רוּמי | דורון אפללו

בָּלְעָה אֶת

הָעוֹלָם

תְּנוּמַת הַזְּמַן בַּעֲצָמוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת קֻעֲקַע

רָקִיעַ, אַשְׁרַאי נֶחְמָד

לְהִתְבַּטֵּל, קֶשֶׁת חַשְׁמַלִּית שֶׁל

חַמְדָנוּת בְּעַיִן

בַּנְקָאִית, צְלוּלָה

אָנַחְנוּ צוֹלְלִים אֶל אֲחֵרִים

שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֲנַחְנוּ

נֶעְדְּרֵי תְּשׁוּקָה

לִהְיוֹת

אֲבָל לְהֵעָשׂוֹת הָהֵם

מֵעֵבֶר לַתְּהוֹם, עוֹרְכֵי

כֵּרַת עַצְמָם

שֶׁמִּכּוֹחָהּ אָנוּ נָעִים

הֶעָנִי הַמְּיַחֵל לְלֶחֶם

הָעַלְמָה שֶׁתְּמוּרַת

הַשֶּׁפַע בְּיָדָהּ

נוּכַל לָתֵת רַק

פֶּרַח מְכַרְסֵם בַּבֶּטֶן, רָעָב

שִׂנְאַת הַהַמְתָּנָה

אז ההתנסות בהדמיה של העניים שקעה עמוק. בהדמיות האחרות שנרשם אליהן היה צריך לבלות זמן רב יותר על מנת שיחלץ מהן שיר. אולי היא, המודמית האחרת, סיבת הרושם העז. הוא התבונן סביבו. לא היו סטודנטים רבים בבית התוכנה בשעות הללו. רובם ביכרו את משמרות הבוקר או הלילה למילוי חובת השירות שלהם. הוא העדיף את השעות המתות של משמרת אחר הצהריים, כשהערב המקדים ממלא את החלונות קטיפה כהה. הוא אהב להרים את ראשו ולצפות בחילופים, מן התכלת השקופה, שהאור אוזל ממנה, אל הענבר הדועך, הרומץ, אל האפרוריות המתקלפת, שהאפילה הרכה פורצת ממנה, מרקיבה בתוכה. היחמצות לב מתוקה ליוותה את התמורות בזוהר החוץ. השיעורים מבית הספר היסודי התהדהדו בהן. התנגנות חדגונית, ענוגה. כמה הטבע בן חלוף, כמה הוא סופי, כמה קל לנצלו, כמה מהר הוא עתיד לכלות.

פתאום זכר. לא שלא זכר קודם, אלא שהזיכרון היה מקודד במשפטים ובניסוחים, ואותם זכר, לא את האירועים שנטבעו בהם. האירועים עלו עתה, חיים, נמרצים. הוא היה בן חמש, נרגש לקראת היום הראשון בבית הספר. בשבתו בבית התוכנה חש את ההתרגשות מזדחלת שוב, שטף מתגרגר ממקלעת השמש וחונק בגרון. אמו כרכה למפרק ידו את צמיד הניטור החדש שלו. ואז – 

המסוף שלו צפצף, שגרת אחזקה נכנסת. הטלאת עדכוני אבטחה בממשק השאילתות של צביר המשטרה. הוא סימן את השיר וניתב אותו לעש״א, בטרם התמקד במחולל התוכנה שלו.

בדרכו לארוחת הערב עם אמו, ברכבת הקלה, ניסה לאחוז בשרידי הזיכרון. במוחו נדחק כל פרק הזמן שבו למד לתעב את צמיד הניטור לרגע אחד. הרגע שבו הוא תופס שתפקודי הצמיד השימושיים, כמו מַקלֶטֶת השיעור, ומַנפֶּשֶׁת הניווט, ומַפְעים המסרים, וטבלת ההיכרות עם הילדים בכיתתו, בסך הכול משניים, ושלמעשה נועד הצמיד לעקוב אחריו, לדווח על מוצאותיו, לְרַגל. יום אחד חזר הביתה מאוחר בלעדיו.

הוריו ציפו לו מבוהלים, והצמיד בידי אמו. כמעט השתגעו, אמרו, אמו בדאגה שלא הסוותה את זעמה, ואביו בזעם שלא הסווה את דאגתו, כשראו במנטר שלהם שבמקום שההסעה תקרב אותו אל הבית, היא מרחיקה אותו, לשכונה מזרחית מהם. הם לא ידעו עם מי ליצור קשר, משום שלא הזמין מעודו חברים אליו, ובטבלת ההיכרות שלו לא מצוין שום תלמיד בכיתתו כמועדף, לא נרשם זמן־בילוי עם איש מהם. רוּמי משך בכתפו. הוא אמר בפשטות, נתתי את הצמיד לתרגימא. 

כן, אמרה אמו, אבא שלך היה צריך ללכת לאסוף אותו ממנו. היא עצמה לא יכולה היתה לעזוב את משמרתה בצביר הרווחה. צביר הרווחה, צביר הרווחה, שיננו לו מינקות, אמו עובדת בצביר הרווחה, ששני רק לצביר הביטחון בצמרת התאגיד המדיני הישראלי. ובמקומות מתוקנים יותר, הצביר המרכזי והחשוב יותר, טובי המוחות משתוקקים להגיע אליו. ואמו בזכות ולא בחסד היא שם, הרי הוריה היו מחלוצי השינוי, מנהיגים חברתיים משכמם ומעלה, אלמלא המחאה הציבורית שעמדו בראשה, דבר לא היה משתנה, וישראל היתה נותרת במתכונת מדינת הלאום, וקורסת, קורסת. כל מה שיש לנו הוא בזכות הדור ההוא, העשוי ללא חת, שסיכן הכול, הכנסה, מעמד, עתיד, השתלבות חברתית, כדי שיוכלו לבנות חברה אחרת, להטמיע את התמורות שכבר התחוללו במקומות אחרים. ופעם אחת, כשאמו שיננה לו את הלקח המלהיב, העיר אביו בצינה, מה היה להורים שלך לאבד, נכדים של מהגרים ממרוקו שתקעו באיזה יישוב נידח, הם לא בחרו להיאבק, הם נדחקו אל המאבק.

אז מה אתה רוצה לומר, אמרה אמו, שההורים שלך היו מחקים את אבותיהם בגרמניה ומעתיקים את השינויים שכבר קרו שם, בצייתנות, כמובן, לא מספיק כבר כל מה שהעתיקו מהם.

אביו צחק. צחוק מר, חשוך. הפערים התפוגגו, אמר, אבל העלבון נשאר. 

אמו הצטרפה לצחוק, אבל בצחוק קל, בהיר. שיהיה על מה להתלונן. ואביו החרה החזיק אחריה, שיהיה על מה להתלונן. המילים שלו יצאו אל האוויר רכות, מעוגלות. כנראה ניסה לחקות מבטא שנעלם לפני יובלות.

הם לא ידעו שהמקלטת בצמיד הניטור שלו פעלה, ושהוא האזין לשיחה שוב ושוב, בהתענגות, כמו שצותת להם עכשיו. הם שלחו אותו לחדרו, להרהר במעשיו ולהתמקד בבושה ובאשמה, אחרי ששמעו שלא באמת נתן את הצמיד לתרגימא, אלא הודיע לו שבתמורה לצמיד ישיב לו תרגימא טובת הנאה, בזמן שייראה לו, ואף תיעד את ההסכם. את תפקוד העיקוב קל היה לפרוץ, לפחות לו היה קל, הוא הבין יפה את המכשירים האלה, הבינות הזעירות, על גבול האנושי, שלעיתים דיבר אליהן בהסתר והזה את תשובותיהן החכמות. הוא הפך את התפקוד לדו־סטרי.

בחדר המגורים אמר אביו, קפיטליסט קטן אנחנו מגדלים לנו. מתוחכם הטראמפיסט הזה.

אמו אמרה, איך אתה מדבר על הבן שלך, בניבולי הפה האלה.

אביו אמר, אין לי מילים אחרות למעשה הבוטה הזה. הקול של אביו נרעד כשדיבר, הידקק.

אמו אמרה, הוא ילד, בסך הכול משובת ילדות.

לא, אמר אביו, זה חמור, חמור, מנין לו צורת התודעה של חוב, של אשראי שבנוי על חוב –

אתה נסחף, הפכת אותו לאיזה בנקאי.

מה יש לדור שלכם, שרק כינויים ותיוגים חשובים בו, בלי שום תוכן אמיתי. על מה נלחמנו?

נלחמנו? מי נלחם? זה שההורים שלך איבדו את הנדל״ן שלהם בחלוקת המשאבים המחודשת – ואתה עוד קטן ממני בשנתיים, גם כן, דור – ואם כבר אשמת מישהו, אז אשמתך, אתה זה שלא רוצה שלישי במערכת היחסים הזאת.

מה הקשר לשלישי?

עכשיו אתה מיתמם, כאילו שאלף פעמים לא שמעת שהמשפחה הגרעינית היא הכלי היעיל ביותר להכשרת התודעה הקפיטליסטית, שהיא אבן הבניין של הסדר הבורגני –

אל תרצי לי על מהפכנות.

אתה? מהפכן? שמרן כמוך מימי סבא, אתה שחושב שמארקס עדיין רלבנטי ל –

המְסוֹפִיף של רוּמי התריע שהגיע לתחנה שלו. הוא ננער. מה נפל עליו, שהוא מעלה באוב את הבדלים הללו. הוא בדק במדור השיפוטים האומנותיים. עוד לא התקבלו תגובות באשר לשיר שלו. הוא ירד מהרכבת. במזנון הסמוך לה חיכתה לו אמו, מחייכת לתוך המסופיף שלה. יפה. יש לה סיבות נפלאות להיות מרוצה.

ד.

על אף שנפגשו לציון אירוע הקשור בה, ישבה אמו כדרכה בציפייה שיפתח את השיחה. רוּמי נגע בעצבנות בלוח המסופיף שלו, מזמן את האקרן, מציץ בעדכונים ומסלק אותו בניע אצבע. מלצרית קרבה אליה, והוא השגיח בחיוך שהצטייר על שפתי אמו, תערובת של רומזנות וזחיחות. ובטרם הספיקה המלצרית לשלח למסופיפים שלהם את התפריט היומי, שאלה אמו איך עובד לה האיזון בין משמרות השירות הציבורי שלה ובין הלימודים באקדמיה הישראלית. המלצרית אמרה, סידור מעולה, אבל בנעימה שטוחה אמרה. רק שאמו לא תתחיל, חשב, היא והנשכחות שלה, על הפריצה הגדולה שלה, כשהיתה שוליה בצביר הרווחה, וצורפה לוועדה משותפת להם ולצביר החינוך.

רוּמי היה בן עשר, והם ישבו במזנון אחר, בשכונה שונה. המלצר שדאג להם התרוצץ עד אפס כוחותיו, עיניו היו שקועות בארובות ותחתן שקיקים כהים. אמו ביקשה ממנו שיעמוד רגע ושאלה אותו על הסיבה לתשישותו. תמיד שאלה בפטרונות. רוּמי לא זכר את הניסוח ההוא, אבל זכר שרצה להתאייד כששאלה. האשמה בבצע היתה חבויה בה, דקה, מהבהבת, אבל רוּמי היה קשוב לכל נים והטעמה של דיבורה. המלצר לא הבחין בה. התברר שהוא סטודנט, ששני הוריו חיים על הבטחת הכנסה, וזו שלו לא מספיקה לכסות את שכר הלימוד והוצאות הקיום. הוא חייב לעבוד. אמו תחקרה אותו על סידורי ההשכלה הגבוהה, וכבר למחרת, כפי שדיווחה לאביו, העלתה את העניין בוועדה, כולל פתרון שעליו עמלה במרוצת הלילה, עם מבנה תקציבי וגרפים וזעיר־הדמיות, להכריח את כלל הסטודנטים לעבוד בשתי משמרות שירות ציבורי בתמורה לשכר לימוד. כלומר, השכלה גבוהה בתנאים שווים לכל נפש.

רוּמי חשד שהסיפור חלק מדי, נטול מהמורות, ועוד היה חושד, שאלמלא נטבעה בו המבוכה שחש לנוכח התחקור של אמו, שהאירוע אינו אלא סיפור משוכפל שהוא תרגם לזיכרון. אבל אולי המבוכה עצמה היתה התקוממות של זיכרונו לנוכח הפלישה אליו –

ואצלך, אמרה אמו, איך הולך במשמרות השירות?

מה, אמר.

שאלתי – 

כן, כן, כרגיל, רע מאוד. משעמם.

ובמחקר?

הרפתקה.

אתה ציני?

לא, ממש לא, אמר, ופצח בסיפור על הדמיית העניים. במחצית הדברים, כשהגיע אל הקטע של חטיפת המזון, התרתחו לחייו, והוא עצר בעד עצמו. הבדיחות התנדפה. הוא סיים בחטף, ואמר, אבל מה אני מדבר על עצמי, מה איתך, איך התפקיד החדש.

אתה יודע, אמרה אמו, המחויבות החברתית לא נגמרת לעולם, ואני רק מברכת על כל הזדמנות שניתנת לי לשפר –

כמה שנים הם תקועים בשיחה הזאת. ממשלות ותאגידים קרסו, נגרסו לאבק, ואימפריות אפלות קמו, מוגרו, האנושות שבה לעידן האבן, ובחרה במסלול התפתחות שונה, ושניהם יושבים בעָריהָ הנישאות, העשויות מִקּוּרים ואור ירח, ופולטים את משפטיהם הממוחזרים לזרא. אותה תשובה ניצחת בוויכוחיה עם אביו, בן זוגה, שחתכו בילדותו ובבגרותו המוקדמת, צביר הרווחה, צביר הרווחה, כדי שירווח לכול, שכבה דקה של בעלי חזון צריכה להקריב את עצמה.

אבל את לא בעלת חזון, היה אומר אביו בכל עת שסיפרה על יוזמה נוספת שהיא מתאווה לקדם וכיצד היא עתידה לתבוע את הפנאי שלה, את בסך הכול הבת של ההורים שלך.

ואז עזב אביו. רוּמי היה בן שלוש־עשרה וכבר נגמל מההרגל לצותת להם, ובכל זאת גונב אל אוזנו זנב מריבה. אמו טענה שבלי שלישי בנם עלול לגדול מושחת. אפשר לחשוב, גנב כמה רכיבים שלא מצא באתרי המחזור, פרץ למערכות המחשבים של בית הספר, חיבל בציוד, שעבד –

המסופיף שלו קרקר. שעשע אותו שזה הצליל שהצמיד לעדכונים של אמו. הוא הסתכל. אמו הזמינה לשניהם סוביניון בלאן מקומי. ההזמנה זהרה על האקרן. מה אתה רוצה לאכול, הם מתמחים פה בלקטוּת, עשבים וצמחים מבית הגידול שלנו. כל המנות שלהם מבוססות על –

מה שלא יהיה, העיקר נטול גלוטן.

אתה בניקוי רעלים?

אבא שמע על הקידום?

אתה יכול לשאול אותו בעצמך.

הוא בטח מתעצבן, אבל מעמיד פני אדיש.

אני זאת שלא באמת אכפת לה.

כן, כן.

מתי דיברת איתו לאחרונה.

רוּמי שתק.

אגב רוחות מהעבר, אמרה אמו, תרגימא שאל עליך.

תרגימא?

כן, אתה לא זוכר, הבן של סרגיי, שוהם וגון, בן המחזור שלך, ילד ביישן, נחבא אל הכלים –

במעומעם.

המלצרית הניחה את כוסות היין שלהם, והשתהתה לצד השולחן. אמו הביטה אליה. היא הורתה על כמה עובדי הסעדה שעמדו בפנים המואר, המרווח של המזנון, ואמרה, היין על חשבוננו, הם אומרים שאת אתל מצביר הרווחה. המלצרית הזאת תגיע רחוק, חשב רוּמי, איזה זוהר טבעי קולח ממנה. אני צריך לחקוק אותה אצלי. אבל כשהפנתה להם את גבה רק דמותה של הצעירה הנחמסת מההדמיה ריחפה לנגדו.

אמו לגמה מהיין ובחנה אותו. אולי המתינה שיגיב לרגע התהילה שלה. הוא אמר, אז התחלת לספר על הילד הזה, תרגימא.

לא ילד, הוא צמח להיות עלם נאה, כמעט כמוך, אבל מי יכול להתחרות בשילוב הגנטי שקיבלת מההורים שלך, וצחקה.

את אוהבת את זה, אמר בעל כורחו, שמזהים אותך, ומרגישים אסירות תודה.

לא, אמרה. אני תורמת את חלקי.

רוּמי הנהן. הוא אמר, חבל.

אז תרגימא, אמרה, הוא שאל עליך. הוא מתנדב בצביר הרפואה, בנוסף למשמרות השירות שלו. קסם של בחור. אנחנו זקוקים לצעירות וצעירים נוספים מסוגו. 

מה פתאום דיברתם?

נתקלתי בו במסדרון אצלנו, הוא ביצע כמה עבודות שליחות בין הצבירים.

רוּמי המהם דבר מה בתגובה. אחר כך, ברכבת חזרה למתחם המגורים שלו, כשבהה בתגובות לשיר שנשלחו היישר למסופיף שלו, חשב, איזה מזל שלא שאלה את השאלה הקבועה, לאיזה צביר אתה מתכוון לפנות בתום המחקר שלך.

ה. 

מה נכתב בתגובות לשיר?

הפסולת השכיחה: סתום, מופשט, מעורפל, בהירות מילולית היא עדות לבהירות נפשית, היקסמות מסורבלת מייסורים לשם הייסורים.

ובתוכה התבהקו שני משובים חכמים. באחד נטען שהדגם הכלכלי של חליפין באופן בניית המטפורה הכוללת בבית השני שמרני, אך ראוי לציון. לאף אחד מחלקי המהלך של התמונה הסמלית אין ערך מוגדר, ואפשר להמירם זה בזה, על בסיס רגשי פנימי. כך הרקיע בחלון משול לאשראי והאשראי משול לברק החמדנות החשמלי, שמזכיר את הרקיע וחוזר חלילה. אלא שהשדה המושגי שממנו שאולה מרבית הרכיבים מרתיע. זה טעם הדירוג הנמוך.

ובשני נאמר שהשיר נדמה כהצפנה של התנסות מסוימת מאוד ברשת של סמלים, שברגע שתתורגם חזרה לפרטי ההתנסות, השיר עצמו יאבד כל ערך.

הוא העתיק את המשובים למסוף הגדול וחישב לתעד את תחושותיו באשר אליהם. במקום זה זימן את אקרן הכניסה להדמיית העניים. הוא פתח את תפקוד השאילתא, אבל קיבל הודעה שהתפקוד נגיש רק למשתמשים רשומים, ורק באמצעות חיבור להדמיה. הוא פתח את תיבת חיישני ההדמיה שלו ואצבעותיו קפאו על כיפות המתכת השחורה שלהם. האוויר בחדרו בער, למרות הבנייה האקולוגית של המתחם, תמונת התשליל של ההתנסות המטלטלת ההיא. ודאי יש דרך לברר את פרטי המשתמשת של הצעירה או לשלח לה מסר אלמוני עם פרטיו מבלי להתחבר, דרך הנהלת המערכת. הוא לא איתר אפשרות כזאת בתפריטי העזרה, שהיו להכעיס דלים במידע. בכל זאת גיחך, למרות היובש, מפְּנים ומִחוץ, האוויר נלגם בשאיפות גדולות והחריב בָּרֵיאות. דלים במידע. חה.

הוא התקין את כיפות המתכת לרקותיו. חה. 

הוא לחץ את החיישנים לגרונו ולחזהו. חה.

הוא חבש את משקפי המ״מ. חה.

שגר, הוא פקד. חה, חה. 

ו.

הוא היה בגופו של אורי גמלא שוב, שכוב מצונף במעיל הלבד על ספסל בגינה ציבורית, שריריו דאבו. למרות זאת, זינק על רגליו. הוא החווה בידו. מסך קטן הופיע. רשימה קטנה הזדרחה בו:

אבקת כביסה – 3 ₪

מכונה – 15 ₪

מייבש – 5 ₪ ל־20 דקות 

סבון – 4 ₪

מה פשר סתמיות הפרטים. הוא החווה שוב, תוך קמיצת אגודל ואצבע. אבל פקודת החירום לזימון סיוע לא נענתה. הוא כיסה על פיו בשתי כפות הידיים וצעק, עזרה, עזרה. מערכת ההדמיה לא הגיבה. גם לא עוברי האורח במדרכה שגבלה בגינה. הוא יצא אליה, ממשיך בצעקותיו. הנשים והגברים שחלפו על פניו, מבלי להבחין בנוכחותו לכאורה, משכו צווארוני חולצות לחפות על נחיריהם, או אטמו את אפם בצביטה. רוּמי רחרח את מעילו. היה חם הפעם, לחות מכבידה, אבל המעיל כמו דבק לעורו. האריג היה מרופש, בלוי, זרוע קרחות במקומות שבהם הידקק עד סף קריעה. הסרחון היה בלתי נסבל. הוא מילא את החללים שבין המעיל לסוודר שעטה, ובין הסוודר לטריקו מתחתיו. למה הוא זקוק לשכבות כה רבות. 

ועם הריח החל עורו לעקצץ. הוא שלח יד, ציפורניו היו מזוהמות, שחורות. הוא גירד בבטנו, מוקד הגירוי, אבל הרחש גבר, התפשט לשאר איבריו, לקרקפתו. כל חלקת עור בערה, והוא גירד. איך זה שיש לו רק שתי ידיים, ושטח בלתי נדלה של עור מודלק. עורו נשרט, נחבל, קרסוליו שתתו דם תחת כסות הגרביים, כך הסיק מתחושת הצמיגות שדבקה באצבעות. הוא משך אותם. וכל העת הזאת, צחנת הגוף החנוטה בבגדים והזיעה הפורצת מן הנקבוביות ונספגת. הוא כפה על עצמו לעצור. שידגדג, שיכאב. אז זאת המשימה, להתנקות, לדאוג להיגיינה. איך אפשר, בלחות האיומה הזאת. 

הוא סקר את הסביבה. רחוב כללי, הדמיה מעוטת דקויות. כמו בביקור הקודם, אבל האדריכלות שונה. העיר הקודמת נבנתה באבן עתיקה, אולי היתה העתק של ירושלים. המתאר האורבני פה, עם חזיתות הטיח הסדוק, המפויח, והפיקוסים הכבדים מפרי. אולי העתק של תל אביב. כיצד התגלגל אליה אורי גמלא. בבירור איבד את מקום מגוריו. אולי פוטר מעבודתו. מה זה חשוב. אם לשפוט על פי הלחות, אכן, תל אביב, באחד הקיצים המעופשים שלה. 

הוא הציץ במיקום השמש, בזווית נטיית הצל של סבכי הענפים, ופנה בכיוון ששיער שהוא המערב. הרחובות המו, אותה דחיסות אנושית היתה בעיר בכל עבר. עדות לאיכותה הירודה של ההדמיה. אילו הושקע בה אותו כוח חישוב שהושקע בממשק החושי, חשב. הגירוי נרגע עם ההליכה, אבל ריח בשרו שלו הציף את מעברי הנשימה.

מבעד לבניינים האחידים בחזותם הסתמנה רצועה תכלכלה. אכן, הים. הוא לא ירד אל החוף מייד, אלא סבב ברחובות הסמוכים. חנויות בגדים. לעג לרש. הוא גיחך. איך הידרדר למשחקי מילים חיוורים. אבל לעג לרש, לא, כל אותם מלבושי חמודות, סכורים מאחורי זכוכית מצוחצחת, מהדרים אימומים ובובות. בסדר גמור. ביתנים ובהם מרכולת זוהרת, מיני מתיקה בגלימות של אלומיניום וניילון. אבל הפעם אינו רעב. בגדים, מקלחת, ולצאת מההדמיה המדכדכת הזאת. לא לשוב אליה לעולם –

הוא עמד מהילוכו, מתנשף, למול כוך עטוי זגוגית, ובו מכונות, שבגדים חגים בהן, מושלכים מצד לצד בתוף מסתובב. בחור נכנס אליו, נושא סל רשת ובו בגדים נוספים. רוּמי צפה בעניין. הוא הניח את הבגדים במכונה אחת, בחריץ מתקן שהיה קבוע על הקיר השחיל פיסת מתכת כסופה. מטבע, חשב רוּמי, מטבע. העמידה הציתה את השריפה בעורו. אבל הוא נותר נטוע במקומו. הצעיר שלף מתחתית המתקן קופסה קטנה, זרה את תוכנה, אבקה לבנה, על הבגדים. סגר את דלת המכונה, וברומה נעץ שלושה מטבעות דומים במין מגש, שהוא דחק פנימה. אור חיווי צהבהב נדלק על דופנה. הצעיר לחץ על כפתור תחתיו. חרחור של יניקת מים נשמע. המכונה המהמה.

רוּמי החווה בידו. צץ התפריט עם הרשימה. אז אלה הפריטים הדרושים לו לניקיון עצמו. והסימן המוזר לצד הספרות הוא בוודאי סימן האשראי של התקופה. לא, סכום הכסף, המטבעות. כמה חשוך מצידם. ייצוג פיזי של תזרים. 

הוא פשפש בכיסי המעיל, שהיו ריקים להוציא גושי מוך, ומכשיר הטלפון של אורי גמלא, מסכו המושחר היה מבוקע. ציפורן עברה בוושט של רוּמי. מה מכאיב במכונות פצועות, באלקטרוניקה נכה.

הוא חיפש על המדרכה עד שאיתר כוס מחומר שקוף. מרקמו היה דוחה, אבל לא כמו בגדיו, והרתיעה ממנו פחותה מתאוות הגירוד.

הוא הושיט את הכוס כלפי תנועת ההמון, התנועה הסואנת, הבלתי פוסקת. הפעם הגיבו. פרצופים חסרי ייחוד, חסרי מין, נפנו אליו. קולות מסורסים, לועגים, פלטו משפטים ממוכנים, בטרם המשיכו בדרכם. עוד נרקומן. צא לעבוד. בושה וחרפה, גבר כזה חסון. אין לך טיפה של כבוד עצמי. 

לא. לא היתה לו. הוא חייב לעוף מההדמיה הזאת. וברגע שיהיה מול המסוף, הוא כבר יראה לעניים האלה מה זה כבוד עצמי, מה זו אלימות.

אבל בכל זאת, לבבות נכמרו, מטבעות טפטפו אל הכוס. הוא פרש הצידה ובחן אותם. ערך כל מטבע היה נקוב על פניו. אין ספק, זמנים אפלים. הוא ספר. כמעט הגיע לסכום שנזקק לו. הוא נדחק בשנית אל ההמון ונופף בכוס, בדחיפות, בלהט.

עכשיו היה ברשותו די. הוא נכנס לאחד הביתנים וביקש סבון. המוכרת לא הביטה בו. היא לקחה את הסכום המדויק שהניח על הדלפק, והניחה מלבן מעוטף בנייר ירקרק. 

הוא נכנס אל כוך הניקיון, שהיה מיותם. הסיר מעליו את בגדיו ונותר רק בסנדליו, שאותם נעל מחדש לאחר שגרף מעליו את הגרביים, ובתחתוניו, שהיו מוכתמים. אולי היה צריך להשיג גם תחתונים חדשים, אבל חלציו היו פטורים מהגירוי. הוא חיקה את פעולותיו של הצעיר. התוף סבב בחבטה כשלחץ על כפתור ההפעלה. הוא בחן את איבריו חרושי השריטות. אף על פי כן, גופו של אורי גמלא היה מלא כוח, מרשים.

הוא יצא מכוך הניקיון והלך אל החוף. 

המלח שבמים ליבן את העור וצינתם שיככה אותו. הקרינה הרותחת של הצהריים ניגרה באשדים ולא נגעה בו. הוא שפשף את גופו בסבון. רק פעם אחת ראה דרת רחוב בחייו. אולי כשהיה בן ארבע, אולי היה מבוגר יותר. זכורה לו אישה לבנת שיער, דוחפת עגלת מתכת, עמוסה בשאריות ובאשפה, מחופה ביריעת אַלרֶטֶב שקופה. כף ידו היתה נתונה בכף יד אחרת, בוגרת יותר, מחפה, מי היו הפנים שאליהם נשא את מבטו בהתרגשות, שהינה מישהי שלוקחת בעצמה את הפסולת שלה לאתר המִחזור. בדיוק למדו על מחזור, ושם העצם החדש, המלוטש, נח על לשונו כמו סוכרייה. הפנים קרבו אליו, הדמות המבוגרת כרעה לפניו, מתוך הרושם העמום התחדדו תוויה, אביו. הוא אמר, בעצב, הארשת הקמוטה בעצב היא שהפכה אותו לנהיר, לא, לא מִחזור, היא דרת רחוב, היא מעדיפה לחיות בחוץ.

אין לה בית?

דיור תאגידי מגיע לה, גם קצבת קיום, אבל היא לא רוצה.

למה היא לא רוצה?

לא הכול אפשר לפתור, במיוחד מה שהוא לא מלכתחילה בעיה, בניגוד למה שאמא שלך טוענת –

מי דואג לה?

היא דואגת לעצמה – אתה רואה שהיא אוספת –

פסולת, אמר רוּמי, אבל פסולת כל אחד יכול לאסוף, אפילו אני –

כן, אמר אביו, כל אחד.

מוזר, חשב רוּמי. הגלים ליחכו את קרסוליו כשפסע לעבר החוף. אחרי שקיבלה את המינוי בצביר הרווחה הזכירה אמו בין יוזמות הצביר טיפול מקיף במצוקתם של דרי הרחוב. אבל הם נעלמו, והוא הניח שהסוגיה נפוגה גם היא. הוא נעמד תחת מקלחת חוף ושטף מעליו את המליחות וריח הים, וקרצף את עורו שוב. עם כל תנועה של הסבון בידו, החליק אל קדמותו הרעננה. תחתוניו נצמדו לאיברו ולאשכיו, שהוא סידר בזהירות בתושבתם. מתוך ההתכווצות ניכר בהם השפע. רוּמי גיחך לעצמו, והתבונן סביב. שוב לא היה בגפו. גבר צנום ואישה גדולת ממדים צפו בו. ההדמיה שלהם היתה עשירה, דחוסה יותר, לא באיכות הפרדה של ישונונים, אבל בוודאי היתה משוכללת יותר מזו של שחקני הרקע. הוא התעלם מהם ושב על עקביו.

אבל כשהגיע אל כוך הניקיון גילה שבגדיו אינם שם. דלת המכונה בהתה בו פעורה, עיוורת. הוא עמד הלום לכמה רגעים. מה ההיגיון בתפנית הזאת. אולי מילא את משימתו בעצם התושייה שגילה באיסוף המטבעות ורחצת הזוהמה מעליו. הוא החווה בידו. במסך שנגלה הופיעה הכתובת המאוסה, הדמיה סגורה עד סוף שלב.

אז מה, להשיג בגדים כשהוא במערומיו –

צחקוק עלה בגבו והוא הסתובב. בפתח כוך הניקיון עמדו האישה והגבר מן החוף. בגדים, אמרה האישה, בקול מעובה, והגבר הצנום, שהגיע עד כתפה, צחקק.

רוּמי הנהן.

בוא, אמרה.

הם צעדו בטור, הסאון האנושי נפלג לפניהם. האישה, הגבר, הוא.

שחקן מבין שחקני הרקע ששהו בחנות שאליה נכנסו לא נטרד מלבושו המועט. הגבר דחף אותו אל תא קטן, בשעה שהאישה סיירה בין המתלים והמדפים. הוא המתין בשקט, סכר בעד הזעם שהחל לתסוס בו. הגבר נדחק אל התא ובידו מכנסיים וחולצה קצרה, זוג תחתונים וגרביים. הוא הורה לו למדוד אותם. הוא בחן את רוּמי בשעה שהשיל את התחתונים ומלמל לעצמו, פר הרבעה, כשעזב. הבגדים התאימו לגופו של אורי גמלא, כאילו נתפרו למידותיו המדויקות. הוא פתח את דלת התא. האישה והגבר חייכו, חיוך מסורבל, סכמטי. הם הורו לו להתפשט חזרה וזרקו אל התא חלוק בתמורה לבגדים שהושיט להם.

יש מחיר לבגדים, אמרה האישה, ואין לך כסף.

רוּמי אמר, אני אקבץ –

הגבר שיסע את המשפט בצחקוק.

הזמן הדרוש לקיבוץ סכום כסף כזה עצום, אמרה האישה, יש דרך קלה יותר. ככל שהתארכו משפטיה בצבצה ביתר שאת ההתנגנות החדגונית של בוטי־הדמיה.

הוא בא בעקבותיהם לבניין לא מתוחזק, למתחם מגורים שנדמה נטוש. החלונות בחדר שאליו הובל היו מואפלים בצבע כהה שנמשח על הזגוגיות. אבל החלל כולו נשטף בתאורת סנוורים, שנפוצה משני מוקדים, והסיקה את המעלות בחדר. בלב החדר עמד כיסא בודד, מול מכשיר ועליו מסך קטן, פיזי. האישה רכנה מעל המכשיר. היא ציוותה עליו לפשוט את החלוק. הוא ציית. אל החדר נכנסה נערה עירומה, לא נערה, ילדה כמעט. שדיים בוסריים, כלוב הצלעות בולט תחתם. שערה צבוע בלונד. היא היתה מאיכות הדמיה זהה לזו של השניים. 

לא, קרא רוּמי, יציאה, צא מהדמיה.

מילותיו הדהדו בחדר. צחקוקו של הגבר התחזק.

הנערה־ילדה כרעה לפניו, שפתיה בגובה האיבר של אורי גמלא.

לא, אמר רוּמי, אני חוזר בי, אני לא מוכן, אני אקבץ –

רוּמי חשק את שפתיו. הפעולה לא לוותה בהיזון חושי. מראה ראשה המיטלטל של הנערה, וגניחות ההנאה שפלט הגבר הצנום, ניוולו את המעמד עוד.

ז.

חוט של צער הסתבך בו כשנפלט מההדמיה. אותו קו של צריבה שירד ממוצא הגרון אל מבוא הקיבה למראה המכשיר הגווע של אורי גמלא. הוא אחז בו וכתב: