אחרי השחרור החלטתי לעבור לקיבוץ לעשות מועדפת במדגה. אבא לא אהב את הרעיון והתעקש שאישאר לעבוד במשק, גם הבטיח להשוות את השכר ולתת עוד קצת, "גם מועדפת תקבל, אל דאגה, חקלאות זאת חקלאות." את ההודעה הראשונית מסרתי ברביעי. בארוחת השישי, אחרי יומיים של ניסיונות שכנוע עקרים, אבא החליט שהגיע הזמן להוציא את התותחים הכבדים ושחרר עליי את הדודים. כך, בסוף הקידוש, מייד אחרי שסבא גמר עם "המוציא" והכול אמרו אמן, הותקפתי בבליץ רב חזיתי שנחתם כאשר דוד יצחק קרא בקול מלא פתוס, "מה? אנחנו לא צריכים ידיים עובדות? עדיף שנעסיק את הבן של אנטולי, או, חס ושלום, אישמעלי?!" ואבא הוסיף, "תגיד כמה מוכנים לשלם שם בקיבוץ המופרט שקר הזה ואני אשלם כפול."
"יעקב!" אימא קראה מהצד כשראתה שהרציונליות עוזבת את השולחן.
"טוב, לא כפול… אבל יותר."
אימא גלגלה עיניים, "יעקב! לא לזה התכוונתי. עזוב אותו, אלו החיים שלו, הוא צריך את זה להתפתחות האישית. ובכל מקרה, כפול לא מתקבל על הדעת. השתגעת. אפשר לחשוב שאנחנו משפחת רוטשילד פה."
אבא התכונן לדבר, אך סבא יחזקאל כחכח בגרונו והעביר אמה ואגודל על שפמו הלבן, "רחלי צודקת, שילך לעבוד במדגה."
הדודים נצרו לשונותיהם באחת, יצחק משך בכתפו והעביר את תשומת ליבו לצלחת שלפניו, אברום ניצל את ההפוגה כדי להגניב פיסת צלי. אבא פתח פיו אך סבא הקדים, "זה החלטה של הילד, יקי, וכמו שאני רואה הוא כבר החליט. אולי אפילו ילך ויביא איתו קצת דם חדש," אמר והגניב לי חיוך שועלי מתחת לשפם.
בכך המעבר נחתם. אם סבא פתח פיו, על פיו יישק דבר. ביום חמישי ארזתי תיק צבאי בחפצים שגרתיים, העליתי את הרצל על ארגז הטנדר של אבא ונסענו.
כמה מילים על הרצל. כשעזבתי היו במשק ארבעה כלבים: אליזבת, הדוג דה בורדו של דוד אברום; עמי ותמי, הרועים גרמנים של יצחק; והרצל שלנו. הרצל היה חביב על כולם, אך לי הייתה עליו זכות ראשונים. בכיתה ט' הבאתי אותו למשק, גור קטן בצבע קרם עם כתם שחור סביב הפה, שזיכה אותו בשמו של חוזה מדינת היהודים.
חצי שנה קודם לכן אחד השכנים החליט להביא להרבעה כלבת לברדור, שברחה לשטח בווסת הראשונה, השתובבה עד דלא ידעה עם להקת כנענים וחזרה לחצר עם רחם מלא גורים לא כלכליים. במובן הרחב, הרצל היה לברדור מן המניין, חביב לכלבים ולבני אדם. הוא היה יצור שקט, אבא וסבא לא אהבו נביחות ודאגו לחנך אותו, תחת לחץ פיזי מתון, להרעיש כמה שפחות.
הצרה הייתה שהרצל היה הרבה פחות ידידותי ליצורים קטנים שאינם כלבים או אנשים. הוא היה סמוראי יפני, השקט תעתע בקורבנותיו כמסך עשן. ברגע שהרצל היה רואה חיה קטנה ממנו הוא היה נדרך ותוך שניות הכנעני היה קופץ לו החוצה. לפני שהברייה חסרת המזל הייתה מספיקה לחשוב, הלסתות של הרצל כבר ננעלו על צווארה, הוא היה מטלטל אותה מצד לצד כאילו הוא סוכן שב"כ ששכח ליטול כדורי הרגעה והיא איש ג'יהאד. כל זה בלי נביחה אחת, אפילו לא נהימה. לאורך השנים הוא צבר מוניטין של קילר במושב. היו לו מתחת לחגורה לפחות שישה חתולים, אין ספור מכרסמים וכמה ציפורים. פעם הוא אפילו פרץ ללול תרנגולים ואבא היה צריך לשלם פיצויים.
הנסיעה צפונה לעמק המעיינות הרגישה לי קצת כמו הנסיעה לבקו"ם, האוויר מהחלון הפתוח הביא איתו טעם רענן, סימן לתקופה חדשה, שלב נוסף במסלול הארוך של החיים.
כמות הצעירים בקיבוץ ירדה עם השנים, מה שאפשר לכל במב"ח לקבל חדר נעורים שכלל סלון, חדר שינה ומטבח מחוברים, שירותים, מקלחת וחצר קטנה שלרוב כוסתה בעשב יבש וגוויות צנומות של צמחים מהדיירים הקודמים, בעיקר שיחים עירומים וקקטוסים מצומקים.
אבא הכיר את הגזבר, מוטי גלזר, היכרות שסיפקה לי את החדר ההולם ביותר מבין הפנויים. כשהגענו לקיבוץ עצרנו במשרד, מוטי הדריך את אבא על דרך ההגעה ואז פנה אליי, "לא חסר שם כלום ואם חסר תבוא תגיד." אז חייך חיוך רחב שחשף שיניים מוכתמות בעשורים של ניקוטין וקרץ לאבא, "סידרתי לך שם הפתעה, הנוף הכי יפה בקיבוץ, חותם לך."
איזה נוף ואיזה נעליים. החדר היה ככל החדרים, ישב על שטח מישורי, עם כביש ובתים מצד אחד וברושים ובתים בצד השני. אבא ואני התחלנו לפרוק את הטנדר ולסחוב דברים. החצר של היחידה הצמודה לשלי הייתה מגודרת בצורה מאולתרת אך מוקפדת, דבר שאינו בשגרה. מאחורי הגדר, בנקודות רנדומליות על האדמה הסדוקה, ירקות ופירות חצי אכולים התייבשו בנחת תחת השמש הקופחת. כשידו אוחזת מאוורר רצפה, אבא הצביע על גוש חום במרכז החצר השכנה, "תראה בנצ'יק, ארנבת."
ואכן בין הגדרות ישבה והשתזפה ארנבת חומה, שמנה ופרוותית. מבטו של הרצל נדד בעקבות האצבע המורה, גופו נדרך, שיניו החלו לנקוש ואבא ליטף את ראשו כמו לילד שובב. מאז ומתמיד הייתה לו חיבה מוזרה לצד הרצחני של הרצל, מבחינתו היה זה גילוי של אותנטיות, התגלמות של יצר חסר פשרות. לפעמים, כשהיה יושב לבד על הנדנדה במרפסת אחרי יום עבודה ומרשה להרצל לעלות ולהניח את הראש על ירכו, היה מרים את השפתיים העבות ומציץ בשיניו של הכלב כמו אדם שמביט בתכשיט. "אין מה לכעוס עליו, הניבים האלו הם לא לבונזו," אמר לי אחרי שהרצל ביצע את הטבח בלול של בן מלול.
יום אחרי שהתמקמתי בחדר התחלתי לעבוד. העבודה במדגה הייתי נוראה, קמנו מוקדם וחלק בלתי מבוטל מהזמן בילינו בבריכות שהריחו כמו המוות עצמו. בנוסף גיליתי שעל אף החזות הפשוטה והמבט התמים, דג בורי הוא יצור אלים וחסר רחמים, שמשתגר כמו טורפדו למפסעה או לפנים של כל מי שמנסה ללכוד אותו ברשת.
אבל החבר'ה האחרים במדגה היו אחלה וחזרתי לחדר כל יום לפני ארוחת צוהריים. בזמן שעבדתי הרצל היה מסתובב להנאתו בקיבוץ, משחק עם כלבים אחרים, אוכל זבל וחוזר הביתה לבהות בארנבת, שמדי פעם הסתובבה בחצר אבל רוב הזמן ישבה בתוך הכלוב שלה במרפסת.
לשכנה קראו שלי והיא הייתה הנוף שמוטי גלזר סידר לי. שלי הגיעה חודש לפניי לעשות מועדפת בצהרון של הקיבוץ. היא באה מהרצליה עם חברה ועם פלאפי הארנב. בת לאבא יקה ולאימא תימנייה, שלי הייתה הטוב מכול העולמות. עיני תכלת, חזה שופע ועור שחום שעלה ממנו טעם של מדבר. הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כשהיא יצאה לכולבו ואני חזרתי מהמדגה. החלפנו זה עם זו מידע טריוויאלי ואדיבות בנאלית שבסופם הגברת אמרה, "שמע, אל תיפגע, בכיף הייתי ממשיכה לקשקש, אבל אתה מריח ממש רע." הצדק היה איתה, נדף ממני ריח עשיר של זיעה ושל צואת דגים. "מוזמן לקפה אחרי שתתקלח, הכלב ממש חמוד." היא הסתכלה על הרצל ונתנה לו לטיפה.
שלי המשיכה לדרכה ואני עקבתי אחריה במבט. היא ידעה מה היא שווה. גם גוף וגם פנים, פותחים ברגל ימין, חשבתי לעצמי ונכנסתי לחדר להתקלח.
שעה אחר כך ישבנו לקפה אצלה בחצר. שלי הייתה קצת פקצה אבל שווה, איכות זרה, מטופחת פי כמה מכל הבנות בבקעה. בכל תקופת ההיכרות שלנו לא ראיתי אותה בלי קצת שחור סביב העיניים והיא תמיד הריחה נפלא, ריח רענן של מרכך שיער ודיאודורנט. אישה מגזע אחר, סוג מעודן של בני אדם לא פונקציונליים, שחיים ליד הים והולכים למוזאונים לאומנות, לבושים בבגדים במאות שקלים ומגדלים חיות מיותרות, כמו פלאפי, רק כי הן חמודות.
לפלאפי היה מסרק מיוחד ומזון ארנבים משובח תוצרת אוסטריה, ששלי הביאה כל הדרך מהרצליה. כשדיברנו הבנתי שלפחות בעיני רוחה של שכנתי, לפלאפי יש תחושות, מחשבות ועולם רגשי שלא היו מביישים איש קטן. מרשים מאוד לבעל חיים עם מוח בגודל של אגוז לוז, חשבתי ולא יכולתי לשתוק בעניין, "לדעתי את מגזימה, את בטוחה שהוא מרגיש את כל הדברים האלו? זה ארנב." שאלתי בנימוס. שלי לא התרגשה מהאתגר, "בטח," ענתה וקראה לפלאפי לבוא אליה. להפתעתי הוא ציית, "לחיות יש רגשות כמו לאנשים. קח לדוגמה את הרצל, אני בטוחה שהוא ממש חכם."
"בתחילת השבוע תפסתי אותו רודף אחרי הזנב של עצמו, ככה ש'חכם' זאת מילה קצת גדולה."
שלי צחקקה והסתכלה לכיוון החצר שלי ולכיוון הרצל, שהביט בפלאפי מעברה השני של הגדר בעיניים גדולות ולשון שמוטה לצד פה שנטף ממנו ריר. "אפשר לתת להם לשחק, לו ולפלאפי, הוא חמוד ההרצל שלך."
"עדי… עדיף שלא," גמגמתי, "הארנב… פלאפי עדין, הרצל יכול להיות מעט מגושם."
על אף ששלי שגתה באשליות בנוגע ליכולות המנטליות של חיות, היא הייתה סופר איכותית, לא בחורה לרומן בלתי מחייב של יזיזות קיבוצית. אחת שמביאים להורים.
שעות העבודה שלנו לא חפפו, היא עבדה בגן עד הערב ואני באזור שמונה–תשע "אחר הצהריים" כבר הייתי בחלום השלישי. הסופ"שים של שנינו היו חופשיים. תכננתי מהלכים. בחמישי התכוונתי לשאול רכב מהבן דוד שלי ולהזמין את שלי בספונטניות לטיול שבת לאגם הנעלם של מנחמיה. כבר הרשיתי לעצמי להתחיל לפנטז ובעיני רוחי ראיתי איך העיניים הכחולות שלה נפערות למראה האגם מציץ מבין צוקי המחצבה, ואת ההיסוס הקל שיעבור כרעד על עורה רגע לפני שתפשוט את בגדי היום־יום ותחשוף את גופה.
הפלגתי בחלומות בלילה וביום, הרגל מגונה שרכשתי מאבי. לטוב או לרע, לשנינו יש נטייה לדמיין מציאות עתידית, לעיתים פנטסטית, על בסיס אוסף נסיבות שרירותיות לחלוטין. תאמינו או לא, בעקבות סדרת הפגישות הקצרות עם שלי והקפה שהוזכר, אני כבר העזתי, בזהירות יש לומר, לדמיין לי זאטוטים חצי ג'ינג'ים, ורבע יקים רבע תימנים, מתרוצצים במשק ומטרידים את מנוחתו של סבא יחזקאל.
אך חלומות מחד ומציאות מאידך. יומיים אחר כך התקרבתי לדלת שלי אחרי יום עבודה והרצל רץ אליי מהגינה עם משהו בפה. כשהוא עמד מתחתיי והביט למעלה חשכו עיניי, פלאפי היה בתוך הפה של הרצל, מלוכלך באדמה, מכוסה ריר, אבל ללא ספק פלאפי. "עזוב!" צעקתי, הרצל הפיל את הפגר לרגליי. "הרצל רע, הרצל רע!" צעקתי, סטרתי לו על הראש כמה פעמים והצבעתי על הגווייה. הרצל התעצב והלך ממני, עם זנב בין הרגליים, לשבת בפינה שלו בסלון על סווטשרט סיום קורס מ"כים.
הרמתי את פלאפי מהעורף, הוא היה מאוד מת, הנחתי אותו בכיור של המטבח כדי שהרצל לא יגיע אליו. בחוץ, בחצר, ראיתי את הבור שדרכו הרצל פרץ את הגדר. נאנחתי לעצמי, שפשפתי את העיניים, חזרתי פנימה, הוצאתי בירה מהמקרר והתיישבתי על הספה בסלון. מפינת הסלון הרצל הביט בי בעיניים מתמסכנות. לא היו הרבה ברירות, הנחתי ששלי לא תסלח להרצל ובטח לא לי, בחור ג'ינג'י שהיא מכירה פחות משבועיים. אני והבירה גיבשנו תוכנית, אולי בסוף מעז יצא מתוק, פלאפי ימות מוות טבעי ואני אוכל לנחם את הגברת היפה מהרצליה.
דבר ראשון, סתמתי את הבור מתחת לגדר משני הצדדים וסידרתי אבנים קטנות וצמחים יבשים מעל הפתחים כדי שהכול ייראה טבעי. כשגמרתי נכנסתי חזרה הביתה, הרצל סופסוף אזר אומץ, קם מהמקום שלו ובא אליי. הוא הביט בי מלמטה באוזניים שמוטות ומבט של "מה נעשה עכשיו?" נדמה היה שהמראה שלי ממלא בחזרה את העפר שהוא עצמו חפר גרם לו סוף כל סוף להבין את גודל הצרה. את פלאפי שטפתי בכיור עם קצת שמפו, למזלי הפרווה העבה של הארנב הגנה עליו והשיניים של הרצל לא ניקבו את העור. כשהרגשתי שהגווייה נקייה מספיק, עשיתי לה פן עם מאוורר הרצפה עד שהתייבשה. כשטיפול היופי הסתיים, פלאפי נראה מטופח יותר מכפי שהיה כשעוד הייתה נשמת חיים באפו הארנבי. יצאתי החוצה לחצר, בדקתי שאף אחד לא מסתכל, דילגתי לחצר של שלי והנחתי את הארנב לנוח בתוך הכלוב שלו. לפני שעזבתי נתתי מבט אחרון לאחור ועלה בי חיוך של גאווה, הייתי יכול לטפוח לעצמי על השכם, לרגע אפילו אני חשבתי שפלאפי ישן שנת ישרים.
בבית התקלחתי כדי לשטוף את הפשע ואת הזוהמה מהעבודה. התכוונתי להישאר ער עד ששלי תחזור כדי לראות את התגובה ולהגיב בהתאם. הייתי אחרי יום עבודה, ואחרי טיוח הרצח של פלאפי, העפעפיים נפלו מעצמן ונרדמתי על הספה.
יומיים אחר כך, בחמישי, חזרתי מהעבודה וראיתי סטיישן וולוו אפור ונוצץ עומד בכביש ליד החדר שלי. באחורי הרכב, אשכנזי מבוגר קירח במשקפיים התנשף בניסיון להעמיס לבגאז' ארגז קרטון גדול. הוא היה לבוש ג'ינס וחולצה מכופתרת לבנה, עורו האדום בהק כמו פלפל חממה והעיד שמקום מושבו של בעליו רחוק מבקעת הירדן כמרחק החרמון מהים התיכון. פניתי אליו והצעתי ידיי לעזרה, בינתיים הרצל שמע אותי ורץ מכשכש בזנב להתייצב לצידי. מימין, מזווית העין, הבחנתי בשלי יוצאת מהדירה שלה עם מזוודה, "אבא, אתה יכול לעזור לי? זה כבד." צעקה.
הסתכלתי תוהה לכיוונה, "את חוזרת להורים הסופ"ש?" שאלתי ולא טרחתי להסתיר את האכזבה.
"לא, לא. אני עוזבת."
הפה שלי נפער "אבל…" הרצל התקרב אליה, היא הניחה את המזוודה על הרצפה כדי ללטף אותו והסתכלה אליי.
"אתה גם אל תישאר פה, קח את הרצל החמוד ותחזור למושב, אתה לא מבין מה קרה פה בימים האחרונים, טירוף."
"אה…"
"פלאפי מת." ברגע דמעות הציפו את הכחול שבעיניה. "ביום שלישי מצאתי אותו באמצע החצר, הווטרינר שלנו בהרצליה אמר שהוא מת מהחום, שלא הייתי צריכה לקחת ארנב אנגורה לבקעת הירדן. באותו יום לקחתי טורייה מהגד"ש וקברתי אותו בידיים, את התינוק שלי, פה ליד הגדר. ואז… אתה לא תאמין! מישהו חפר אותו החוצה, כיסה את הבור שלא יראו. ניקה אותו, אני אפילו לא יודעת איך, והכניס אותו בחזרה לכלוב שלו. כמעט חטפתי התקף לב, לרגע דמיינתי שבטעות קברתי אותו חי."