גוללת־גוללת בפיד. אחרי הספר שסיימתי לקרוא בצהריים אני לא באמת מסוגלת מייד להכיל עוד אחד, אני רוצה לתת לזה לשקוע. אפקט ההדף המוחי של אחרי קריאה שמנה יספיק לי בשביל למלא את מרווחי המחשבה; אני חושבת. הפלאפון ביד ימין, והינה אני בפיד. סרטון של שוקולטייר מנטפליקס קורץ לי מתחתית המסך; לוחצת. ראיתי סרטונים כאלו כבר מיליוני פעמים בטח, אפילו ממש שלו, ועדיין, קשה לעצור. את בורחת. אני גוללת. אופירה צייצה משהו על זה שהחטופים הולכים להתפנות לוולפסון, סורוקה, ועוד כמה. לא הבנתי. אני לא מחוברת לשום אפליקציית עדכונים ונסגרתי בבית מלון, לבד, בנתניה לשלושים ושלושה ימים בינתיים. אני, מיליון ספרים, פצצות אמבטיה ומלאי ממש מרשים של וויד. אם הייתי בבית, יונתן בטוח היה כבר צורח את הידיעה בעצבים או בהתרגשות מתלהמת; אולי כמו אופירה. מתיש לנסות לזהות. יונתן הוא אחי הגדול, ומאז שהתחילה המלחמה הוא לא עובר לי בגרון. כל היום מתקצן עליי חזק, פרובוקטיבי, דוחף פלאפונים לפרצוף שלי ומכריח אותי לראות מה עשו לחברים שלו כדי להעיף את ״שאריות השמאל המסריחות שאולי שכחת להוציא ממך״. מחייגת לאבא, שיגיד לי הוא, אולי, בדרכו הפאסיבית־מנומנמת (בטוח הכי מדויקת שהכרתי). את מרגישה את התלות מזדקרת בך מחדש, כן? אחרי צלצול אחד שלא נענה אני מנתקת. תאמיני לבד שאת מדויקת. בראש שלי עדיין רץ הפרצוף שראיתי בסרטון האחרון לפני שהתחלתי לקרוא אינפורמציה מקלקלת, סרטון שוקולדי כזה מגרה ברמות, אבל בטוח מטומפרר מדי; קר, מרוחק. הוא מהנדס רציני השוקולטייר הזה, אָמוֹרי גִישׁוֹן. והכישרון שלו מחרמן כל כך, כן? אני שומעת את הנשימה שלי, קשה להתבלבל. אבל במבט הצר הזה, אלוהים; כלום־עד־שום־דבר, ריק עד נצח שתלוי על איזה כמעט ודאי. ערטילאי בקטע חסר. ודווקא עליו כל כך בא לי. ברור. ובא ליייי! כן, מממ בא לי שהוא יהיה סקסי כמו שהוא יפה, נניח, אמורי; והוא יפה מאוד, ומוכשר עד צמרמורת היפנו־עורית, נשבעת. וזה אפילו לא בתחומי, מה לי ולהנדסת שוקולד, אה? ואני בטוח גם חצופה, כי מה זאת אומרת בכלל ״בא לי שהוא יהיה״? תפסיקי לעשות להם בראש שלך את מה שהם עשו לך. שיבוא לך, מאמי, שיבוא. הוא מהטובים, ואת פילינג איט לגמרי; ובגלל זה לא בא לך עליו. תשתיקי את המוח הסחי הזה שחייב לדברר כאן הכול, שיסתום! שקט זה טוב. אני רוצה לדעת מה קורה ואני לא, אבל אני כבר כאילו מנחשת. מה זה אומר בכלל? רק־לא־חדשות־רק־לא־חדשות־רק־לא־חדשות. טוב, קצת. תבדקי ותצאי. להוריד אפליקציה? למי אתקשר? דיייי, תנשמי. יש גוגל, ענת, גוגל. את צריכה רק את עצמך. ״חטופים״. סרץ׳. ״50 חטופים בתמורה לארבעה ימי רגיעה״. הלב דופק. אלו הילדים. הלוואי הילדים. מנסה לזמן שוב את אמורי, ורואה שאני לא מתנתקת לשום כיוון. חסימות על פול־פאוור. את יכולה יותר. את רוצה? אני מחייכת והלב דופק מהר ואפילו קמתי מהכיסא, מתברר, ואני מול החדשות ולא מתחבאת מהן ודני אומר שם שכפיר, ואריאל, ואביגיל, ואמילי, ואמיליה, יולי, אמה, רז, אביב והוא ממשיך, ואני מצליחה לשמוע איך שאני צורחת, חזק כזה, ורועדת ובוכה ואיכסה אימא'לה שלא אישאב לזה, בבקשה. המוח מקומט, זוהר, והנזלת מבריקה לי את השפתיים. אני לא יודעת איפה עדיף לי לחכות. בוא אמורי, בוא אליי. שהמוח יתיישר. הדחקה זה להתעקם? תהיה מי שאני רוצה כבר, אמורי, קודם תהיה ואז תהיה כאן, שאיזכר בחיוך שלך, ואמצא איך לברוח אליך. לבד לגמרי, באמת. בבקשה שזה לא יישבר ולא אצליח להקשיב, שזה לא יישבר והם לא יחזרו, או שמשהו בסדר הנכון הזה ילך לעזאזל ואלוהים והכול יישבר, בוא, אמורי, עם השוקולד, שלא אראה, שלא אשמע. נחיה בתוך מישוש נקבוביות הלשון בפרלינה הלוּז הסמיך החלק, המתפתח־מתמתח, שיימס ויתרחב לתוכן. בלי להתחשב באלו שלא יכולים לטעום. בין הריחות החדים של הקקאו משיש הטמפרור. והטעם של מה?
