נדמה שכולנו מבקשים אותו – אנחנו רוצים מרחב אישי בין המון צפוף, חיים טובים ברווחה, בנינוחות ובהרפיה, עם מרווחים של זמן פנוי לעצמנו, בית רחב עם חללים פתוחים, לפעמים פרצה צרה להיכנס דרכה למקומות אסורים, שתיקות בשטף הדיבור, כדי לתת חשיבות יתר לדברים, וכמובן עבודה מתגמלת (כי גם בקרב אנשי הרוח כסף זו לא מילה גסה). אבל במפגש עם רווח הוא לעיתים קרובות מתמלא מייד, או מתבזבז – בהפסקה בין משימות אנחנו מְצַלְחתים ארוחת צהריים ומעלים תמונה לאינסטגרם, על משטח העבודה הגדול במטבח אנחנו מעמיסים אביזרי חשמל (הטכנולוגיה החדשה ביותר), בחופשת אסקפיזם אנחנו עוקבים אחרי ההתראות בערוצי החדשות, ובסוף יום עבודה, אנחנו מתרווחים על הספה וממהרים לאחוז בשלט הטלוויזיה.
האם לרווח קיימת ממשות בפני עצמו או שהוא רק מסמן את התחומים? האם הוא ה"יש", או פועל כחוצץ בין שתי הוויות ורק מחכה להתמלא?
בגיליון ה־12 של צריף ביקשנו מיוצרות ויוצרים לתת ביטוי לרווח. במדור המיוחד ביקשנו לשים את הדגש דווקא על נקודת ההשקה של ביטויים אומנותיים. התוצאות, אם בתוכן ואם בצורה, עוצרות נשימה: חנה גריס של עילי ראונר ("מרק דגים") "מוכרחה להתרווח קצת" אך מצטמצמת לכדי עמודת טקסט בחלל הלבן; הדובר של אבישי חורי ("חלב") מַלְחִימִלִּים נטולות בסיס משותף; הדימוי של עינת שטקלר לרווח ("מִדְבּוּר") הוא סדק, אולי לאפשרות של תהום; יוּלִי של יובל פלוטקין ("יוד בפה") זקוקה לפערי הזמן כדי להבין שהסכסוך עם משובת נעורים שוכן בקרבה דרך קבע; קובי עמיאל ממלא את המרחק בצל, ומסמן את אשליית זווית ההתבוננות; עבור הגיבורה של ג'ודי עדיני ("יללות") מציאות־דמיון־חלום קרבים זה לזה עד שנדמה כי הם מתקיימים במרחב בו־זמני; ואצל נדב ליניאל הרווח הוא אַיִן.
כל אחד מן הרווחים הללו הונח פה אחרי מחשבה, כל פסיחה בהכרח מְכֻוונת וּמְכַוונת את הקריאה. אני מאחלת לכם ולכן ליהנות מרצף היצירות.
אנצל את הבמה כדי להיפרד מסלין אסייג כעורכת הראשית של צריף. סלין היא חלק בלתי נפרד מכתב העת ותרמה תרומה משמעותית לכל שנים־עשר הגיליונות שראו אור עד כה, כעורכת מן המניין בגיליונות הראשונים וכעורכת המלווה באחרונים, האחראית לעיצוב אופי הגיליונות. היא בוודאי תשלול את המילה "אחראית", משום שחברי המערכת מלבישים את הצביון, אבל מרחב הפעולה שהיא פרשה על העורכים אפשר את חוויית הלימוד, את ההתנסות האישית ואת העבודה המקצועית.
תודה, סלין.