הַזְּקֵנָה הַקְּטַנָּה מִיַּעַר הָאַגָּדוֹתמְחַלֶּקֶת מַמְתַּקֵּי מִלִּיםלִילָדִים. אִם יָבוֹאוּ. בַּקּוֹנְכִיָּה שֶׁבָּהּ הִיא מִתְגּוֹרֶרֶתהִשְׁתַּבְּרוּיוֹת שֶׁל אוֹרבְּמִנְסְרוֹת נִבְרְשׁוֹתֶיהָמִמְחֲטוֹת רְקוּמוֹתתֵּבוֹת נְגִינָה עִם צְלִילִים שֶׁל גֶּשֶׁםוְרֵיחַ כָּבֵד שֶׁל וְרָדִיםוּבְדִידוּת כְּשֶׁהִיא
מִי הַיֶּלֶד שֶׁיֵּדַע לְהַשְׁבִּיעַ בְּמִשְׁאֲלוֹתָיו תֵּבֵל לִתְפֹּס כּוֹכָב נוֹפֵל לִרְתֹּם אוֹתוֹ לַחֲלוֹמוֹ לִתְלֹשׁ, דָּרוּךְ, עֲלֵי כּוֹתֶרֶת כֵּן אוֹ לֹא אוֹ כֵּן אוֹהֶבֶת לִבּוֹ נוֹשֵׁר זַרְזִיף
מִיכָאֵל / מרים ילן־שטקליס חִכִּיתִי, חִכִּיתִי, בָּכִיתִי, בָּכִיתִי, וּמִי לֹא בָּא? מִיכָאֵל. וְהוּא הִבְטִיחַ פַּעֲמַיִם כִּי יָבוֹא אַחַר־הַצָּהֳרַיִם. וּמִי לֹא בָּא? מִיכָאֵל. שִׂמְלָה
וְהַבֻּבּוֹת כֻּלָּן לִישֹׁן הִשְׁכַּבְתִּי. חָשַׁבְתִּי: שֶׁלֹּא תֵּדַעְנָה שֶׁלֹּא תַּפְרַעְנָה מתוך: "מיכאל", מאת מרים ילן־שטקליס. צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁאַף בֻּבַּת בַּרְבִּי אַחַת לֹֹא נִשְׁאֲרָה עֲרֻמָּה כִּי הַיּוֹם
מרים ילן־שטקליס משיבה לקוראים צעירים | תמי ישראלי בארכיונה האישי של מרים ילן־שטקליס במרכז לוין קיפניס לספרות ילדים מצויים כשלושים תיקים שונים. אלו מתעדים ומרכזים
מה הדבר שהיה קל, אחר כך כבד ואחר כך שוב קל? אישה בהיריון. [מתוך אגדת עם יהודית] הילד שהתדפק על דלתה כה דמה לאביו
כְּמוֹ רְצוּעָה בַּגַּפָּהשֶׁנִּמְתְּחָה וּמְנַסָּה לָשׁוּב לְקַדְמוּתָהּאֲנַחְנוּ מְנַסִּים לְהֵאָסֵףאַחֲרֵי שֶׁנָּפֹצְנוּ לְכָל עֵבֶר.לִפְעָמִים אוֹמְרִיםהָרִקְמָה עָבְרָה טְרָאוּמָה, פְּגִיעָה חֲמוּרָה מַמָּשׁ. וְלִפְעָמִים אוֹמְרִיםצָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת הַשְּׁרִירִים הָעוֹטְפִיםוְלַעֲשׂוֹת תַּרְגִּילִים, בִּתְדִירוּת
היינו אחרי הסערה. מתנשמים אחזנו חזק בסירת ההצלה, התפללנו: שכל הגלים מאחורינו, שהסירה תחזיק מעמד, שלא נשכח את הדרך. הסתכלת על השמיים ואמרת: זה הכיוון,
בָּעֵמֶק הַנֶּעֱלָם הִדְמַמְתָּ מָנוֹעַ וְנָתַתָּ לָרוּחַ לִדְחֹף אֶת הָרֶכֶב, הִסְבַּרְתָּ לִי שֶׁזֶּה שַׁרְווּל רוּחַ. הָיִיתִי בַּת שֶׁבַע, הָיִיתָ נִיסָּיוֹן לִהְיוֹת אָב. אָהַבְתִּי אוֹתְךָ נָתַתָּ לִי
"342 גשרים יש בפטרבורג," הוא לוחש בחיוך נוגה, מעביר את אצבעותיו בשערה הכסוף ומספר שפטרבורג צריכה את כל הגשרים, "כי לפני שנהר הנייבה מאבד את
(מתוך "תום וניסיון", רומן בכתובים) ל־א' בשלוש אחר הצהריים כבר דמדומים. שלטי No Smoking בירוק זרחני ניצתים בחטף. עכשיו עליה לזנב באחרוני הממתינים ליד
שמעון ישן וליבו ער. בחלומו הוא רוכן על הדוכן שבאולם הכתיבה, אך אין זה האולם כפי שראה אותו אי פעם בהקיץ: אין רשרוש של דפים
