי בעצם כשאין הכרה, צריך להביא מבפנים את הביטחון הזה, לעבוד על זה כל הזמן. על להכיר בערך עצמך. לדעת שאת טובה. לדעת שאת סופרת, שאת מחזאית. זה גם עניין של דימוי עצמי. את כל הזמן צריכה לומר לעצמך, "זה כן בעל ערך, מה שאני עושה", "מה שעבדתי עליו שנים הוא טוב, גם אם לא מקבלים את זה לרפרטוארי ולכן לא משלמים על זה כסף וזה מעניין שניים וחצי אנשים". לייצר הערכה עצמית למרות שלא קיבלת את ההכרה. מצריך המון עבודה עצמית. עד שאת זקנה [צוחקת], ואז אולי כבר יש לך ערך עצמי ואת מצליחה להחזיק את זה.
האם "שוליים" משמע יותר נושאים שהחברה נרתעת מהם? או אולי סגנון כתיבה בשולי הספרות, שאינו נהיר לרוב ולכן אינו מייצר רב־מכר, לצורך העניין?
אצלי זה בוודאי הנושאים. אני חושבת שהכתיבה שלי מאוד בהירה. היא מאוד נגישה, לדעתי. אני לא יודעת אם זה טוב, אבל בעיניי יש לזה משמעות. הכתיבה שלי נגישה אך זה לא מבטל את הרובדיות או את העומק.
הנושאים מאוד קשורים לזה. אהבת נשים, פגיעה מינית במשפחה, כל הדברים האלה לא בדיוק במיינסטרים. הם מעוררים פחד. פמיניזם, עד היום, מעורר פחד. פשוט ככה זה.