קטגוריה: ממואר

 לזכרה של לילך־קלרט אשכנזי 19.1.1954–5.1.1974    פעם בחודש, כשהירח נדמה כקצה המולבן של ציפורן אצבע, דק ומדויק ומגויד, כמגל קוצרים ממורט, אז הם באים. הם

נסיעה לעבודה היא תמיד פרידה ממשהו שלעולם לא תדע אותו. האוטובוס דהר במעלה רחוב יפו והלא נודע גווע, הוא האפיר ונסדק בתוכי כמו סיגריה שנשכחה

קריאותיה נשמעו בלא קשב; איש לא ניגש לכסות את קצה העצב החשוף. לְמה כבר ציפתה? ליותר משהיה למציאות להציע לנשים כמונו, כנראה. מבעד לדלת נעולה,

בין הלא מודע לתודעתי שלי מרחפים להם החיים. בין הוויוֹת עכשוויות וזיכרונות בְּראשיתיים. ומדַדָּה אני בתוכם. צוענייה מנושלת מולדת. בְּבערוּת, בהיסוס. אני משוטטת. מבקשת לְבָאֵר

(מתוך רומן בכתובים) בבית הספר אנחנו אוכלים פעמיים ביום. פעם אחת בשעה עשר שזאת הפסקת עשר, ואז כל אחד מוציא סנדוויץ' ותפוח או בננה או