פתח דבר | עידית ורד

אָפַזְיָה, בעברית אִימְלוּת, היא לקות תקשורתית ופגיעה בכישורי השפה. אילו היו רופאים מומחים פנויים למשימה בשבעה באוקטובר, ודאי היו מאבחנים אותנו סמוך לאירועים. אילו היו מאבחנים אותנו בזמן, ודאי יכולנו להתחיל כבר אז את תהליך השיקום. אבל הרופאים היו עסוקים בפניות דחופות יותר.

אז נטלנו קלונקס וגם בונדורמין אבל לא נרדמנו, לא בלילה ההוא ולא בלילות שהגיעו אחריו. ועדיין התקשינו להבין את מה שדווח לנו במהדורות החדשות, ולא הצלחנו לתפוס את משמעות המילים שנאמרו לנו, גם לא מילים יומיומיות כמו "בוקר טוב", ונכשלנו בשליפה של התשובה הראויה ורצינו. אוי… כמה רצינו.

בגיליון "האומנם" של צריף ביקשנו לתת מרחב לאלו שפערו שפתיים, שחררו את מלוא האוויר והפיקו עיצור פוצץ שאחריו הגיעה אנחת הכאב: פּׅי-̠ח; לזו שקשרה שני סיבי עצב והביעה מחדש שדה, ש…ש…שדה פרגים; לזה שכתב לה מינור והתכוון לקינה; ולכל מי שהמשיך לאמן את אזורי קליפת המוח הפגועים – וֶרניקֶה או בְּרוֹקָה – ולרקוע בזריחות שלנו צירי לידה.

למדור המיוחד הזמנו יצירות העוסקות בשאלת מקומה של האומנות בשעות שהטראומה נוכחת. קראנו את מאות היצירות שנשלחו למערכת בלהט, ליהטנו את עצמנו עד איבוד, עיבדנו את עצמנו עד חלחלה וחלחלנו לתוכָן בייאוש. חיפשנו תשובות ומצאנו סימני שאלה – האם מבע בתחביר משובש הוא שיר? איזו תכלית הפרוזה יכולה לתת כעת למשפטים מורכבים? מיהו הקהל לשטף צבעים חסרי פשר? ומהו רצף המילים והתנועות הנכון להביע תסכול?

לא אשקר – הובס מי שקיווה למצוא מעט נחמה.

אנחנו מזמינים אתכם לשוטט ביצירות שהתקבלו לגיליון האומנם. לנוע בתוכן קדימה, אחורה ולהיתקע… לחזור אליהן שוב, לא לוותר, כמו המפגש השבועי עם קלינאי או קלינאית תקשורת, ולנסות להבין את שפת המלחמה.