“You’ve opened heaven’s portal…”
74.
הדרך הביתה הייתה כמעט. ניאון הרחוב התפקע מבעד לערפל. דיברתי על הדו־סטריות של כל פעולה שאנחנו מבצעים. על האופן שבו כל מילה טומנת בחובה את סך כל שימושיה הקודמים. על האלבום החדש של פנדה בר. הוא בעיקר הנהן. האוויר הקר הצטנף בין הצעיף לבין מעיל הצמר הארוך שלו. השיער האדמוני כבר טמן בחובו שנים של חיים, של עמידה בשמש וכניעה לרוח. כן כן, הוא אמר, כן. נראה לי שבעיקר רצה שנגיע. פנינו לתוך מיכ״ל, שהרגיש פחות כמו רחוב ויותר כמו הזיה קולקטיבית. אהבנו לעבור בו. לא. לא אהבנו לעבור בו. הירח היה חרמש מתמלא. כדור ארץ במזל עקרב. מה אהבנו? אני לא זוכר. היינו בדרך הביתה. על המדרכה ישבה אישה בשיער פזור ומבט נדוד־שינה, לבושה בחולצה קצרה, ועישנה. היא רעדה, ספק מקור ספק מאימה. ידענו שלא נוכל לגשת אליה. שלא נוכל לשאול, את בסדר? את רוצה עזרה? שגם היא גורל. היה חוזה חברתי שנחתם בשמנו. במאמץ עיקש להסיח את דעתנו, אמרתי לו שסיגריות נמצאות אי שם על הספקטרום המשונה שבין מוצץ לבין ניסיון התאבדות. האישה שמעה והישירה מבט עקום לעברי, ושלוות הרחוב נשברה. או שהיא לא שמעה. המשכנו ללכת. גרתי פנייה וחצי משם. הכרנו כבר כמעט חמש־עשרה שנה, מארגזי החול והנזלת. אבל פתאום כל שחלקנו בינינו היה גורל ההליכה. היינו מוקפים בבניינים שהונדסו לפי אדריכלויות שטרם נתבשרו. לבשר על משהו משמע לקיים אותו בעולם הבשר, מישהו לחש כשחלף על פנינו. אתה מאמין שרוני ואני עוברים ללונדון בקרוב, שאלתי בלי לשאול. כן. הוא ענה בלי לענות. זמזמתי את השיר ההוא של רותם בר אור, על הסכין שאיתו הוא פורס את היקום. הוא זמזם בחזרה. ככה תקשרנו. היינו בדרך הביתה. אם הוא היה אומר משפט שראוי לזכור הייתי זוכר (אני מקווה).
———
התעוררתי עטוף בזיעה קרה. ניגבתי את המצח ואת בתי השחי בשמיכה והסתכלתי מהחלון על הבוקר שנולד. הלילה לא הצליח. אנסה שוב הלילה. קמתי מהמיטה ויצאתי למרפסת בתחתונים, העפעפיים עוד דבוקים בעוצמה, והתבוננתי מבעד לחרכי העיניים בשכונה המתעוררת. צפון־מערבה ממני היה חלון ובו עמדה שכנה עם קוקו־בוקר נוקשה ויציב שבישר על לב שמאיים להישבר. לרגע יכולתי לראות מאחורי השולחן שלה את הפיגומים שמחזיקים את הקוסמוס במקומו. היא סגרה את החלון.
חיכיתי ללילה, כמו בכל יום. למחרת אמורה הייתה להיכנס הקצבה מביטוח לאומי ולקיים לי את החודש. אס־אם־אס אמר שבדואר מחכים עוד שלושה זוגות של אותה חולצת קורדרוי כתומה ואותם סקיני ג׳ינס. אלו הבגדים שלבשתי באותו ערב, וחשבתי שאם לא אצא מהם לעולם אולי אבין. יצאתי מהבית לדואר במחשבה שאנסה לשחזר את המסלול בחזור. אולי עברנו במיכ״ל ביום אחר בכלל, חשבתי. הרי זה רחוב מוזר כל כך, כאילו זלגו לתוכו חלקיקים מבדיות הלילה של כל מי שגר בו. ומה הוא לבש? ההבדל בין זיכרון לבין שכתובו הלך והיטשטש. כל פנייה הרגישה כמו רמז (זמן שבילינו בין החוף לכחול, אהבות שנולדו בוואדי, כרטיס למחזה). בחיים לא יהיה עוד יום כזה.
מעל לפנסי הרחוב שמול סניף הדואר של החשמונאים ריחפו גדודי ברחשים והקימו קינים בכוננות לאיום בלתי קיים, עטופים בשמשות מיניאטוריות. אספתי את הדואר וכיוונתי הביתה. שמעתי צלילי מסיבה מאחד הבניינים משמאלי, טראנסים במהירות על־אנושית שרק קוקאין או פסיכוזה דתית מסוגלים לתחזק. הוללות, מישהו ברחוב לחש, היא רק ניסיון לעטות על עצמנו הילה, לברוא את המלאך ששומר עלינו. בגיליון של ישראל היום שנמעך לתוך הרצפה, מבעד לכתמי הנעליים, קראתי כותרת, משהו על ״כימיקלים מקיימי־אלוה״. אבל הכול הסחות דעת. כן, קודם בורוכוב ואז מיכ״ל. לאיטו המסלול החל להצטייר בדעתי, נחרט לתוך שבילי הנוירונים. חזרתי הביתה בשקט. ידעתי – הלילה אחלום במדויק. כוכב התפוצץ. נרדמתי מייד.
75.
הדרך הביתה הייתה מסוימת. בעבר הוא ישן במיטה שהייתה בצידו השני של החדר שלי, אבל כשהתבגרנו שבר אותה בקפיצה ומאז לא ישן אצלי יותר. היה כמעט ערב. הוא הלך איתי, בדרך אליי הביתה, וממני הלאה לתוך האין. למעיל שלו היו כיסים פנימיים שנארגו בארגמן אצילי, כמו דוכס של מדינה מזרח־אירופית שנמצאת במלחמה בלתי נגמרת. מתחת לבלורית שלו כבר נראו סימני הקרחה, וכמות הנערות ששבר להן את הלב הייתה לא אנושית. חזרנו מהופעה או סרט או מפגש. או אף אחד מהם. חזרנו מהופעה והשמש בדיוק שקעה, פנסי הרחוב כבר דלקו אבל הסגול עוד נתלה באוויר כמו בדיחה. דיברתי על החדש של פנדה בר, בפרט על השיר השישי, עם המלודיה שנעה בשאלה־תשובה על גרמי שמיים וקרנות שמש במז׳ור מקודש. ״לבהמות אין שנייה לחשוב אבל / אנחנו לא מעריכים את הדברים שלנו אבל״. הוא הנהן. הנהן ואמר כן. או שרק אמר כן. לעיניים שלו היו כל כך הרבה צבעים ואיך אתאר את כולם. רוני באה אליי באותו הלילה וראתה אותי בוכה. היא לא הבינה למה. גם אני לא. פנינו מבורוכוב לתוך מיכ״ל (אם לא אצליח בלילות הקרובים אני אצא קודם כול מן העור ואחר כך מן הדעת. אבל עכשיו ריכוז. ולכתוב את זה כמו שאני זוכר את זה). שיר בקע מהמרפסת בקומת הקרקע, שיר שדיברנו עליו באותו שבוע, ההוא של מאיר בנאי שנשמע כאילו הוא שר ״כשידיילה אצ׳טות בשערך״. עמדנו בפארק וגעגענו חזרה לתוך אוזני האווזים המחוקים של האגם את השיר הזה ממש. ואז האישה הרועדת, והסיגריה. הפעם לא אמרתי כלום על המעבר של רוני ושלי. היינו בדרך אליי הביתה, בפעם האחרונה, בלילה היורד. זמזמנו שיר בלתי קיים, הוא שר בת קול, אני חייכתי. או רק חשבתי לחייך. הפעם שאלתי אותו שאלה, מתוך הרצון להמציא עוד עולם שנוכל לחלוק. ״למי אתה חושב שמיועדות כתוביות מצונזרות לסרטים בעברית? לחירשים מתחת לגיל שמונה?״ אבל הוא לא ענה. הרגשתי שזה היה הרגע המאושר ביותר בחיי. בקצה הרחוב ניגשה אליי ילדה ושאלה, ״איך נפרס היקום שלך?״ וידעתי שהיא חדה לי חידה, ושאם אענה לא נכון איאבד לנצח. אז כיביתי את התודעה ופלטתי מילה שאני לא מכיר. גשם דק נפל וכיסה את הכול. מתחת לפחי הזבל ישבו חתולים והתחבאו בריח הפשתן. ממעוף הציפור אפשר היה לקרוא בקליגרפיית הכבישים של העיר את המילים, ״לבהמות אין שנייה לחשוב״ (זוג עופרים נמלט מן הרחם לתוך מערה חשוכה. בשלהי אותו היום כבר ירוצו החוצה מן המערה, טבולים במי הנהר של הרקליטוס. לעולם לא יחזרו למערה. רק יגיעו מחדש). נדמה היה שעומד לו על קצה הלשון משפט שהמצאתי. אבל אז כבר הגענו. חיבוק הפרידה היה מזורז ותהומי. מבט. ואז לא מבט.
———
בעיניים עצומות כמעט ששמעתי את השמש מבעד לסופה שהתחוללה בחוץ. לפני שהתעוררתי הספקתי לחשוב, חורף כפועַל. ואז התעוררתי.
לא עבד, כרגיל. כמה שהתקרבתי לאמת בכל פעם, ככה התרחקתי. כל פרט חדש שחשבתי שהיה נאמן לאירועים במדויק גרר אחריו שני פרטים אחרים שהיטשטשו. החדר נשטף בהיעדר האור. מהרחוב שמעתי את קולותיהם של זוג מבוגר שמריץ את הריב השגרתי שלהם כמו שורות מתסריט. הימים נעשו לכוכים חסרי משמעות בחלל־זמן, רק חדרי המתנה בכניסה לעולם החלום. האחיזה ביש הלכה ואבדה. הידיים שלי רעדו.
לבשתי את חולצת הקורדרוי ואת הג׳ינס החדשים. עצמתי עיניים, עטוף בריח המלקוש והבוקר. מול המראה אמרתי, הלילה זו הפעם האחרונה שאתה מנסה, אחר כך אתה ממשיך הלאה, אבל הזגוגית סירבה לשקף את המילים, רק בלעה אותן בלחש. הגינה שבמרפסת ממול צמחה אקספוננציאלית בכל יום שעבר, וראיתי את האירוסים הצהובים־ירוקים שרים השמיימה ואת הפיקוס הענק חוסה על הכול כמו קריאת שחרית.
ניגשתי לשולחן הכתיבה וכל עט שהרמתי בדיוק נפח את נשמתו. עיפרון קצר נפל והתגלגל מתחת לרגלי העץ. הרמתי אותו ורשמתי את החלום במחברת כמו שאני עושה בכל יום, במסירות, בייאוש. החלום של הלילה היה הנסיון השבעים וחמישה.
את הנסיעה העברתי במאמץ להיקבר בין גלי הרדיו, מרתון שלומי שבת, כשמחוץ לחלון צי עצי צפצפה נופף לי לשלום. בלוויה עצמה אכלתי תותים וניסיתי לנחש את מי אוכל לחבק מבלי שאיאלץ לומר מילה, כי אם אוציא הגה אסב את תשומת הלב של דיין האמת. הוא היה החבר הכי טוב שלי.
ניסיתי לדמיין איך ילד בן עשרים ושתיים יכול להיכנס לתוך ארון שכזה. לא הצלחתי. יומיים לפני כן יצא אלבום חדש נוסף של פנדה בר, מה שאמר שעברו ארבע שנים מאז אותו הלילה שבו התראינו בפעם האחרונה. הכרנו בין הנדנדות בגן, העברנו ח״י שנים משותפות בחיק החיים, ונבדלנו בזלעפות של תל אביב, בדרך הביתה. מולי עמדו דנה סורעורין ואבישג משהו והריצו זיכרונות, למרות שלא הכירו אותו בכלל. או דווקא בגלל זה. ״את זוכרת איך הוא היה יושב?" – "כן וואו, איך הוא ישב…״
מלפניי עמד מישהו שלא הכרתי וגלל בטלפון, גבר כבן חמישים עם צלקות מכתשיות בלחיים וארשת מודאגת. הצצתי וראיתי שעשה גוגל על ״סוכת אבלים״. כל התוצאות נראו כאילו נכתבו בידי מחולל פרסומות. ״מחפשים להזמין בהקדם אוהל אבלים? אוהלי הנצח מספקים שירותי השכרה לאוהלים בכל הגדלים", או ״השכרת אוהלי אבלים החל מ־699 ש"ח בלבד עד אליכם תוך שעתיים עם כל…״ ניסיתי להעלות על הדעת איך נראה האדם שכותב את הטקסטים האלו, אם הוא אכן אדם ולא מכונת מכירות, כמה כפוף הגב שלו, כמה שנים הוא כבר מעביר במאניה הזו. כמה קרוב הוא למוות.
כבר כמה שבועות שהזיכרון המדויק הולך ומתקרב. כל שברי הפאזל כבר שם, ורק צריך לאחות אותם. רק חלום אחד מדויק. רק את האמת.
קמתי מהשולחן וחיכיתי שמשהו יחלוף. אחד השכנים בקומה שמעליי השתעל באלימות. ראיתי את הצלחות שנערמו בכיור וידעתי: הלילה. אדעך לתוך עולם החלום כדי לפגוש אותו מחדש, ובדיוק. כי ברור לי – למרות הכול – שרק ככה זה ייגמר.
76.
השמיים מתרחבים ומטפסים. מעולם לא היה כחול יותר. הרחוב מצטייר בצופרי המכוניות ושובל האבקנים שנישא ברוח. יום ראשון להפליא. שני ילדים קטנים יושבים בארגז החול שבין הנדנדות וסופרים גרגירים. הנדנדות חורקות המנון פשוט הלוך ושוב. זו הפעם הראשונה שהם נפגשים (בגלגול הזה). ריר זולג להם מזוויות הפה ונוזל על אתי החפירה והבולדוזרים המפלוסטקים. הוא ממשיך לזרום לאורך דופנות ארגז החול. ממלא את העולם. פתאום הילד השמנמן יותר מתחיל לבכות, אבל אין גנן בסביבה שיבוא לעזור. כולם בטיול, או בארוחה, או בחלום. הילד השני לא יודע מה לעשות, אז הוא עושה את הדבר היחיד שהוא יודע: צורות עם הידיים. בשפת הסימנים האמיתית – השפה שמעבר לשפה – רצף הצורות הזה היה מביא תיקון עולם, אבל בעולם הזה אלו רק תנועות. השמנמן מסתכל מבעד להינומת הדמעות על הילד שמולו, שמגיב בנפנוף יד ובכך כורת ברית. ככה הם יושבים, בין הנדנדות והפלנטות המתפוצצות, וכורתים ברית. ברחוב מישהו שאל, ״מתי תגיעי?״ הרמזור התחלף לירוק.