איך נקרא המשחק שאיש אינו משחק, ושיחד עם זאת אין אחד שיצליח לחמוק מן הלפיתה שלו? מה היא החוקיות שמנחה את המשחק הזה, נעדר החוקים, ששחקניו המהותיים סמויים מן העין, שזירת התארעותו לא בנקל תוגדר, שכן היא בכל מקום ובשום מקום? במשחק זה, שאתגריו מפציעים במקומות הלא-צפויים ביותר, שמשתתפיו סומים, שומה על המשַׂחֵק לסגל לעצמו כלים אחרים, לצמח איברי-חישה חדשים, לתמרן. אפשר שהמשחק יחדל פתאום, שיגיע במפתיע למיצוי, או שיתמשך לעד, נע באפיקים נפתלים, נסתרים מעין רואה; אפשר שיוותר כפי שהחל ואפשר שילבש ויפשוט צורה ללא הרף, בתזזית, בריקוד, בעווית, לעד מותיר את השחקן דרוך ומעורער, כפוי-לאִלתור.
את המשחק הזה, המשחק הלבן, העמדנו ביסודו של טפר. זהו המחוג ההפוך, הקוצר בהילוכו את הזמן; המקום הבוחל במיקום; געייה ספוראדית, דוחה וזדונית המורה על שבירתה של התבנית. כולם מוזמנים למשחק – איש ואישה, חי וחיה, כל אחד ואחת כמידת אי-כשירותם, העדר-רצונם, כוחם המדולדל, בחילתם הראשיתית ושמחתם העילאית.
תוצאות המשחק אפשר שלא יוודעו לעולם. מאזן רווח והפסד זר למחשבת המשחק הלבן, הלא-מִשחק, שדווקא היא המשחקית מכולן. אבל נתיבות חדשים, הסמויים לעת עתה מן העין, לבטח אצורים בגן השעשועים האינוולידי הזה, ואין לדעת לאן יוליכו. טלו אפוא וקראו. בואו לשחק איתנו.
העורכים