בזוי, שפל, אך זורח: מניפסט הטראש
היפנים המציאו את הקינצוגי, אומנות תיקון כלי חרס שבורים באבקה המכילה זהב. במקום להסתיר את הסדקים, הם מדגישים אותם. השבר נהיה עיטור, הפצע – חלק מהשלם. יש בזה חסד, פיוס עם העבר, שאיפה להרמוניה.
אנחנו לא מבקשים חסד, ובטח שלא מחפשים את הפיוס. אצלנו הסדק הופך למרד הבלתי נמנע. בעולם שמכתיב מה יפה ומה מכוער, מה ראוי ומה פסול, הטראש לוקח את המושלך, הנדחה, השבור – ומסרב לסתום לו את הפה.
הטראש אינו רק פסולת. הוא הריח העיקש של הדברים המתפרקים. הוא שכבת לכלוך שחור שמצטבר מתחת לציפורן, זיעה ניגרת על צבע טרי. הוא המילים שמגרדות את הגרון. הטראש לא מבקש רשות ולא מחפש אהדה, הוא פולש בלי להתנצל, כופה עלינו להסתכל על הבלגן האמיתי – על המצב הטבעי, לפני שמצחצחים את השטח. הוא אומר: די להתחזות! בואו נכיר במה שבאמת נמצא כאן, נציף את חומרי הגלם המביכים ונהפוך אותם למצע הרוטט של היצירה.
הטראש דמוקרטי מעצם טבעו – פונה אל כולנו, מזמין אותנו להתפלש בתוך הכאוס המאולתר. ובו בזמן, הוא מתהלך בינינו כמו מלך שיכור: פרוע, יהיר, חסר גבולות. הוא צורח את מה שהחברה רוצה שנסתיר, ומציע חופש מסוג אחר – החופש לומר: גם זו אומנות, וגם זה קינצוגי. קינצוגי אחר. קינצוגי ישראלי.
השברים שלנו מודבקים במסטיק בזוקה ורוד, פחיות מעוכות הופכות לפסלים, זיכרונות מטושטשים נארגים לקולאז'ים זוהרים, מילים גסות מתחרזות לשירה עדינה, וסיפורים על כישלון מתגלגלים לפרוזה מנצחת. החלומות השבורים מקבלים צורה חדשה – על הקנבס, על הנייר ובקול גדול. הסדקים לא נעלמים ולא מתאחים בשלווה להרמוניה. הם נשארים נוכחים – תזכורת יום־יומית מדממת למה שיכולנו להיות.
הגיליון הנוכחי של צריף הוא לא מוזאון, אלא מגרש גרוטאות חי. כאן אין ליטוש – רק אמת צורמת. עכשיו אתם מוזמנים להיכנס פנימה – אבל אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.