אִיךְ בִּין בשום אופן לא מהאנשים מרי הנפש הללו שדוחפים את הלָאנְג אף שלהם לכל מקום. עם תשעה ילדים ברוך השם, נִישְׁט משעמם, אין זמן להבלי עולם, ובכל מקרה, איזו זכות יש לאדם לפלוש למקומות לא לו? הרי אפילו צדיק גמור, ירא שמיים, מעדיף להימנע מלהרהר בכך שאלוהים צופה בו בשעת מעשיו הפרטיים, איר פֿאַרשטיין וואָס שאני אומרת?
כל זה טוב ויפה, אך מאז שהגיע דאָס זוג הטמא לבניין שלנו, התהפכו עליי הדברים. אני מסתכלת על עצמי ואין זו אני הנשקפת בחזרה. פחד זורם לי בצינורות של הדם, או אולי משהו אחר, אינני יודעת. הזוג, כמו דגים מחוץ לוואַסער שלהם, אפיקורס בין צדיקים, עברו לגור בדירה הסמוכה, שכייניש, ובאופן יומיומי החלו לחדור אלינו לבית בעל כורחנו הקולות שלהם הזולים, והוואַלגעריטי שלהם המזהמת. הפּערווערץ.
כל בוקר, כל לילה – העניינים הללו. בהתחלה עוד איך בין מגחכת ואומרת לעצמי, נו, שוין, הצעירים של היום, הם לא אשמים שכך חינכו אותם לפריצות, שכנים לא בוחרים, שיהיה להם לבריאות. הייתי מזכירה לעצמי את המזל שהקינדרלעך הקטנים שלי עדיין לא מבינים מה הם שומעים ובעזרת השם הכול יחלוף בקרוב. אבל להתעורר ולהירדם עם זה ימים, שבועות? אפילו כשהתרענו בפתק צנוע בחדר המדרגות (ללא הלבנת פנים חלילה) שיש רעש לא מתאים וביקשנו בכל הכבוד שייפסק – לא עזר. רעידות האדמה בדירה הסמוכה ממשיכות למוטט אותי. איני יודעת עוד את נשמתי ועד איזה שאול תחתיות חס וחלילה עלול השיפּוע החלקלק הזה להורידיני.
בינתיים, התארך האף שלי הרבה. התארך והתארך עד כדי כך שפרץ את הקיר ונשאר קבע, תלוי אצל השכנים כמו פוחלץ של חיה שרק נדמה שיש בה חיים. ובכל הלילות, אחרי שאברהם נרדם, איך בין ערה. מבעוד מועד נדרכת הצידה דלת ההזזה של המרפסת, הכיסא ממתין בזווית המדויקת של הסדק, אני מתיישבת. עיניי עצומות. אוזניי כרויות מאוד.