בגאולוגיה של הנפש, כמו במעמקי כדור הארץ, השקט שעל פני השטח הוא לעיתים רק אשליה של יציבות. מתחת לשגרת היום־יום נעים לוחות טקטוניים דחוסים – שכבות עמוקות של זיכרונות, פחדים, תשוקות ואפשרויות שלא התממשו. תנועתם איטית, כמעט בלתי־מורגשת, אך הם ממשיכים לנוע, נדחקים אל מתחת לפני השטח, מתקפלים ונערמים בשכבות של סלע וזמן, שוחקים זה את זה בחושך.
או אז משהו נסדק במציאות המוכרת, והמתח שנאגר דורש פורקן: רעידת אדמה תודעתית או לבה של תשוקה שפורצת החוצה ומשנה את פני הנוף.
גיליון 14 של צריף, המוקדש לנושא "מקבילים", פונה אל המרחבים האלה.
אל המילים שלא נאמרו בזמן, אל הדרכים שזנחנו, אל הגעגוע, אל מה שהיה יכול להיות.
היצירות שקובצו בגיליון יוצאות למסע בדיוני וריאליסטי כאחד, בעקבות חיים שלא נחיו, דמויות שחמקו. הן בוחנות מה קורה כאשר העבר נערך מחדש, כאשר שפה שטרם פוענחה הופכת לקול המדבר מתוכנו, וכאשר היקומים המקבילים – המודחקים, המדומיינים ואלה שאנו כמהים אליהם – פורצים את גבולות העכשווי והמותר.
בגיליון תמצאו סיפורים, שירים ודימויים חזותיים המבקשים לעקוף את חוקי הזמן והמציאות הנוקשים. הם מזמינים אתכם לפסוע לרגע בתוך גרסה אחרת של עצמכם, במקום כלשהו, ברווח שבין שנות אור, ולשאול: מה עוד חי שם, מעבר לאופק של המוכר?