1
פגשתי את רתם בפעם הראשונה כשהייתי כמעט בת עשרים ואחת. האמת שזהו שקר. פגשתי אותה שנה וחצי קודם לכן, כשההורים הכריחו אותי ללכת לטיפול. הייתי אצלה בכמה פגישות. זה תמיד עלה להורים – רכב לכל הסופ"ש, כסף לבזבוזים וכל מה שמעסיק מתבגרים צעירים.
אחרי שלוש, אולי ארבע, פגישות, רתם אמרה להורים שלי שהם יכולים להמשיך ולפרוק אותי בכל יום שישי בתשע בבוקר ואז לאסוף לאחר 50 דקות אבל שאין לזה תכלית ואין לזה תועלת – כל עוד היא, כלומר אני, לא רוצה, אני, כלומר היא, מיותרת.
כשנה וחצי לאחר מכן, אני משוחררת טרייה, שלחתי לרתם הודעה. לא זכרתי את תווי הפנים, רק את התלתלים והחיוך העדין. עכשיו הייתי מוכנה.
קבענו פגישה. בתל אביב. בעשר. באמצע השבוע. לקח לי שעה וחצי בלי חנייה. נכנסתי לקליניקה והתיישבתי על הספה. הוצאתי ספר, בגנות הפסיכותרפיה, יש שיגידו – התנגדות בשיאה, ועלעלתי בו עד שהיא הגיעה מן המסדרון וקראה: קרן. באותו הרגע ידעתי שאני אוהבת אותה.
2
חודשים שלמים ישבנו בשקט. ישבנו בשתיקה. שתקנו. לא כמו בסרטים, לא כמו במדיטציה. שתיקה שמצמיחה פטריות של מתח. שתיקה של ״לי יש מה לומר אבל אני לא אומרת ולך יש מה לשאול אבל את לא שואלת״. לא הרגשנו בטוחות. גיששנו, בשקט, אחר הדרך הנכונה.
את הפרת את השתיקה ראשונה. בניגוד לתאוריה, בניגוד למקובל, בניגוד, אולי, להדרכה, התחלת לספר לי על עצמך. אפשרת לי להציץ.
מהמקום הזה, הכמעט הדדי (אבל לא באמת), הצלחתי לשבור את השתיקה. הצלחתי לדבר. הצלחתי להתחיל לספר.
בתחילת כל פגישה היית שואלת: מה שלומך? תמיד עניתי שזו שאלה שלא מזמנת שיחה. שזו שאלה ששואלים את השכנה ברחוב, כשזורקים את הפח. שאלה ששואלים רק כדי לשאול. שאלה ששואלים מבלי לחכות לתשובה. שאלה ששואלים מבלי להקשיב לתשובה. אמרת שכשאת שואלת, את מתכוונת לזה, במובן המהותי של השאלה. כשהייתי עונה ״אחלה״ ידעת שהכול נורא. זו הייתה מילת קוד. או דרך להפשיר את הקרח. ידעת שה״אחלה״ שלי הוא ציני. ציני באופן מוחלט. וזה הצחיק אותך והצחיק אותי שהצחיק אותך. ואז ה״אחלה״ שלי היה הופך לסביר. אולי אפילו לבסדר. בכל אופן, ההרגשה שלי הייתה משתפרת.
ועדיין. על כל כך הרבה דברים לא הצלחתי לדבר. על כל מה שכאב, על כל מה שהקשה את הנשימה, על כל מה שהייתי מוכרחה לומר אבל לא הייתי יכולה. היו לך כל מיני הצעות. ניסית. לא ידעת מה נכון אבל המשכת לנסות גם כשטעית.
אחת ההצעות הייתה להאריך את זמן הפגישה. אמרת שחמישים דקות זה מה שנהוג, אבל שאפשר לנסות להוסיף עשר דקות, ואמרת, בחצי חיוך, שזו ההפסקה שלך אבל זה לגמרי בסדר מבחינתך ואם זה יעזור את מוכנה. צחקנו שיצא לך פולני, על אף שאת לא מהעדה.
ואז, בין פגישה אחת לשנייה, שלחת לי שיר. שיר של מישהי אחרת. יונה וולך, כמובן. שלחת לי את השיר ״יונתן״. כתבת שזו הדרך שלך להסביר לי שאת מבינה. את הכאב, את הלבד, את האימה. שזה שיר שבעינייך מבטא בצורה הכי צלולה והכי נחוצה את מה שאת יודעת שאני לא מצליחה.
עניתי בְּשיר. שלחתי לך את ״פחד מוות״ של דליה.
וזו הייתה ההתחלה. מצאנו שפה ששתינו יכולות לדבר בה. לתקשר בה. יחד. אחת עם השנייה. סוף־סוף מצאנו את הדרך זו אל זו.
3
בין שירים של אחרות התחלתי לשלוח לך גם שירים שלי. אז לא קראתי להם עדיין שירים. אלה היו טקסטים, פשוט בשורות קצוצות, עם רווחים. זה היה ראשוני. זה היה בוסרי. זה היה, בעיקר, אישי. אישי להחריד.
בין שירים של אחרות שזרתי מילים שלי ואת היית הראשונה שקראה משהו שכתבתי בעצמי. לעצמי.
משהו שלא היה אמור לפגוש עיניים של מישהו אחר. עיניים שהן לא שלי.
אמרת לי שאני כותבת יפה. אולי זה היה באמת ואולי זה היה רק אקט טיפולי. אבל קראת. תמיד. קראת אותי.
ופתאום. כשהקושי לדבר עוד היה קיים ועצום ונוכח אמרתי לי: אולי במקום לדבר, תכתבי?
מאז, הגעתי לכל פגישה עם כמה דפי שורות צהובים, מקופלים קטן־קטן, משודכים בשתי סיכות, מלאים בשורות צפופות של מילים, כתובות בכתב קטן ולא קריא. קטן כי ניסיתי להתכווץ בעולם ולתפוס כמה שפחות מקום. לא קריא כי פחדתי שאם תביני, תעזבי.
בין טיפול לטיפול הייתי כותבת בכל לילה כמה שורות. כמו לכתוב ביומן. כתבתי כאילו איש לא יקרא. כתבתי כך, כי אחרת לא הייתי מסוגלת לכתוב את מה שהכרחי. כי אחרת לא הייתי יכולה להיות אני.
ואז עלתה בעיה חדשה: הגעתי עם הדפים הצהובים ואת ידעת שהגעתי עם הדפים הצהובים ואני ידעתי שאת ידעת שהגעתי עם הדפים הצהובים אבל לקח לי כמעט חמישים דקות עד שהרגשתי מוכנה לתת לך לקרוא.
בסופו של דבר, הייתי מושיטה לך את הדפים הצהובים, ביד שקצת רעדה. זה תמיד היה חמש דקות לפני סוף הפגישה. לא היה מולי שעון אבל צחקת שיש לי שעון פנימי שמכוון כמו שצריך. כמו שאני צריכה.
4
היית קוראת עד הסוף את מה שכתבתי. גם אם זה לקח עוד כמה רגעים. או כמה דקות. אך לא היה נותר זמן לדבר על, ולא נותר זמן לעבוד עם, ולא נותר זמן לתת לפצע להחלים כי לפגישה הבאה הייתי מגיעה עם דפים צהובים אחרים.
וככה נותרתי לבד. רק עם המילים.
שמתי באוויר שבינינו הכול. שמתי את כל מה שלא הצלחתי לספר לאף אחד. שמתי את מה שלא הצלחתי לספר לעצמי. וזה היה שם. באוויר. בחלל. במרחק שבינינו. ולא יכולנו לעשות עם זה כלום.
הפצע נפתח. ואז הלך והעמיק. ואז התחלתי לחטט בו בעצמי. ואת היית שם איתי, אבל צפית מהצד, ולא עשית דבר כי לא יכולת, אני מקווה, ולא כי לא רצית.
זה היה ניתוח ארוך ומסובך בלי הרדמה. אף אחת לא חתמה על טופס הסכמה.
וכאן התחילה הנפילה. הרגשת שזה גדול עלייך. שזה יותר מדי. שאני יותר מדי. אבל רק לאחת מאיתנו הייתה היכולת לברוח. התרסקנו כשאמרת לי: אם הייתי יודעת בתחילת הטיפול לאן אני נכנסת, לא הייתי מסכימה.