קריאותיה נשמעו בלא קשב; איש לא ניגש לכסות את קצה העצב החשוף. לְמה כבר ציפתה? ליותר משהיה למציאות להציע לנשים כמונו, כנראה. מבעד לדלת נעולה, מקובעת מתוחת־איברים אל מיטת הברזל, האישה עם השיער האדום לא הפסיקה לצרוח כמו קורבן ביתור חי, בזמן שאנשי הצוות הסתגרו בביתן עם החלון וכיבדו את עצמם בשוקולדים שהחרימו. לאישה עם השיער האדום לקח זמן מה להבחין בזוג עיניי הטרוטות מבעד לצוהר החסום. בהתחלה ביקשה שאפקוד עליהם לשחרר אותה. אמרתי לה שלא יקשיבו לי, כי על אף שאינני נאבקת, אני בדיוק כמוה כאן. היא קיללה ברוסית, צרחה עוד קצת, ואז החלה לבכות. הודיה החלה לקרוא בסידור התפילה בקול רם, ואני עמדתי מול דלת החדר בפיג'מת בית החולים כי היא התחננה, "אל תשאירו אותי ככה לבד."
שאלתי את האישה עם השיער האדום אם יש משהו אחר שאני יכולה לעשות בשביל להקל עליה. היא מלמלה לעצמה דבר מה, ואז אמרה – "מים, בבקשה."
ניגשתי אל חלון האחיות ונקשתי עליו שלוש פעמים. הן הסתכלו עליי לרגע ומייד הפנו את מבטן, חלקן בחיוך מזלזל. המשכתי לדפוק, "סליחה, זה חשוב," אמרתי בקור רוח השמור למתים. אחת מהן ניגשה אל החלון, פתחה אותו ושאלה באדישות "מה יש."
"הבחורה הקשורה ביקשה כוס מים. תוכלו בבקשה להביא לה?"
"בסדר, עוד מעט," ענתה וסגרה אחריה את החלון בטריקה.
טובעת בתוך מכנסי פיג'מת בית החולים הגדולים עליי בכמה מידות, דידיתי בחזרה אל הדלת, ובישרתי לה שהן אמרו שעוד מעט יביאו לה מים. היא המשיכה לבכות.
"תעזרי לי, בבקשה," התחננה. שלחתי מבט אל המסדרון הריק, בקצהו ישבו המטופלות האחרות מול הטלוויזיה, מהופנטות. קולות התפילה המתגברים וצחקוק ארעי נשמעו על רקע המוזיקה הקצבית שבקעה מן המסך; ביתן האחיות נראה מנגד כמו מרחב מוגן, אי של שפיות שבו התנהלו החיים כסדרם. הבנתי שנשלחתי אל המים איתה על גבי הסירה הרעועה הזאת; המצילים נותרו על החוף.
"איך אני עוד יכולה לעזור?"
"תבואי לפה ותלטפי אותי כמו אימא."
"אני לא יכולה, החדר נעול."
היא מיררה בבכי דקות ארוכות. "אל תלכי בבקשה."
"אני לא הולכת," הבטחתי.
פתאום זעקה: "הם רוצים לקחת לי מהבטן את התינוק!"
"את בהיריון?" תמהתי, מתוך מחשבה שכל זה בטח מסוכן לעובר.
"הם לקחו לי מהבטן את התינוק והרגו אותו."
"אני מצטערת," השבתי באוטומטיות. לקח לי זמן להבין שלעולם לא אוכל להבין אותה באמת. היא ייבבה ללא מילים, ואז מלמלה, "מים. אני צמאה מהכדורים."
העפתי מבט אל השעון בקצה המסדרון. חמש־עשרה דקות עברו מאז דפקתי לראשונה על חלון האחיות. בפעם השנייה היססתי. תהיתי אם דרישתי החוזרת תהיה לנטל, כמו דרישתן של הנשים שניגשו לשם שוב ושוב בתחינה לסיגריה, ואם הדאגה לאדומת השיער תעלה לי בשהות בחדר הבידוד הסמוך, אך ניגשתי בכל זאת, בהבנה כי הורחקתי ממילא מכל היקרים לי וכי זהו מחיר פעוט לשלם עבור הפחתת סבלה. לאחר הפעם השלישית – שהייתה עצבנית ובהולה יותר מן השאר – אחת האחיות נכנסה אל המחלקה בפרצוף חמוץ עם מפתח לחדר ומזגה כוס מים.
ההקלה בתשישות ובעלבון הייתה זניחה. אל המחלקה הובהלתי מספר ימים לפני כן ברכבו של אבי, לאחר שנטלתי כמות גדולה של כדורים, בניסיון שלא להוציא לפועל את התכנון לתלות את עצמי בביתה של דודתי כחודש לפני מועד חתונתי. היא בכתה כשהבינה מה תכננתי, ילדהּ הפעוט בכה, סבתי בכתה אף היא, ואילו אני הייתי עצבנית ומיואשת מכדי להתאבל על עצמי. רק כשאמרו לי שלא אזכה לביקורים של משפחתי וארוסי דאז, הסכר נבקע. לא הצלחתי לעצור את הבכי גם כשהתיישבתי בקבוצת האומנות להשחיל חרוזים, והורחקתי בטענה כי אני הורסת לכולן. "שרויה באַנהֶדוֹניָה", נכתב עליי, "קווים של הפרעת אישיות גבולית." איש לא שאל אותי אילו אירועים בחיי הובילו אותי לנקודת השפל הזאת, וספק אם מישהו טרח לשאול גם את האישה עם השיער האדום. אני, בכל מקרה, לא שאלתי. במהלך השבוע ההוא במחלקה הייתי ממושמעת כתמיד: השכמתי עם כולן, התקלחתי כשביקשו, לא התערבתי כשאשת כוח העזר הטיחה בזקנה ההיא "שתקי, מטומטמת" אחרי שבכתה שהמים שבהם היא רוחצת אותה חמים מדי. השיחה עם אדומת השיער, כמו כל בחירה אחרת שלי בחיים באותה התקופה, התנהלה כמתוך ניהול סיכונים מחושב; ניסיון לאמוד את הטרייד־אוף בין הגדלת הסיכוי להיענש לבין תוספת התיעוב העצמי שהייתי חשה לו הייתי עומדת מנגד שוב.
האישה עם השיער האדום שוחררה מן הקשירה מספר שעות אחר כך, סהרורית תחת השפעת התרופות. שנים לאחר מכן, על ספת הפסיכולוגית מטעם קופת החולים, אני ממשיכה לתהות מדי פעם אם הסיטואציה אכן הייתה ברוטאלית כמו שאני זוכרת אותה: הרי התחנונים לחסדיהן של חברות הצוות שבוששו להגיע לא היו רק מנת חלקה של האישה ההיא, יש להן הרבה מה לעשות במחלקה סגורה חוץ מלהקשיב לבחורה אובדנית שמדברת על צרכיה של מבודדת פסיכוטית, ובכלל, ניתוק האישה מאפשרות מגע עם הסביבה ואובדן האוטונומיה שלה על גופה לא היו שרירותיים עבורן וגובו בפרוטוקולים; מה גם שכבר כמעט ולא משתמשים בפרקטיקה של קשירה, אפילו במחלקות הסגורות. אולי הפקפוק בלגיטימציה של רגשותיי בנושא הוא חלק מהמשא שאני נושאת איתי מאז אותו אשפוז ראשון, הלוך וחזור מתוך המחלקה אל חיי השגרתיים למראה. עברתי הרבה מאז, וסביר להניח שגם האישה ההיא – לעולם לא אדע זאת בוודאות, מכיוון ששוחררתי פחות מחצי שעה לאחר ההחלטה של הצוות כי אחזיק מעמד, ולא הצלחתי להבין ממלמוליה את שמה המלא, או כיצד אפשר ליצור עימה קשר. ועדיין אני מרגישה צורך לשפוך על כך אותיות. כי האישה עם השיער האדום מסתובבת איפה שהוא בעולם עכשיו, נושאת זיכרונות צורבים ואת כאב הנטישה על ידי מי שהיו אמורים לטפל ולהכיל. כי חלק ממני עדיין שם, סגור במחלקה יחד איתה, מכיוון שהבטחתי לה שאני לא הולכת.