השקית | שירי זינגר

ערך: שחר גבאי

ערכו גם: רועי צ׳יקי ארד, אוריאל קון

ערכה לשונית: רתם כסלו

חלק א' – שותף

אני אוהבת את הקטלוגים שמגיעים בדואר עם החשבונות התקופתיים של חברת האשראי. מכל עמוד בקטלוג אני בוחרת מוצר אחד, גם אם אני לא מוצאת בעמוד שום דבר שאני רוצה וגם אם יש כמה דברים שמוצאים חן בעיניי. הפריט צריך להיות יפה, אבל גם שימושי. במיוחד אני אוהבת שמיכות שמצויר עליהן נמר בג'ונגל:

"שמיכת צמר אקרילן באיכות גבוהה ביותר! שמיכה קטיפתית שאינה נמתחת, משמשת הן כשמיכה רכה ומפנקת והן ככיסוי מיטה מהודר לשיפור מראה חדר השינה. שמיכת יחיד 160/220 ס"מ, שמיכה זוגית 200/240 ס"מ".

הינה אני לאחר ששלפתי את הדואר מן התיבה. לבושה באחת מחולצות הכפתורים שלי, מעיינת בקטלוג ונכנסת אל הבניין.

השותף שוכב על הספה בסלון. זו ספת וינטג' מרופדת, עם מעוינים בצבעי בורדו, ורוד וכתום, חלק ממערכת וינטג' של סבא־רבא שלי, שמת בשנה שעברה מהלם. אנחנו סטודנטים לאומנות. אני כותבת שירה והשותף מתמקד ביציקות.

יומיים שלא הייתי בבית. הדירה אפורה וקולות הלילה חודרים אליה. נביחות כלבים. צלצולי בקבוקי זכוכית, שאדם אחד מלקט מפח האשפה ומניח בעגלת תינוק ריקה. רחשי מכוניות הגולשות על הכביש ומתיזות זרזיפי מים על שפת המדרכה.

אני מניחה את הדואר ופותחת בסריקה הקבועה, לוודא שהכול במקום: 

מהסלון אל מרפסת הסלון, מהמרפסת עד המסדרון, מהמסדרון אל חדר האמבטיה, אל המטבח, אל החדר שלי ואל מרפסת החדר שלי. 

מרפסת הסלון משקיפה אל הרחוב. אפשר למצוא בה חומרי יצירה ובנייה, דליים בגדלים שונים וחוטים מסוגים שונים, חוטי ברזל, חוטי כביסה ואחרים. 

בפינת העבודה שלי בסלון נחה אריזת פלסטיק ירוקה, שהכילה פעם שניצלונים קפואים. בתוכה מסודרים חמישה קיסמי קוקטייל בסגול מבריק ובכסוף, שליקטתי במסיבת הסילבסטר האחרונה מתוך כוסות שתויות למחצה ומרוחות אודם. 

במסיבה ההיא התבהר לי עניין "פוטנציאל הגוף". 

שתיתי קמפרי־סודה ואכלתי קרקרים קטנים עם שומשום, שעל כל אחד מהם ננעצו בקיסם חתיכת מוצרלה, חצי עגבניית שרי ועלה בזיליקום. לאחר מכן רקדתי והרמתי את ידי הימנית מעלה, מעלה אל התקרה. למרות שדימיתי והרגשתי שהינה, ידי נוגעת בתקרה ואף מעבר לה, גיליתי שלא כך. ידי לא התרוממה עד לתקרה. הבנתי שהגוף קפוא בתוך הפוטנציאל הגדול. 

חשבתי: הגוף עוטף חלל, אבל גם לכוד בחלל שהוא עוטף. הוא אינו יכול להגשים את הפוטנציאל של מילוי החלל החיצון, לכן עליו לפנות פנימה למילוי החלל שלו עצמו. גיליתי, למעשה, שאני רוקדת ריקוד פנימי. חשבתי וחשבתי, עד שבסוף המסיבה כל מה שידעתי על עצמי היה שגובהי מאה שבעים וחמישה סנטימטרים, קומת כתף של סוס ממוצע, ושכדי להגיע אל התקרה – עליי לפנות פנימה.

בסלון, על שולחן וינטג', עומד המחשב האפור הישן והמכוער של השותף.

אני יושבת על כורסת וינטג' מול שולחן הווינטג' ומתבוננת בו. האם סיפרתי על המחשב? המחשב הנייח, הפרימיטיבי, האפור והמכוער של השותף, פרוש על שולחן הווינטג' העשוי עץ שגולף בעדינות ובטעם ומכוסה בפלטת זכוכית. יש לו דוגמת משולשים, וכדי לראותה מבעד לזכוכית עליי להזיז את ניירות השותף אשר פרושים גם הם על השולחן. 

אני חרדה לפלטת הזכוכית העדינה. לפני שלושה ימים חבטתי בשגגה בקבוק יין מרלו מעמק האלה בזכוכית השולחן ופיסה בגודל שן נשברה וניתקה ממנה. המחשבה על הנזק שעלול להיגרם לפלטת הזכוכית היקרה של השולחן היקר שלי, בשל מחשב כה ישן ואיום, מעוותת את פי לכדי צורה שגם אותה איני יכולה לשאת.

רגליי טופפות מהמרצפות הירוקות של הסלון אל המרצפות החומות של המסדרון ואל המרצפות האפורות של המטבח. 

דיווחים מהסריקה:

1. במטבח הופיעו שתי ערמות: צלחות; בקבוקי בירה ריקים.
2. האגרטל הכתום שלי זז.
3. על השיש ניצבים גביע הזכוכית של השותף ובקבוק הסודה שלי. 

הגביע מושלם לַסודה. צורתו מעוין תלת־ממדי וצבעו שקוף. אני מוזגת סודה שקופה וגזית אל תוך הגביע. חלק חדש ולא מוכר של הגביע נמזג אל תוך עצמו. אני מרוגשת מן ההתמזגות הזו. הבועות נעות מעלה לסירוגין. הן נעצרות במעלה הגביע ומתנפצות.

הנורה המחוברת אל קיר המטבח מפזרת אור צהבהב. אני מטאטאת את מרצפות המטבח מאבק תאי עור. אנשים הולכים ברחוב ומשילים תאים. אני מסתכלת מטה מהחלון. אין איש בחוץ. על הכביש הריק מרעיש אוטו־מברשת. הם לא באמת מנקים, הרכבים האלה, רק מעיפים את האבק מעלה אל תוך הבתים.

בחדרי לא השתנה דבר. הצמח והכיסאות עומדים במקומם, במרפסת החדר. אני אוהבת לעקוב מהמרפסת אחר שינויים בחצר השכנים, אבל עכשיו אני לא מתעכבת, בשל הדחיפות להמשיך בסריקת הבית וגם כי אני שומעת רשרוש כלבים צרורים ברצועה ובכי. בהתחלה השאון צורם כמו קדיחה. אחר כך הוא בוקע ממקום אחר, עמוק. 

חדר האמבטיה בסדר. תליתי את שטיחון ייבוש הרגליים שהתכדרר בקצה המקלחון.

אני פותחת את קטלוג האשראי שהגיע היום בדואר בעמוד אקראי ומתלבטת מה לבחור: "עמדת ברביקיו ביתית מנירוסטה בשילוב עץ" או "שישיית כיסאות גן פלוס שולחן פלוס שמשייה, דגם מרים".

הציפורים בחוץ שולחות ציוצי בוקר ראשונים בינות העצים. אפרוריות בהירה מתפשטת בשמיים. 

בוקר. אני רעבה לפתע ומחליטה לקפוץ לסופֶּר שמעבר לכביש. אני קונה שם אפרסק ואוכלת אותו בדרך הביתה. על ספסל עץ מול פתח הבניין יושב בחור וקורא עיתון. מתבונן בי.

אני חושבת להגיד לו "בא לך לעלות לחדר שלי לגעת בי?"

הבחור מתבונן. קליפת הגוף שלי מחזיקה את בשרי בצורה כזאת שאחוז הסירובים זניח. הבחור נכנס אחריי אל הבניין. במעלה המדרגות אני מודה לארכיטקטורה שלי, ולאמא ואבא שהפעילו אותה באקט אקראי לאחר רצף ריקודי טוויסט במסיבת חתונה.

הובלתי את הבחור אל חדרי. הבהרתי לו שהוא יכול להשתמש אך ורק בידיים שלו, לא להתקרב אליי.

הורדתי את השמלה ואת התחתונים. האור הפושר שנכנס דרך התריס פגע בפופיק שלי.

הבחור קירב את ידיו. יד אחת שלו נשלחה קדימה והשנייה לאחור. "שמי דני," אמר. שתי אצבעות נכנסו לתוכי. השרירים הפנימיים שלי התכווצו סביב האצבעות, לפתע הבחנתי שהוא עדיין אוחז בעיתון תחת בית שחיו. 

דני חייך והניח את העיתון. הוא שלף את אצבעותיו, הריח אותן וחייך שוב. צפיתי בתנועות האוטונומיות שהתרחשו באזור המכנסיים של דני. כף ידו לפתה אותי מאחור. האגודל ניסה לפגוש את האצבעות ודני פתח וסגר את האגרוף, פתח וסגר. אני לימון ודני סוחט אותי. טפטפתי על העיתון. מעניין אם הטפטוף שלי יכול לעזור לפוריות צמח המריחואנה שבמרפסת, תהיתי. 

דני גמר בקול רם. גמרתי בקול גם.

אני פותחת את המעטפות שקיבלתי. דוח חניה: הודעת תשלום קנס מספר 775181־4־0. אני פותחת ספר אומנות ובוהה בציור של שני פלמינגואים ורודים יושבים בתוך קערה שקופה. לידם שלושה עלים בגודל שווה היוצרים תלתן. לידו תלתן נוסף. בגבעולו אוחז חברי, דני. 

"חשבתי שכבר הלכתָּ," אמרתי. 

"אני רוצה ללטף את התלתנים," אמר. 

התלתנים פוקחים את עיניהם המצוירות ושרים, "זו עבירה לפי סעיף 4ב." הם נעים מצד לצד ומחייכים.

הנקרים מנקרים בעץ המת מחוץ לחדרי. 

העץ המת חי בלי עלים וללא ציפורים מלבד שני הנקרים. העטלפים, הדרורים והיונים גרים על הברושים. הציוצים והחריקות שלהם מתערבבים בתוך הבית בקרקוש כוסות וצלחות ובחריקות של רהיטים.

מהשטיח הפרסי אני הולכת אל המרצפות החומות וסוגרת את הדלת. משתינה. 

מסתכלת החוצה. מקיר הבניין ממול מתפוררות וצונחות מטה חתיכות בצבע בז' מלוכלך. 

הקיר הופך לבריכת מים, מבריקה בכתום זוהר. בתוך הבריכה טובלים יצורים חיים שהשמש לכדה בזוהרה. 

באזור המרצפות הירוקות נטרקת הדלת והשותף שלי נכנס לחדרו.

אני הולכת מהר־מהר מהמרצפות החומות דרך המרצפות האפורות אל הירוקות ונכנסת לסלון לבדוק מה עם האשמה שלי. 

התחלתי לחקור את הנושא לפני כמה ימים כשנתקלתי ברחוב בדיקט עץ מרובע ומעניין בעובי סנטימטר וחצי ובגודל מטר ושלושים על מטר. סחבתי אותו אל הבית. 

בפינת העבודה טבלתי מכחול בצבע שמן כחול קובלט ומשחתי על הדיקט: סליחה. משחתי במכחול סליחה גם על שקית זבל גדולה, ריקה וירוקה. פרסתי אותה והצמדתי אל הדיקט והצבתי אותם בפינת העבודה שלי. קראתי לעבודה "האשמה שלי".

עכשיו בסלון תוקף אותי קוצר נשימה: מערכת רהיטי הווינטג' של סבא־רבא שלי כוללת ספה, שתי כורסאות ושני הדומים. כורסה אחת חסרה. מים שחורים מבצבצים דרך חריצי המרצפות בסלון, מתפשטים ועולים מעלה.

אני מסתובבת אל אצטבת הספרים. 

על מדפיה מפוזרים מפגעים סביבתיים בדמות שני תיקי צד שחורים, גדולים ומכוערים. פטיש ומחשבון מונחים בין סדרת תמונות מחזור בשחור־לבן שאצרתי. על זכוכית התמונה שהשכבתי כדי לצבוע את מסגרתה נח זוג כפפות שחורות מעור. 

אני מסתובבת אל פינת העבודה שלי. השקית הירוקה עם המילה סליחה לא שם. 

אני מבחינה בהיעדרותה ומתעלפת.

*

הידיעה המצמיתה על היעדר השקית פערה בתוכי חור שהלך והתרחב; החור הרוטט פרץ והקיף אותי והמשיך והתפשט אל הבית. הסלון היטשטש, התפרק אט־אט לפיסות מציאות עמומות קטנטנות שריחפו סביבי בצבעיהן הדהויים. התמסרתי לאימה. פיסות החדר הסתחררו. כנראה עצרתי את הנשימה, כיוון שמנגנון גופני קדום הופעל, ופי נפתח בשאיפה אדירה של אוויר, ולפתע הצבעים החלו להתחדד והתחברו מחדש אל הסלון בבית הוריי. 

סגול מעושן צובע את הקירות. שטיח צמר סגול בהיר מושלך על הרצפה. עליו מופיע כיסא. עליו אני. עליי אחי. על ראשו זֵר יום הולדת. מופיע המזנון, כבד. עליו קופסת טלוויזיה ופטיפון. בארונותיו תקליטים צמודים זה לזה: הדלתות, הביטלס, פינק פלויד, הצ'רצ'ילים, קאמל, סופט מאשין, גֶ'נטל ג'איֶינט, סוני ושֶׁר, האחים והאחיות, האבות והאמהות, וסבא שנשען על המזנון מבחוץ. הידיים שלו מקופלות קדימה בתשעים מעלות. עין אחת עצומה והשנייה פקוחה ומתבוננת. בתוך הידיים שלו מופיעה מצלמת וידאו של פעם. יד אחת אוחזת בידית והשנייה תומכת במצלמה. מופיע אבא שלי, עומד ומסתכל על המזנון. מופיעה אמא שלי. היא כורעת לצד שולחן הסלון ומסדרת נרות. אחרונה מופיעה עוגת קרם־שוקולד מצופה סוכר כחול ואדום בצורת קרונות רכבת היוצרים את הספרה 2. 

פתאום השותף שלי צץ בסלון. קמתי מהרצפה ועם קמטים עמוקים בפניי, שאלתי אותו איפה השקית.

הוא לא ידע על איזו שקית אני מדברת. 

בקור רוח מופתי, כמו שמדברים עם אדם שגודל על ידי זאבים ביער והוחזר אל הציוויליזציה, תיארתי שקית זבל שכתובה עליה המילה סליחה.

"…והיא הייתה פה, בפינת העבודה שלי, צמודה אל הדיקט, שגם עליו כתובה המילה סליחה."

"צבעתי עליה את הדלת שלי," הוא אמר. 

הוא צבע על השקית את הדלת. זיקוקי נפץ משתוללים בתוך הבטן שלי. אוקיי, כמה כתמי צבע על יצירת האומנות שלי – אני יכולה להתמודד עם זה, רק שיגיד לי שלא זרק אותה. 

"רק תגיד לי שלא זרקת אותה."

"אני לא יודע. עשיתי את זה לפני יומיים."

זיקוקים מצוירים בצורת כוכב עם שובל.

"יש מצב שהיא עדיין בפח?"

"כנראה שלא."

בחילה. 

כנראה שלא, כנראה שקית הזבל הירוקה שלי, עם המילה שלי, עם הסליחה שלי! הלכתי למטבח והתחלתי להכניס דברים לארונות, לפתוח ולסגור אותם. השקית שלי עם המילה סליחה, איפה היא? הוא זרק אותה. החזקתי מספריים חדים ורציתי לגזור את השותף. לאסוף את הגזרים וליצור מהם איזה משהו, אולי וילון מקלחת.

רציתי לקחת שקית זבל ענקית, להיכנס לתוכה, לשכב בפנים ולסגור אחריי את הקצה. נזכרתי בחבר הכי טוב שלי בתיכון שבגלל אלרגיה לאבק היה ישן בטיולים בשק שינה סגור לגמרי. תמיד חלמתי חלומות טובים לידו. 

ברטרוספקטיבה, בסך הכול ניסיתי לעבד רגשי אשמה. ואז מישהו, בגסות כה רבה, נכנס למרחב שלי ורתם את הסליחה שלי לצביעת דלת. תהליך היפרדותי מן האשמה טרם הושלם, אם כן. אומנם השלכתי את המילה על שקית, אולם ההתרה של הקונפליקט, תהליך העיבוד של הסיפור – שחרור המטען הרגשי, הריפוי שבסליחה והמעבר אל המדרגה הבאה – הופרע על ידי פולש.

הפלישה יצרה שיבוש. הפעולות האומנותיות שלי הוסטו אל נושא חדש – מתקפה פסיבית, הגנה. 

לא הייתי מודעת לכל זה. האשמה נשארה בתוכי ובעבעה. הפסקתי להוציא מן הפנים. החלטתי לשלוט בבחוץ. 

עישנתי במרפסת החדר שלי והלכתי לישון.

*

אני לומדת בסלון מספרו של רולאן בארת "מחשבות על הצילום" ורואה סרטונים ביוטיוב.** "ואז גמרתי בנפשי שאותו אי־סדר ואותה דילמה שגילתה תשוקתי לכתוב על אמנות הצילום משקפים אי־נוחות שהטרידה אותי תמיד", וואו, דט’ס אה פוּל ריינבוֹ!!! "בין סוגי שיח שונים", אול דה וויי, דאבל ריינבו, או־מייגוד, "תוך אי־שביעות רצון מכל אלה, נעשיתי ער לדבר הבטוח היחיד שהיה בי", וואו, או־מייגוד, איט’ס אה דאבל ריינבו אול דה וויי, "ככל שהדבר ייראה תמים: התנגדות נואשת לכל מערכת מצמצמת", וואו. איט’ס סו אינטֶנס. 

"החלטתי לפתוח את חקירתי בתצלומים אחדים, אלה שבטוח הייתי כי הם קיימים בשבילי", דאבל ריינבו אול דה וויי אקרוס דה סקיי… וואט איז דיס מין?! (מתייפח).

השותף שלי נודד בין המרפסת לסלון. הוא יוצק בגבס פסל ענקי בדמותו. בהתחלה עבד בקדחתנות על רישום מפורט שתלה בפינת העבודה, מעל שולחן העבודה שלו. אחת לכמה דקות הוא נכנס להתבונן ברישום. היציקות נוצרות במרפסת. המונומנט האנושי בדמות השותף נמצא כעת בשלב הרגליים. הברכיים די טובות בעיניי.

בלילה חבר שלי דני מגיע. 

אני מגלה שאיני מרגישה את איברי המין שלי, הצוואר, הפטמות, האוזניים, הירכיים והשפתיים. להפתעתי, הרגשתי את משקפי השמש שעל האצטבה, את השטיח, את האגרטל הכתום, את הצמח במרפסת ואת העצים בחוץ עושים פוטוסינתזה. עצמתי עיניים. חבר שלי נשכב עליי ולא הרגשתי את משקלו. "את יפה היום," אמר. 

דני עובד בתאגיד תקשורת ידוע כבקר איכות שידור. בכל יום הוא צופה במשך שמונה שעות בתוכניות טלוויזיה, פרומואים וסרטונים קצרים. אם יש תקלה, הוא צריך לציין את מהות התקלה ואת התזמון שלה לפי שעה, דקה ושנייה. 

ניסיתי להרגיש את הגוף שלי באופן שהייתי עושה בילדוּת: הראש מונח על המזרן, הכתפיים מונחות על המזרן, הגב מונח על המזרן. ביקשתי מדני שיתאר את הטקסטורות שלי. אמרתי: "קרא לי לוּסִידָה. כל הזמן לוסידה, בלי לעצור. הינה, ככה," הדגמתי עם שמו, "דני… דני… דני… דני…" אמרתי, "אתה תגיד לוסידה כל הזמן ואני אגיד דני, אוקיי?"

רציתי לשמוע את עצמי, אז קראתי "דני" חזק יותר ויותר, אבל גם רציתי לשמוע את דני אומר את שמי, אז הנמכתי את הקול. שמעתי גרירת רהיטים, צוויחות, ציוצים, סירים, שעון מעורר אנלוגי כחול של קסיו בתשעים ותשעה שקלים. צורך להשתין. חריקות. ציוצים. בכי. צעקות. שולחנות נשברים. משכתי את עצמי עמוק לתוך המיטה, לפעמים עדיף לחוות את הדברים בחלום. 

והינה עכשיו אני בסלון, מנסה להתעודד כדוגמנית טבע דומם שיירשם בתולדות הקטלוגים. 

הצבתי את עצמי ליד חפציי, כמו הייתי באחד מהקטלוגים של עיצוב הסלון העכשווי והתמוגגתי מנוכחותי בחלל. 

השותף שלי נכנס לסלון כשעל פניו ארשת ביקורתית. 

הינה למשל טבע דומם שלא יירשם בתולדות הקטלוגים, חשבתי.

הוא אמר, "את צריכה לחלק שקיות עם אשמה ולא לשמור אותן לעצמך," ויצא אל המרפסת.

"לחלק שקיות אשמה? באמת!" נשפתי.

"שקית הזבל הירוקה שלי, עם המילה שלי, נמצאת עכשיו, יחד עם שכבת האבק הדקה שלי, במזבלה," בעבעתי.

אף שפסלתי את הרעיון על הסף, לא עצרתי כשהתחלתי לדמיין זאת: לוסידה יוצאת אל הרחוב עם שקיות קטנות שכתוב עליהן אשמה. היא מנפנפת בהן ומגישה לעוברים ולשבים, אבל איש אינו לוקח אותן, והיא נשארת עם אינספור שקיות ועליהן המילה אשמה. 

החלטתי לרשום על חפצים אחרים את המילה סליחה. בטוש בלתי מחיק כתבתי על החלק הפנימי של דלת ארון האמבטיה, על המעקה במרפסת, על צנצנת. פירקתי חבילת ממחטות נייר ורשמתי סליחה על כל אחת מהן. 

"אולי את צריכה לשחרר את העניין הזה של האשמה," השותף צץ מאחוריי כשגררתי את הספה לכתוב מאחוריה את המילה. 

"ואיפה כורסת הווינטג' שלי?" נהמתי.

"לשחרר אותה! כמו את שקית הזבל ההיא," אמר.

בזמן העבודה שלו דני צפה בתוכנית שעסקה בהרחקת שכנים. בזכותו קיבלתי את הרעיון לקנות קסילופון. לקסילופון יש קלידים בצבעי הקשת ומקלות פלסטיק צהובים עם גולות בקצוות. אני מנגנת בספונטניות: מתרשמת מתנודות הברוש, מקרקור היונים, מרחשי המטבח, מקישה את התרשמויותיי בקסילופון. רגשותיי היתמרו כשהרחתי ריחות רעים נודפים מהרצפה, כשחשתי בצעדיו הכבדים של השותף, כשהאזנתי למוזיקת הבלקן הנוראה שעלתה מהמחשב שלו. הקשתי בקסילופון הקשות ורודות, הקשות צהובות, הקשות כתומות. 

טריקת דלת (השותף שלי נכנס לחדרו).

ההיגיון הפנימי של הנגינה החל למצוא חן בעיניי. לאחר כמה אימונים לא רק שהצלחתי בהרחקת השותף, אלא גם צללתי לעומק חוויה רוחנית. 

הנקר השחור־לבן צולל אל מעמקי הבריכה ואחריו הנקר האפור. 

יונה נוסקת לתוך מעבה הברוש. אני חשה מבט נעוץ בעורפי. קול שיחת הטלפון של השכן מתרחק. גבו וראשו הקירח עוברים דרך מסגרת חלון הבית. זה נראה כמו ציור של מגרִיט. אני מוצצת את הסיגריה עד הפילטר. הסיגריה נגמרת.

חוץ מחשבונות ומקטלוגים של אשראי, מגיעים לתיבת הדואר שלי גם מכתבים לאידה פִּיפָּלֶקס. 

אני שומרת את המעטפות, סגורות, תחת השידה.

*

פקחתי באיטיות עיניים. החדר הואר על ידי מנורת שולחן. בהכרתי התבססה הבנה שהתעוררתי בשל ריח מוזר שפעפע אל תוך החדר. דרך השטיח הלכתי אל המרצפות האפורות שגובבו עליהן חתיכות בצל ונוצות. המטבח הפך לשדה קטל: קרש החיתוך נקבר תחת ערמת קליפות, הכיור עלה על גדותיו בסירים, הנַּקרים ניקרו בעץ המת, כל הארונות היו פתוחים ובתוך אחד מהם כתבתי את המילה. כפות, מזלגות וצלחות מלוכלכות מילאו את השולחן. על הכיריים המכוסות שמן שרוף התבשלו שתי יונים מהברוש. נזכרתי בשקית.

חלפתי על פני המרצפות האפורות, הלכתי לעבר המרצפות החוּמות ואל הירוקות ויצאתי החוצה למרפסת הסלון. שאפתי אוויר.

ממרפסת הסלון אפשר לצפות במגרש נע בשמש ובאספלט השחור מתאייד. בלילה, ילדים משחקים כדורגל בין הקווים המסומנים של מקומות החניה. כדורגל עף מקצה לקצה ואז עוד כדור. שני כדורים לבנים מעופפים. פנסי הרחוב דולקים ומטילים את אורם הצהוב שמבריק את המשטח השחור. בפינה יושבים יחד כמה אנשים. הם מדברים ומצביעים על פסי המגרש. הם מצביעים על המגרש המכוסה רסיסים לבנים, שבורים, ומדברים. זו מערכת כוכבים שנעה מחוץ לקווים, יצאה מהמסלול והתנפצה על האספלט. אנשי העיר חוצים את המגרש ומדברים בפלאפונים.

על הקיר נשענו כמה גזרי עץ אשר שימשו אותנו לבחישת צבע. הרמתי פיסת עץ בגודל בינוני. דלת המרפסת נפתחה. במרכז הסלון, מתחת למנורת הווינטג' הכחולה־שקופה, עמד השותף. תהיתי איך יהיה לנעוץ בגופו כמה פעמים את פיסת העץ. תוך שהרהרתי בכך, הוא צנח לפתע על המרצפות הירוקות, מדמם צבע חום כהה. 

גררתי אותו לחדר שלו.

"יש ריח, שאני מריח אותו," הוא מלמל, "ריח מתוק של בושם או משהו, הוא שולח אותי למטבח של אמא. אני יושב ליד שולחן ומצייר בטושים, ואמא שלי מסתובבת ליד. אני חושב שהריח הוא של הטושים, או של הבושם שלה."

הנחתי אותו על רצפת חדרו וסגרתי את הדלת. 

במגב וסמרטוט התחלתי לנקות את הרצפה בסלון.

במנח דומה למנח הצופה בעבודתו האחרונה של מרסל דוּשאן, אני מציצה בשותף שלי דרך חור המנעול בדלת החדר שלו: הוא שוכב שם על הרצפה. אני תוהה: האם כבר התחיל להרקיב? בית החזה שלו עדיין עולה ויורד.

הנקר השחור־לבן עושה טוּק־טוּק על גזע העץ, המילים טוּק־טוּק נושרות לאדמה והנקר פונה אל הקיר.

תוך כדי כתיבה אני מבינה שאני מגורה. ההשראה מניעה את האצבעות על המקלדת, ואני תוהה מה דחוף לי יותר, ההשראה לכתוב או הדגדוג. הידיים שלי מתפצלות: אחת למחשב והשנייה לתחתונים. אני נאבקת להמשיך לעתוב

אץ הסיפור הזב והכתיבה מוגבלת כרגעלאצבע אחצ, היד של המחשס מקפיצה אץ המדורהצבאי ב אתר חדשןת .

בחדשות במחשב: חטיפה.

חייל שוכב על גבו בחושך. ידיו קשורות למיטת יחיד מברזל. המזרן רך. החייל מתעורר. "לא יודע כמה זמן ישנתי," הוא אומר. החייל קורא לי. בתוך החדר, הריח מתכתי ומתוק. אני סוגרת את הדלת וסוגרת את הווילון. לאחר מכן אני עולה על המיטה החורקת ופותחת את כפתורי חולצת הבי"ת שלו. 

שלא כמצופה, חזהו אינו חלק לגמרי. 

אני פותחת את החגורה שלו ומפשילה את המכנסיים עד לקרסוליים.

"תגיד משהו."

"אנא אשתאק לאומי," אני מתגעגע לאמא שלי. הוא אומר.

יש לו זין חמוד. אני יכולה להכניס את רובו לתוך הפה. יורדת עליו ועולה ומסובבת את הלשון, מוצצת את קסדת הזין ומלקקת את פי הטבעת הקפוץ. אני רוקקת על האצבע האמצעית שלי ומכניסה לו אותה לתחת. "אני אחזיר אותך הביתה." אני מצלמת אותנו במיטה. אני מצלמת אותנו יחד בחדר שלי. החייל הוא של כולם. אני מחזירה אותו הביתה.

פתאום החדר וכל החפצים נראים זרים. חומרים ממוּקמים באזורים שונים בחדר כתוצאה מפעולות שאיני זוכרת שעשיתי. 

הנחתי את המחשב במקומו וסידרתי את הבגדים בארון. יישרתי את השמיכה והכרית, שטפתי כלים, ייבשתי את הכלים במגבת, פתחתי את ארונות המטבח והנחתי את הכלים בתוכם. 

בבוקר השותף שלי יצא מהחדר שלו. הוא שרק, נכנס לסלון והמשיך לעבוד על הפסל תוך כדי שריקה.

לפני כמה ימים העביר את הפסל מהמרפסת אל הסלון. השמש המסנוורת המַּכּהָה הציגה את צלליתו בפתח הדלת. המונומנט, שהונח על פלטת עץ עם גלגלים, הוסע פנימה ואט־אט נגלו כל פרטיו: ראש עם תווי פנים ושיער, טורסו, זרועות, כפות ידיים, רגליים, כפות רגליים. הפסל היצוק היה במצב גוף מלא, אבל לא מושלם. חיכיתי לחלק החסר בסקרנות אגבית, אך לא בדריכות. 

הלכתי לעבודה. אני עובדת בדאנס בר. תוֹר, הברמן, השמיע מוזיקה קלאסית מהמחשב שעל הבר. שתקנו ומירקנו כוסות יין. פתאום הוא אמר: "את מבינה למה אירופה כבשה את העולם? כי כמו המוזיקה שהם עושים, האירופאים יושבים, מתכננים, כותבים. לשחורים אין סבלנות. הם רק רוצים לנענע את הבולבול. ככה, כמו שמנענעים פלסטלינה," הוא הדגים תוך שהוא מנענע את גופו, "והפלסטלינה נמתחת ומתארכת. בגלל זה יש להם גדול. כי זה נמתח." הוא הצחיק את עצמו וצחק. 

בחנתי אותו בחשד. לא הייתי בטוחה עד הסוף אם זו אמירה גזענית או טענה ביקורתית על אומנות ומה אני חושבת עליו בעקבות זה. הרגש שלי צף בתוך בועה והיא ריחפה אל התקרה. 

לפתע ראיתי בקצה הבר את החייל החטוף. "מה אתה עושה פה?" שאלתי. הוא התקרב עד שניצב כמה סנטימטרים ממני והחל לדבר אל המרווח בינינו. לא הבנתי מילה. נופפתי מול פניו, והוא המשיך לדבר. הצצתי בפלאפון שלי וכתבתי בנוֹטס: "החייל מנסה להגיד לי בערבית היכן הוא נמצא".

חזרתי הביתה, צועדת על מדרכות מלוכלכות לצד זוגות האופניים החולפים, מרגישה את משב האוויר הקריר, שואפת עמוק, מתבוננת באנשים סביבי שעוד לובשים חולצות קצרות. אני עטופה בסריג. נחמד להתכרבל לתוך עצמי. 

בבית, הסריג מקיף אותי לתוך שינה עם חיה גדולה. החיה חמה, נושמת ומרגיעה. עוד חיות מתקרבות ומקיפות אותי. אני לא אוחזת בכלום. הלילה מרפה את הכול.

*

למחרת הגיע היום שחיכיתי לו. 

קמתי בבוקר בתחושה מרוממת. פיזמתי, "אחח, איזה יום יפה" והקשתי מעט על הקסילופון. מהמרצפות החומות הלכתי אל האפורות. השתנְתי, שטפתי ידיים וניגבתי אותן. פסעתי על המרצפות האפורות והכנתי קפה במטבח. צעדתי על המרצפות החומות לעבר הירוקות והתיישבתי על הספה בסלון.

השותף היה מרוכז בהצמדת חתיכת גבס אל מרכז הפסל. 

לא יכולתי שלא להיזכר בדימוי הפלסטלינה של תור. בזין המתנועע, נמתח מצד לצד ומרקד. השותף לחץ לחיצה מצמידה אחרונה אל הפסל, ובדיוק כשהסיר את ידיו מן החתיכה, נבקע סדק, ראש הגבס המפוסל ניתק ונחת על ראש השותף. השותף נפל והשתטח על הרצפה. 

הנחתי את כוס הקפה על שולחן הווינטג'.

המצב נראה סופי.

גררתי את השותף אל החדר שלו, סגרתי את הדלת והצצתי מחור המנעול בעד הדלת הסגורה. הסתובבתי, נכנסתי אל הסלון והתיישבתי על הכורסה. הגוף המפוסל עדיין ניצב במרכז הסלון. לידו על הרצפה עמד ראש הפסל והביט קדימה לעבר הדלת של חדר השותף. מבט הפסל היה מרושע. הגוף החף מראש נראה אומלל, חסר אונים ומגוחך. לקחתי שאיפה עמוקה, אחזתי בראש והנחתי אותו על פלטת העץ, בין רגלי הגבס של הגוף, מתחת לזין המתהווה. נעמדתי מאחורי הגוף. ביד אחת אחזתי במותן וביד השנייה בכתף, ודחפתי. הפסל התגלגל בקלות רבה מהסלון, ותהיתי איך יהיה לגלגל אותו החוצה מן הבית, במדרגות. כל העניין יקים מהומה רבה, חשבתי. לכן באופן זמני הצבתי את גוף הפסל עם הראש ומעמד הגלגלים בחדר המדרגות, לצד הדלת. כשדני הגיע, הוא העיף מבט אחד בי ומבט אחד בפסל שעמד בכניסה. בלי לשאול שאלות, הוריד את הגוף ואת הראש והעמיד אותם ברחוב ליד פחי האשפה.

אין מספיק זמן להתעכב על הדברים: כל קליק הוא רגע, וכל רגע מורכב מאינספור קליקים.

הינה אני יורדת במדרגות. רגלי מונחת על מדרגה, האגן מוליך את הרגל השנייה, מבט פוגש מבט. לשכנתי קוראים ויוי. 

כשהייתי ילדה יכולתי להחזיק את הזמן. אני מנסה להחזיק את הרגע הזה עכשיו והוא גדל. כל רגע שאני מחזיקה אני חושבת: ממנו ייוולדו כל הדברים. הרגע מתפורר בתוך הידיים שלי ומייד נברא רגע אחר.

***

חלק ב' – דני 

דני נמצא בתקופה של מוזיקה נאצית וניאו־וֶיפּוֹרוֶויב. הוא צופה שעות בקליפים ביוטיוב וקורא לכולם נאצים. לא הבנתי אם הוא רציני לגבי זה.

קודם כול הוא מפשיט אותי. כאילו אי־אפשר עם הבגדים. הגוף שלי לבן. אני על המזרן, קציפת מָרֶנְג חגיגית, ענקית וקפואה, מצפה למגע. ואז החבר שלי מכניס אצבע אחת. אני נרעדת ולא אומרת כלום. האצבע נכנסת ויוצאת בדממה וכך אני יכולה להיזכר בקיסמי הקוקטייל ששלפתי במסיבת הסילבסטר מכּוסות הקמפרי־סודה, הוודקה־טוניק, הוודקה־קרנבריז והקמפרי־סודה־קרנבריז. 

"את בסדר, מתוקה?" הוא שואל והאצבע ממשיכה. אני ממשיכה להיות קציפה ופולטת ציוץ, גרגור, השתנקות וחריקה. אני מקיימת יחסי מין עם אצבע. "נעים לך, מתוקה?" סוף־סוף הוא מתקרב אליי ומחמם אותי. 

אחרי שהוא גומר, אני מקווה שיחבק אותי או משהו כזה, אבל הוא מפתיע בשאלה, שבגלל התזמון שלה אני מניחה שהולכת להיות אינטימית. 

"לוּ, אני רוצה לשאול אותך משהו."

"אוקיי."

"אבל תבטיחי שלא תכעסי."

"אז אל תשאל משהו מרגיז."

"לא, את צריכה להבטיח שלא תכעסי עליי, לא משנה מה."

"אממ, טוב."

"לוּ?

האם

את 

נאצית?"

אני משתפת את דני בנוֹט שכתבתי על החייל והוא קובע שזה מוגזם.

תגובתו גורמת לי לתהות: האם אני מייחסת משמעות רבה מדי לדברים? אנחנו מעשנים והולכים לישון.

בבוקר אני קמה ומתלבשת. החזייה היא הפריט היקר ביותר מבין הפריטים שאני לובשת. אני שולפת זוג תחתונים שחורים מסלסילת התחתונים. דני מתעורר, מרוצה וזורח. הוא מקשקש בחדווה כילד. אני לובשת את הבגד האהוב עליי, שמלת כותנה קצרה כתומה עם רקמת ציפורים. אני זורקת מעליה מעיל כחול ונועלת נעלי ספורט לבנות עם גרביים אדומים. גם דני מתלבש והולך לעבודה. לפני כן הוא מנשק אותי על האף. תחושת אובדן משונה מזדחלת אל הגב שלי.

יש הרבה אנשים ברחוב. מתי יגיע היום שבו יציאה החוצה לקנות כמה דברים במכולת תהיה דבר פשוט? שני גברים על ספסל, האישה הזאת וגם הכלב שלה נועצים בי מבטים.

המכולת צפופה והמצרכים על המדפים בסיסיים ולא מעודכנים. אף אריזה אינה מגרה: קופסאות שימורים, סיגריות, חטיפים, חומרי ניקוי מאובקים, בירות. 

מעל עמדת הדלפק תלוי מסך 46 אינץ' מחולק לשישה ריבועים שמקרינים את החנות מזוויות שונות. בין המדפים – תגלית: עוגיות ממולאות תמרים עם אבקת סוכר מלמעלה. המוכרים, אם ובנה, מכוערים מאוד, משוחחים ביניהם. אני לא מבינה מה הם אומרים. בסוף אני בוחרת דווקא בעוגיות פרג דהויות, משלמת מהר ויוצאת.

מהר־מהר דרך אבני הרחוב האפורות, המוכתמות ברוק ובכתמים שחורים עגולים, אל הכניסה לבניין שלי. "אין אנשים על הספסל," אני אומרת לעצמי כדי לא להסתכל. בחריצים בין אבני הרחוב אפשר למצוא שערות של חתולים ושל אנשים, פקקים של בקבוקי בירה, בדלי סיגריות עם פילטר חום, לשוניות של קופסאות שימורים, קרעי שקיות ניילון, נייר טואלט וכרטיס אוטובוס.

בדיוק כשאני נכנסת לבניין, יוצאת ממנו ויוי לבושה בחלוק אדום עם חור בכיס.

היא גרה בקומת הקרקע. דלת הדירה שלה פתוחה. אני קופאת ונעצרת במקומי, מבחינה בנוכחות בוהקת, מרשימה, אדומה, מסנוורת, של כיסוי מיטה עבה, פרוש על מיטה ענקית שממלאת את רוב החדר. כיסוי מיטה כזה ראיתי במאתיים וחמישים שקלים בקטלוג של חברת האשראי שלי! הוא עשוי מבד סינתטי זול, וכשנתקלתי בו בקטלוג לא זיכיתי אותו ביותר ממבט. באותו עמוד הופיע כיסוי המיטה עם ציור הנמר בג'ונגל שבחרתי. אבל כעת אני לא יכולה לנתק את עיניי מכיסוי המיטה של ויוי: מזדהר באדום, כאילו העמידו זה לצד זה קיסמי קוקטייל והכינו את המיטה העצומה למסיבה. גם השטיח הקטן שליד המיטה אדום עז וארוג מאותו בד של כיסוי המיטה.

אני מדמיינת בחור בעל פני נייר שיוף שיצאתי איתו לתקופה קצרה בסתיו. הוא היה שעיר וזיפיו מחוספסים מאוד. לאחר שהתגלח, פניו היו כמו נייר לטש 180. מייד בתום הפעולה המאומצת של שיוף גוף בגוף היה מסתכל על גופי האדום ומתנצל. לפעמים היה גומר תוך כדי בקשת סליחה. הינה אנחנו על כיסוי המיטה. הוא יורד לי ואני צורחת. אני חושבת: ביומיים הקרובים לא אוכל ללבוש תחתונים. 

ויוי חוזרת לבניין ואני עולה במהירות במדרגות.

כיסוי המיטה האדום – אני רוצה לשאול אותה – קנית אותו דרך קטלוג חברת האשראי?

*

בתקופה ההיא ביצעתי בווירטואוזיות רבה פעולות שונות חסרות כל היגיון, שנראו כמוצא היחיד מהמצב. נוכח היעלמויות של אובייקטים פיזיים בסביבתי המוחשית, וכנראה בשל הפחד הבסיסי מאי־קיימות, התחלתי לסמן (לסמן – לעשות כמו, להצביע על משהו שפעם היה, שבזמן הסימון ייתכן שכבר אינו נוכח, כל שכן בעת מאוחרת יותר). הרגשתי שאני חייבת לאחוז במציאות, גם אם רק בכוח קיבוע הפוטנציאל המסוים שהתממש. באותה העת, הלא־נודע נתפס בעיניי כאותו מימוש פוטנציאל עתידי, המונח על כתפיי כעול משא על שכם סוס. 

היעלמויות:

חומרי עבודה נעלמו ממרפסת הסלון. 

עשרים ואחד ספרים חסרים באצטבה. בין הספרים שנשארו נוצרו רווחים גדולים.

שני כיסאות נעלמו מהמטבח. 

אני נבהלת ורוצה לחזור למיטה. כלום לא הולך לשום מקום (חוץ מהחפצים). 

סימונים:

בטוש השחור אני כותבת מאחורי כל רהיט את כינויו ולפעמים מוסיפה סליחה: ספה. שולחן עבודה. שולחן סלון וינטג'. הדום. אצטבה. מכסה אסלה. וילון מקלחת. ארון מטבח. כיריים. מיטה. סליחה. מנורה. כוננית. דלת. מקרר. וילון. שידה. אני כותבת על הקיר: תמונה. מתחת לעציצים: עציצים. אני מרימה את השטיח הפרסי. הוא כבד ואני מגלגלת אותו עם הפסקות למנוחה כדי לכתוב מתחתיו שטיח. למחרת הוא נמוג.

נעלמה הספה, לכן אני מחליטה לצייר את קווי המתאר של הרהיטים. גוזרת חתיכות נייר על פי צורת החפצים, כמו צל, ומצמידה את הצללים לשולחן העבודה כדי לסמן את קופסת הפלסטיק הירוקה שלי, את האגרטל הכתום, את ספרי הלימוד.

אני יורדת מהדירה ומרססת בספרֵי שחור את המילה סליחה על הקיר בפינת מגרש החניה. אחר כך אני מתבוננת ממרפסת הסלון במילה ובאנשים שחוצים את המגרש מקצה לקצה ומדברים בפלאפונים. 

השקית, מה עם השקית?

לוסידה חשה שלדברים ישנה סיבה קדומה. היא יוצאת אל הרחוב ושואלת בליבה עוברים ושבים על שקית זבל ירוקה עם כיתוב סליחה בכחול קובלט. סליחה, ראית אולי שקית שהמילה סליחה כתובה עליה?

השקית הירוקה שלי, ראית אותה?

מתגעגעת לשקית, זוכרת את השקית.

היא בוחנת אנשים שיכולים להיות קשורים לעניין ומנסה לחמוק ממבטים וממחשבות. 

אני שרועה על המילה שטיח בפישוט איברים, ככוכב. הערב השכנוֹת הפיליפיניות שלי ארגנו מסיבת קריוקי לכבוד חג המולד. ללא מילים, מתנגן בדירתן פלייבק של "Tragedy", שיר הפופ של הבי ג'יז. 

אל רחבת חדרה של לוסידה פורצות בנות ענובות עניבות בצבעים שונים. כל אחת ניגשת אל בן הלובש חולצה בצבע העניבה שלה. הבנים מניפים את הבנות באוויר. לאט־לאט לוסידה מתכנסת לתנוחת עובר:

"שוכבת כאן / בחלק נטוש ובודד של העיר / מוחזקת בזמן / בעולם של דמעות אני טובעת לאט / רוצה הביתה / אני פשוט לא יכולה לעשות את זה ככה לבד / אני לגמרי צריכה להחזיק אותך / לחבק אותך / לאהוב אותך, לאהוב אותך / טרגדיה / כשאין רגשות ואי־אפשר להמשיך / זו טרגדיה / כשהבוקר בוכה ואינך יודע למה / זה קשה מנשוא / עם אף אחד שאוהב אותך / אתה הולך לשומקום".

 

קרני האור החודרות דרך דלת המרפסת מעירות אותי. אני קמה מהשטיח מכווצת מקור, נכנסת למיטה ועוברת לעולם החלום. 

מה שהתרחש לאחר אותו בוקר קר ומכווץ היה בגדר הפתעה מוחלטת: ברחבי הבית צצו מודעות אבד במקום החפצים. 

בצהריים גיליתי מודעת אבד על הרצפה בסלון: "אבד שולחן סלון, ענתיקה חומה עם פלטת זכוכית שבורה בפינה. המוצא הישר, נא להתקשר 555־7676־052".

בערב הופיעו מודעת אבד על הקיר היכן שהייתה האצטבה, מודעה על הרצפה היכן שהייתה ספת הווינטג', מודעה במקום הספרים, מודעה במקום הקסילופון ומודעות על השיש במקום כל כלי המטבח. 

אני בטוחה שהמודעות מפוברקות. 

הביטחון נגוז בהדרגתיות כאשר במהלך הלילה נעלמו: מצעי הנמר הרכים ממיטתי, התמונות מהקירות (כולל תמונות המחזור שאצרתי על האצטבה שנעלמה בעצמה), וילון המקלחת, כלי הרחצה והצמח מהמרפסת.

מעבר לכך, אינני מעוניינת להרחיב בנוגע ללילה ההוא.

אני עומדת בסלון המרוקן. ידי מקישה ברעד את מספר הטלפון ממודעת האבד שהחליפה את שולחן הווינטג'. צליל חיוג. צליל חיוג. צליל החיוג נפסק פתאום. קול דפיקות. אולי אלה הנַּקרים על העץ המת. 

לאחר שגם כורסת הווינטג' השנייה נעלמה, הכנתי רשימה של החפצים שנותרו. התמקמתי בנקודת תצפית במרפסת והתחלתי להכין רשימת מלאי של הרחוב: מכבסה אוטומטית. תחנות אוטובוס. מגרש חניה. דגל גאווה. מדרכות. כביש. חמישה קטנועים. שני אוטובוסים. שני מעברי חצייה. מכולת. שמונה תמרורים. חנות ירקות. חנות טבק. ספסלים. גינת כלבים. 16 עצים. 31 עמודי חשמל. 137 בניינים. 322 מקומות חניה. משאית חולפת. שתי אנטנות סלולריות. 

מה משמעות הדברים? בינתיים המילים נשארות על הקירות והחפצים נעדרים. 

בצהריים נכנסו מילים שאני לא יודעת את מקורן.

כתבתי על הקירות: פמוטים, מתלה כובעים, שנדליר, בידֶה, מכונת תקליטים ועוד דברים שמעולם לא היו לי.

בזמן שקיעת השמש התרגלתי לעצבות ולמחשבות סנטימנטליות על העבר. 

כתבתי שיר:

הוֹ,

הַסָּדִין הִתְפַּצֵּל,

יָרַד לָרִצְפָּה וְהִבְהֵב.

בְּבַת אַחַת,

נָפְלוּ הַמַּסְמְרִים,

אַלְפֵי רְסִיסִים,

נֶחְשַׂף צֶבַע יָשָׁן.

נֶחְשַׂף פֶּצַע יָשָׁן,

נֶחְשַׂף צֶבַע יָשָׁן,

אַלְפֵי רְסִיסִים,

נָפְלוּ הַמַּסְמְרִים,

בְּבַת אַחַת,

יָרַד לָרִצְפָּה וְהִבְהֵב,

הַסָּדִין הִתְפַּצֵּל,

הוֹ

"לשחורים ולמזרחים יש מנטליות של לשבת בבית ולא לעשות כלום."

כשדני היה מתחיל עם האמירות הגזעניות שלו, והיו לו תיאוריות רחבות־היקף שאיכשהו תמיד הובילו לנאצים, הייתי מסתכלת עליו ומהנהנת. הוא מדבר כבר עשרים ושתיים דקות על הנאצים, הערבים, השחורים, הכחדה, ניטְשֶׁה. מתישהו המבט שלי מצטמצם אל נקודה כלשהי בפנים שלו. הפנים שלו משתנות כל הזמן. אני חושבת: ככה הוא ייראה בעוד שלושים שנה, זקן, ככה הוא נראה כשהיה נער ועוד כל מיני מחשבות ודמיונות כאלה. אני רואה אותו יושב על הכיסא במרפסת, מעשן, מחליף תנוחות גוף. הפנים שלו נכפלות, כל תנועה מקבעת פנים, והופ, נוצרות לידן עוד פנים. הפנים מתקבעות, ולידן, עוד פנים נבראות מייד. ובצד, עוד פנים ועוד פנים. כל כך הרבה פנים יש לו.

אני נשארת בבית לשמור שהרהיטים לא ייעלמו, שאף אחד לא ידביק מודעות. אני הולכת מקצה לקצה, אוספת את החפצים הבודדים שנותרו ומניחה אותם זה ליד זה במרכז הסלון.

אני מטמינה מלכודת: על רצפת הסלון הריק הדבקתי דפים לבנים. באמצע הנחתי תער, בפינת החדר החזקתי את האגרטל הכתום שלי ונעמדתי במקום. האור פגע בי. כנראה עצמתי עיניים לרגע, שכן האגרטל נפל ונשבר. צילמתי את האגרטל המנותץ ושלחתי לדני. 

הוא כתב: "השברים שלך יפים".

"תמיד כשאתה רואה שברים יפים, אתה חושב שהם שלי."

עכשיו כבר כדאי להתייאש? אני תוהה, אך לא מרימה ידיים. בעזרת חוטי דיג שקופים אני קושרת בין שברי האגרטל ותולה אותם בגובה בינוני בכניסה לבית. כך אוכל לשמוע אם מישהו ינסה להיכנס.

מערכת המיגון והאזעקה שיצרתי פועלת באופן הבא: אם מישהו יפרוץ לבית, הוא ייתקל באגרטל, ילך על הניירות, יסמן עליהם את עקבותיו וימעד. אני מותחת לאורך כל הבית חוט בגובה עשרים סנטימטר ומדלגת בין כל המכשולים אל החדר שלי. אם מישהו ייכנס, אסתער עליו עם סרגל המתכת והעפרונות שאני אוחזת בידי. 

(שומעת) דפיקות. 

לפי תיאוריית הפוטנציאל, כדי לחדור את התקרה עליי לפתוח את הדלת לזיכרון שדופק שם עכשיו: 

עמודי חשמל רצים בצד הכביש, חותכים את האור. במושב האחורי של המכונית המשפחתית אני מאזינה לקסטות בווקמן. אף פעם לא רציתי להגיע למקומות שהיינו אמורים להגיע אליהם, רק רציתי להמשיך לנסוע ולבנות בראש כוריאוגרפיות לשירים. למשל ריקוד מטריות לשיר "ספטמבר" של להקת אדמה, רוח ואש: "האם את זוכרת? (בנות פורצות לרחבה) / את ליל 21 בספטמבר? (אוחזות במטריות בצבעים שונים וחובשות כובעי ברט) / אהבה פיכחה את מעמידי הפנים (נועצות את המטריות בקרקע כציר) / כשהבריחה ת'עננים (וחגות סביבן) / לבבותינו צלצלו /  בסולם בו נשמותינו שרו (מניפות את המטריות באוויר אל מאחורי הכתף ואז פותחות אותן) / זוכר / את הלילה רוקדים (מעבירות אותן קדימה ומסובבות) / גם הוא, נגנב מהכוכבים…"

הגענו.

דני כמעט לא מדבר היום על הנאצים ועל העבודה שלו וגם לי אין מה לומר בקשר לזה. אני שומעת אותו אוכל מהמקרר בזמן שאני מנסה לחזור למנהגי, צילום חצר השכנים מלמעלה. הם לא יצאו לחצר כבר חמישה ימים. סרפדים מכסים את הגיגית, סרפדים מכסים את הדלי, סרפדים מכסים את הכף של הילדה הקטנה שלהם עם העגילים. ההשתלטות הסִּרפדית מעצבנת אותי ומחריבה את עבודת המיפוי. אני מסתכלת על החפצים של השכנים יותר משהם משתמשים בהם. מרוב סרפדים, בקרוב לא יהיה אפשר לראות כלום מהחצר ואין לי מה לעשות נגד זה. אני מפעילה את המצלמה וכותבת מילים בעזרת הפְלש.

הזיכרון שנפתח עדיין כאן. היו מחצבה, או גן חיות, או מערת נטיפים. בכניסה עמד איש ענק, מחריד, עצום, מגעיל, נוטף זיעה, הוא עטה חולצה שחורה דהויה, וסקר אותי בעיניים זעירות. אמא שלי אמרה לי, "הוא מסתכל עלייך." המילים עשו לי פריחה. "זה מהחום," היא אמרה. 

התיישבתי מאחוריה באוטו. המחשבות עברו מהעורף שלה לתוך הראש שלי דרך העיניים. הקאתי אל תוך הפח הקטן בין המושבים. אבא שלי עצר, שטף אותו בתחנת דלק והמשכנו לנסוע. 

דני שבמטבח אוכל את האוכל של השותף שלי. לפעמים אני חושבת: כשאני שוכבת עם דני, גם הוא וגם השותף מתערבבים בנוזל הדם שלי. אנו נושמים זה את זה, מפרישים זה את זה. מערכת העיכול שלי נאצית. בתוכי שוקק פסל ענקי נטול ראש. 

אני מפעילה את המצלמה.

האיש השמן יושב ובוחן אותי בכניסה לבית. אמא שלי גאה נורא באופן שבו הוא מביט בי. אני מרגישה שאני צריכה להזמין אותו אליי. כדי למנוע את מימוש הפוטנציאל של ההזמנה הביתה צריך לצעוק עכשיו משהו כמו "לא" או "איכסה" או "איזה מגעיל", בקול חזק, בכניסה לגן החיות או למחצבה או למדבר עם החול הצבעוני שמכניסים לבקבוק.

"אומן גרוע מעתיק, אומן טוב גונב," דני אומר. "זה משפט של פיקאסו. תחשבי מה פיקאסו היה עושה היום."

"אולי שופט בריאליטי," אני עונה.

"אף אחד לא יראה ריאליטי על אומנים," הוא קובע. "'Picasso was never called an asshole', יש שיר כזה של להקת מודרן לאברס."

"יש כאלה, לאסוף בנות הם מנסים

וקוראים להם חורְתַּחת – מניאקים

לפבלו פיקאסו – זה לא היה קורה בחיים

היה יכול ללכת במורד רחוב

בנות לא עמדו במבטים

כך פבלו פיקאסו לא כונה מעולם…"

"זה נורא מאכזב."

"למה?"

"כי הוא אגדה."

"נכון, והוא היה מודע לכוח שלו. בגלל זה הנאצים לא יכלו לעשות לו כלום."

*

"נאצים… נא־צים, נאצי," מלמלתי. 

שתי בנות על הבר שעישנו סיגריות מגולגלות הסתובבו והביטו בי. חייכתי בטבעיות. לטשתי עיניים בפלאפון. לא קיבלתי מדני הודעה כבר כמה ימים.

בבוקר יום כלשהו: מדרכות, מגרש חניה, מכוניות, שני אנשים שחורים, שלושה אנשים לבנים, אישה חומה, אישה לבנה, אני עצמי, ספרֵי, מכולת, זבנית, כלב, תמרור, סליחה, מעבר חצייה, כביש, אופניים, שער, חנות תבלינים, גינת כלבים, מתקני עץ, חול, קקי, שמש, שקיות ניילון שחורות, קרטונים, פח זבל ירוק, איש שחור, איש לבן, אנשים, סנדוויץ', חנות ירקות, חתול ג'ינג'י, כרטיס ביקור עם בחורה עירומה, פיתה.

חדרי ריק מרהיטים. יש בו רק את המילים שכתבתי על הקיר. סליחה, ארון, מיטה, מרחפות כרוחות רפאים. מוארות, מעוּשנות ומוכנות להופעה לילית. מעל המרפסת חוצה את השמיים המילה מטוס. גרירת הרהיטים נשמעת כבר כמה שעות ואני מרגישה צורך לְפַנות לעצמי מקום. אני נדחקת בין הרעשים. "מה יש לכם לנחות פה בכלל," אני צועקת למי שנמצא שם. המילים מרחפות מעליי.

הינה אני על הרצפה. רצפה, קיר מזרחי, קיר מערבי, או שזו התקרה, לבנה לגמרי, אי־אפשר לראות אותי. 

אני גם לא רואה את עצמי. אני צמאה. אומרת "מים". המילה מתגלגלת לתוך חלל הפה שלי ומרווה אותי, אני אומרת גם "אוכל", והמילה צפה בפינת הפה. אני לועסת.

הקירות הם גלי קול קרבים והולכים. הרעשים מחלחלים פנימה: כלי רכב מטרטרים. קריאות "היי, מה אתה עושה?" צפירה ארוכה, חוזרת. אני מופיעה במושב ליד הנהג, פונה אליו ואומרת, "אתה לא תצפור יותר מעתה ועד עולם," ואז מתגלה שוב בחדר שלי. אישה צועקת, "נמאס לי ממךָ, תניח לי." אני מופיעה במטבח שלה. מניחים לה. אני חוזרת לחדר שלי. 

אל הבית נכנסות שוב המילים שאין לי מושג מאיפה הגיעו.

כולם נעלמו בלילה הזה. אני יושבת על השיש במטבח, מנסה לקרוא את המילים החדשות. אני לא מבינה. האותיות שמרכיבות אותן זרות. הקווים שמרכיבים את האותיות מתחברים אחרת. אני נוגעת בקווים. המגע שלהם קר, מעט מחשמל. בשתי אצבעות אני נוטלת קו ומושכת אותו, הוא נתלש מהאות הלא ברורה. אני תולשת את כל הקווים, מנסה לחבר אותם מחדש, ליצור אותיות מובָנות. 

מוזיקת פופ. השכן משוחח בטלפון ומציץ במתרחש בחצי עין. גרירת רהיטים. השכנים בחצר למטה מדברים עם הבת שלהם. הדיבור של השכנים לא ברור. אני מנסה להבין. המילים הזרות מתפזרות. מתפרקות לחלקיקים. רעש מונוטוני. גשם. היד שלי אוספת כמה מהחלקיקים, משרבטת, כתב עגול, עט כדורי כחול, פשוט. חלקיקים לקווים לאותיות מסתלסלות למילה אחת, ״אמא״.

בבוקר יום כלשהו בעתיד, ארד במדרגות רגל־רגל ואתהה אם אראה את ויוי. במקומה אראה ליד דלת השכנים, שעונה על הקיר, שקית זבל שחורה ומלאה. אחשוב: מה יקרה אם אקח את השקית ואשליך אותה? מחווה נחמדה. האם יודו לי? 

ברחוב יחלוף במהירות לקוח שנהג לפקוד את הבר. הוא תמיד ישב, הסתכל לי על התחת וירק רסיסי בוטנים בזמן שביקש עוד ג'ק עם קרח. בסוף הרחוב הוא יפנה שמאלה, יתלוש פתק ממודעה תלויה על קיר לבנים נמוך ומתפורר, ובלי להבחין בי ימשיך ללכת. במודעה יהיה כתוב: שירותי מיזוג.

כמעט אתלוש את המודעה כדי לקחת הביתה.

אבל לא תהיה לזה משמעות.

אני שמחה שאין לי רהיטים אלא רק מודעות. עכשיו הפוטנציאל רחב יותר. החדר ריק, ובמקום שבו עמדה הספה יכולות להתקיים, בפוטנציאל, גם ערוגות של חרציות צהובות שעליהן מתרוצצות חיפושיות שחורות ומזמזמות דבורי דבש.

שוב דפיקות. בזיכרון שנכנס, פס רציף אפור. פסי רכבת שחורים. צמחי שטחים פתוחים. 

מעבר למסילות הרכבת, בתים פריכים ומרובעים כמו ופל. הרכבת כחולה ואדומה. אני נוסעת למוזאון בעיר צפונית, הררית, יש בה אבנים בולטות, אוכל טעים, שוּק. הכול פשוט, לא מרשים, לא אופנתי, נוח. שקועה בכיסאי בקרון, אור מונח עליי. הרכבת והמחשבות חולפות מתחנה לתחנה.

העצירות אינן תלויות בי. גם המחשבות. הרכבת חולפת בשולי הכביש הראשי. בשוליים יש: שדות, מטעים של עצי בננה ובתים. אני רוצה לראות את האנשים שגרים בבתים. חצר עם מגרש כדורסל מאולתר, דשא, אבל אין איש מחוץ לבתים הסמוכים לרכבת. כשאני חוזרת, הרכבת נוסעת הפוך. מטעי הבננות נמשכים אחורנית. אור וצל משחזרים עצים. ההרים נראים כמו עשויי קרטון. תפאורה שתכף תקרוס, תחשוף פאנל שופטים.

בלילה חבר שלי מגיע. אני מרגישה שמישהו מסתכל עלינו, אולי השכן. ולמה בחלון מופיע עורב עם נוצות תנשמת? ואיפה הנקרים? פתאום עורב התנשמת מתנגש בשמשה. א' עם חטף־פתח נפלטת מפי, היא פוגשת בתקרה והחתיכות הקטנות צונחות על הרצפה כמו מפל שמפניה של אותיות. "אאאאני כבר מגיעה," אני צועקת, עוברת מעל שברי האותיות. כשאני חוזרת לחדר דני נראה כאדם זר. השיער החום הכהה שלו פרוע, העיניים השחורות מלכסנות אליי מבט. מתריס? מתנשא? מעריץ? חושש? מבולבל? כן. 

דני מתנשא, מנוכר, יודע כל, שיפוטי, גס, מושא כמיהה, לא קשוב, נערץ, לא מבין, אהוב, רחוק. כל התיאורים של דני מכסים את העור שלו כמו קעקועי אותיות שחורים. האותיות מתבלטות מן העור שלו. הן נמשכות החוצה עד שנפרדות מגופו. הן מרחפות סביבו ככלוב אותיות. בתוך הכלוב עומד דני. דני מביט בעיניי. אני מביטה בעיניו. 

כשאנחנו עומדים זה מול זו עם הידיים לצידי הגוף, אני נזכרת במגע החיבוק שלו. שנינו עומדים ומביטים.

במוזאון חשבתי וכתבתי בפנקס: 

1. ההתכנסות סביב אובייקטים היא החוויה של הבית. 
2. גם של המוזאון. 
3. קיימת גם חוויית התנועה מאובייקט לאובייקט ובין האובייקטים.
4. קריאה בספר היא התכנסות לתוך אובייקט ודרכו מַעֲבַר עולם. 

עכשיו העיניים שלי עצומות. נדמה לי שאני שומעת את החבר שלי קורא לי "מרנג". אתה רוצה לזיין אותי? גם אני רוצה. בקומה למטה, מסיבה. השכן צץ ליד המיטה. אומר לנו משהו כמו "בוקר טוב, גברת." אני מנסה להשתלב בשיחה, ובמקביל משתדלת להמשיך להתנהג כרגיל במהלך הסקס. קולות מחלחלים מהקירות. יש למטה אנשים שנשמעים שמחים. הראש שלי מנותק מהגוף. התנוחה שלנו מיסיונרית, התנועה מונוטונית. 

בלי להתכוון, אני חושבת על פרויקטים אומנותיים ועל תערוכה שראיתי במוזאון. מתחת לרצפה תוקעים בחצוצרות, כוסות מתנגשות, אחת נשברת, צחוק קטן וצחוק נוסף. הצחוק מתפרץ בעוצמה ואז מתנדף. אני חושבת על זבוב שמנסה לצאת מאוטו. אני תוהה אם לחבר שלי לא מפריע שאין לי ראש. הצחוק עובר אל החדר שלי, ומהחדר אל הגוף שלי. החבר שלי מסתכל אל המקום שבו פניי אמורים להימצא. "אני אוהבת אותך," הראש אומר.

כשהראש שלי נפרד מהגוף, העיניים שלי גדולות מאוד מאוד. פעורות ממש. הגוף כמעט בלתי נראה. את הזרועות הכמעט בלתי נראות שלי אני מניעה. הגוף מתכווץ ונע, ונענה לכיווצים של דני. הוא מתנודד קדימה, אחורה, לצדדים, לש את השדיים שלי עד שהם הופכים למילה ״שדיים״ שעולה ומרחפת מעלה אל הראש.

״מה מצחיק אותך, מרנג?״

״למה אנחנו אף פעם לא מדברים כשאנחנו עושים אהבה?״

״על מה את רוצה לדבר?״

״כזה, מה נעים לנו ומה לא… מה מרגישים.״

״את לא נהנית?״

הראש שלי מתרחק שוב. 

לוסידה חושבת: אני עלולה להתפרק כשאתחבר.

*

אני הולכת לעבור בדיקת דם. "תעשי גם בדיקת איידס," מבקש דני. המרפאה פתוחה משבע ועד אחת־עשרה וחצי בבוקר. ביציאה לרחוב אני מתוחה כמו מיתר קוֹל, ואנשים מפֵרים את המרחב שלי ומביטים בי. המחשבות שלהם עוברות בראשי, דרך הנחיריים ויוצאות מהשפתיים. 

אני חושבת פתאום: במקום למרפאה אסע אל החייל החטוף המשוחרר ואפתיע אותו. אעמוד מחוץ לביתו עם שאר המעריצות האוחזות בשלטי "תתחתן איתי" מעוטרים בלבבות ו־"אני אוהבת אותך, חייל". הוא יזהה אותי וישלח מאבטח. המאבטח יאמר: 

"תיכנסי."

אֶכנס. 

בחדר של החייל נשב על המיטה. אני אחשוב: אני לא יודעת למה הגעתי בכלל. איזה כוח חזק משך אותי? נשב כל הלילה ונחליף מבטים נבוכים. נלך לישון כשיעלה האור. המעריצות ישנו בחוץ באוהלים. לא ארדם ואחכה לאוטובוס שייקח אותי בחזרה לעיר. 

בבית שלי אין לי רהיטים ועוד מעט גם לא יהיה לי גוף. וכשאין גוף הריקוד הפנימי מרגיש מוזר.

ניסיתי לפקוח את העיניים. לא הצלחתי. החלטתי להירדם. יד שמאל שלי זרה לחלוטין. היד הדליקה עבורי סיגריה, ליטפה אותי. עד שנרדמתי.

אני חולמת שחבר שלי מגיע ומשהו שהוא לא הקיר נוגע בי. התשוקה למגע עושה לי צבע. ומה זו אהבה אם לא זה: הוא אפילו לא שואל אותי איפה הרהיטים, למה יש גרפיטי בכל מקום, למה אני עירומה. כל הסֵטִינְג הזה הוא הכנה למעשה האהבה שלנו; הוא גוהר עליי, אני מתפלשת בו, שנינו צועקים. אנחנו צועקים סתם קולות בשפה מומצאת, וואו, והמממממ, ארררר, וווששש, ואהחח, שייכנס לתוך הקירות של החדר וייספג שם טוב־טוב, עוצמת הקול מרטיטה אותי. איבריי הפנימיים מתחילים לנוע בריקודון.

אנחנו מתגלגלים על הרצפה לפוּתים כמו נחשים בבור ואז מתגלגלים אל הקיר, אל התקרה, אל הקיר. כשאני משחררת את האחיזה לרגע, הוא מחליק כמו על מים ונעלם בתוכם. אני נשארת דבוקה לתקרה. מתעוררת מחלום.

היונים הומות על הברושים בחוץ. אני מדוכאת ומתגעגעת לחבר שלי. לא מתחשק לי לאונן. אתמול בקרירות הערב במרפסת, הסרתי את בגדיי והשארתי אותם ללא השגחה. רק הלכתי אל הסלון לכמה דקות וכשחזרתי הם לא היו. במקומם שכבה מודעת אבד בכתב יד, עם צילומי הגופייה והמכנסון, החזייה והתחתונים שלבשתי. השלכתי את המודעה וצווחתי, והעורבים והיונים צווחו מהברושים בחוץ. 

אני נזכרת שכל היום ניסיתי לפקוח את העיניים, וכשהצלחתי הן נעצמו מייד. הסלון כבר ריק מלבד המודעוֹת, אחד ההדומים, קרם ידיים, כמה כלי כתיבה, דף, מפית וסרגל. הקירות אפורים. אני יושבת עירומה על המיטה והראש חושב: לחדר יש זיכרון קולי. תכף החדר יגהק פנימה את הקולות של מי שפעם גרה פה. 

אחרי שהדלתות נעלמות אני כורעת, מתגלגלת, עומדת עמידוֹת ידיים ונתלית בין המשקופים. אני נפרשת על המיטה שלי, בלי המזרן. תחושה כאילו גם הרהיטים כועסים עליי, או שאולי זה החדר? מעכל לתוכו את כל החומרים הרכים, המלטפים והמנחמים, ומשאיר לי את בסיס העץ הסיבי של המיטה. שבבי עץ קטנים ננעצים בתחת ובגב.

החייל עומד בקצה הרחוב: מדים גדולים, פרצוף חיוור. 

"מה, ראיתי בחדשות שכבר שחררו אותך, אתה חופשי."

"מה אני עושֶׂה עכשיו? אני לא יודע מה לעשות עכשיו."

"פשוט תכניס אותו."

"אני לא יכול."

מאונן וגומר על עצמו ועל המרצפות המלוכלכות.

"אתה זוכר שנפגשנו? אתה זוכר שהצלתי אותך?"

"אין את מי להציל," (הוא ממלמל).

"כולם חטופים של התודעה?"

"לא יודע."

"מישהו יציל אותנו?"

"אני רעב."

"קח, שתה."

אני מייצרת עבורו חלב, שלא יהיה רעב. אני מגישה לו שָׁד. הוא יונק ואחר כך נרדם. 

אני רוצה להיות בתפקיד השבויה. אבל הוא לא יודע לשחק את החוטף וכיצד לענג אותי בשבי. "תקשור אותי למיטה, ואז תציל אותי," אני מבקשת. הוא לא מצליח. יש חיילים שיודעים רק להיחטף. 

האם לא צריך להילחם על מנת לאהוב? 

אני מהלכת ברחוב ומדמיינת שמישהו חוטף אותי. אולי השניים האלה שם, עובדי עירייה עם סווטשרטים צהובים, הם ששותלים צמחים באי התנועה ונראים כמו שני מרקרים. 

מאז שאין לי בגדים אני לא מגיעה לעבודה בבר. בעצם, הפסקתי ללכת לבר כבר לפני כן. בפעם האחרונה הייתי שם כדי לרקוד מוזיקה אלקטרונית ערבית ולדבר על אומנות. שתיתי הרבה, הרגשתי כמו פעם, כשקשית פלסטיק שחורה תיווכה ללשון החיוורת שלי משקה: קמפרי, סודה, קרנבריז, קרח, לימון וסוכרייה על מקל בצורת כף רגל. ערבבתי את המשקה המבעבע והצבעוני שלי בכף הרגל. מצצתי אותה לפרקים. הכול היה מענג. פנסים צהובים חמימים האירו את מדפי הבר ואת בקבוקי המשקה שעמדו עליהם. הברמנים היו אופנתיים ומעודנים. תור ענד עגיל רחב, ציפורניו היו משוחות בלק שחור ושערוֹ הארוך השחור נאסף בקוקו רפוי. הוא לבש טריקו לבן ודק. 

בוהַק סגול האיר את אזור הישיבה והרוקדים: בחורה בשיער כחול קצר בניחוח אננס, בחור בחולצת וי רחבה וצבעונית ובמוקסינים מנצנצים בצבע בורדו, כולם נעו כמו צמחי מים בתוך הרחבה. ריח עשן ובְשמים התערבל בלחות שיצאה מקירות הבניין העתיק שבו שוכן הבר. אני כותבת שוב מה שתיתי אז, כדי להרגיש: קמפרי, סודה, קרנבריז, קרח, לימון, סוכרייה. 

היום הובלתי אל החדר שלי את כל החפצים שנותרו בבית. ספרֵי, גרב, סקוץ', תער, דפים, עט, שני עפרונות, סרגל, סדין, מנורת שולחן עם נורה, שלוש סיגריות מגולגלות, קופסת פלסטרים. אינני מחשיבה את המודעוֹת או את גלעין הזית שמצאתי במטבח, דחוק בין הרצפה לארונות. שאר החדרים ריקים עכשיו.

לפעמים אני והמילים משחקות במלחמה. המילה נורה נעה לקראתי מהתקרה. אני נעה לכיוונה מהרצפה. מי תזוז ראשונה, מי תזוז ראשונה? אנחנו מתקרבות זו לזו, נורה שטה לעברי. אני מתקרבת עוד, חשה בחום הבוקע ממנה. היא מצמצמת מרחק. אנחנו מאירות אחת את השנייה ומתנגשות. האותיות נשברות, מתערבבות, צונחות, מתפוררות לחלקיקים, לאבקה מזהב, על המרצפות החומות של המסדרון. האבקה מהבהבת, נספגת ועוברת עולם. מישהי נעלמת ואחרת הופכת להיות דבר שונה לגמרי.

אני נזכרת בריקוד שרקדתי במסיבת הסילבסטר בבר. אני מרימה את היד והיד שלי לא מגיעה לתקרה, במקום זה היא וידי השנייה מחבקות אותי.

ויוי השכנה באה לבקר. 

היה קל לסדר את הבית לכבודה מפני שמרבית החפצים נעלמו. לא הייתי צריכה להתלבט מה ללבוש, כי לא היו לי בגדים. גם מערכת האזעקה והמיגון שבניתי נעלמה מזמן. פתחתי את החלונות ואווררתי את הבית. ויוי התפשטה מייד, כדי שלא ארגיש מוזר. היא התיישבה באוויר ומזגה לנו יין. תהיתי כיצד הנוזל מחזיק את עצמו בצורה עגולה כזו מעל כף היד שלה. היין התגלגל על לשונה בזמן שהיא ביטאה את השם שלי. הוא תסס מאחורי השיניים, ירד לגרון ועלה כאדי אלכוהול שהתנדפו מפיה היישר לתוך פי. 

כשהתעוררתי על השיש במטבח ויוי כבר נעלמה. גופי פָּעַם. לרגע עוד חשבתי לסרוק את הבית כדי לוודא שהכול במקום, אבל אז נזכרתי שממילא אין לזה שום משמעות. ראשי כאב. לא הצלחתי לפקוח את העיניים. פתחתי את מגירות הארונות ובאחת מהן מצאתי חבילת טבק, סיר וקפה. הרתחתי קפה שחור בתוך סיר קטן, גלגלתי סיגריה, עישנתי והמתנתי שהסיר יתקרר. בזמן הזה שקעתי במחשבות עד שהקירות הפכו כתומים.

היו רגעים שבהם לא חשבתי על השותף הורס לי את החפצים. מדי פעם חשבתי על חבר שלי ומה שהוא עושה עכשיו, אבל כבר לא ניסיתי להרגיש אותו מרחוק.

לוסידה הרגישה כלום. בתחילה לא זיהתה זאת, אך הכלום היה בעצם משהו. 

לא הצלחתי לפקוח את העיניים. פתחתי את הארון. במקום ידית, היד תפסה אוויר. רציתי לקחת כוס ממתקן ייבוש הכלים. אין כוס. אין מתקן. למרות זאת הצלחתי להרתיח קפה. עישנתי והמתנתי שהסיר יתקרר. בזמן הזה שקעתי במחשבות עד שהקירות הפכו כתומים.

פתאום בכיתי. לאחר מכן העיניים שלי נפקחו. 

רק אז יכולתי להבחין בחבילת מכתבים שהונחה במקום שבו עמדה השידה. שלפתי אותם מהמעטפות וקראתי.

***

חלק ג' – מכתבים

אידה שלום,

נעים מאוד.

הקטור אדוארד אנוצ'ס שמי, גבר נמוך ומשופם. עוד בילדותי הייתי נמוך ביחס לבני גילי. אף פעם לא הצלחתי להגיע אל קופסת הממתקים בארון. אמי ניצלה זאת היטב. הייתי ילד רזה ולא מסופק. תמיד אחרון. תמיד עם שפם. 

אני חובב ספרות וכל חיי חלמתי לגור בתוך עץ. כשמלאו לי שלושים עזבתי את בית אמי ועברתי לדירה שכורה, שאותה שאפתי למלא ברהיטי עץ, כך שתיראה כאילו היא ממוקמת בלב יער.

ואת, על מה את חושבת?

שלך באהבה,

אני

אידה יקירתי, 

את החלום לגור בתוך עץ הגשמתי. מעץ מהגוני בניתי אצטבה ענקית בהתאם למידות הבית. היא מגיעה עד לתקרה ומקיפה את כל הקירות. יצרתי בתוכה שולחנות כתיבה, מגירות ושלל מדפים לרדיו, לטלוויזיה, לספרים, גם לשלךְ.

את חדר השינה הותרתי מחוץ לתחום, כפי שוודאי היית מבקשת.

אני יודע שלא אתחתן, למרות שאני בחור רומנטי, אוהב מוזיקה קלאסית וג'אז וקונה ורדים אדומים בימי ראשון. לפני שבועיים נתקלתי בשכנתי אווה, אז כבר הענקתי לה את הוורדים. היא נשפה עלי את עשן הסיגריה ואמרה, "נו בסדר, תיכנס." מאז היא מארחת אותי מעת לעת. כשהייתי חולה מרוב ציפייה, ביליתי לילות שלמים עם האצטבה. בניתי מתקן לתליית מגבות, ארון תבלינים ומתקן לאחסון בקבוקי יין. הייתי שולף בקבוק, שותה ומגלף באצטבה דמויות קטנות שיעמדו בין הספרים והבקבוקים. כשאני מנקה את האצטבה בסמרטוט לח, אני חושב עלייך. 

אני מקווה שמקס הקטן החלים מהשפעת. לא אשכח את חיוכו הממזרי.

התחלתי להקריח, אידה, ועליתי במשקל, אך סבורני שתמצאי כי ידי רכות כפעם.

שלך באהבה, 

הקטור א' אנוצ'ס

אידה יקירתי,

מדוע אינך באה? מדוע אינך כותבת לי? מדי בוקר אני מנקה לכבודך את הבית. אני מרגיש לא נעים להיתקל באווה ללא פרחים, לכן אני קונה פרחים בכל יום. 

אני מחבב אותה, אבל איני רוצה ממנה אהבת אמת. אני נגעל מצירוף מילים זה כששמך לא לצדו. עשרות זֵרים ממתינים לך, רק לך, אידה. הפסקתי להאזין למוזיקה, כי כל שיר מזכיר שאינך משיבה על מכתבַי. אני יושב בתוך האצטבה וכותב לך. מיד אלך לישון. 

עם כל אהבתי,

ה'

אני מסתובבת בבית ללא מטרה. לאחר מכן אני מוצאת במטבח עט וכותבת.

הקטור אדוארד אנוצ'ס שלום,

אני חושבת על תערוכה שאציג בא־מקום. האם מקום יכול להיות קיים ובה בעת לא קיים? 

אני מפתחת את רעיון המוזאון הריק. מוזאון ריק יכול להיות כל דבר. גם עם הגוף זה ככה. על זה אני מדברת בתיאוריית הפוטנציאל. מוזאון ריק יכול לשמש גם בית חולים. אם נכניס לתוך מוזאון תכולה של בית חולים, מיטות, מכשירים, חומרים, אחיות, רופאים, פקידים, דלפקים ועמודי אינפוזיה, בית החולים יוכל לעבוד בתוכו כרגיל – לאשפז, לנתח, להזריק. חשבת פעם מדוע לא קוראים לבית חולים בית מרפא? הרעיון עובר עכשיו מחָלל הראש שלי לחלל הראש שלךָ.

אבי ארכיטקט. גם הוא יוצר חללים, מקומות וא־מקומות שהם לא המקומות, הם הדבר שבין המקומות. הם קיימים בגלל שקיימים המקומות. החללים מיועדים לרעיונות. לרעיונות דרוש מרחב שבו יוכלו להופיע, לנוע ולהתממש. האם כאשר יהיו רעיונות חדשים ייווצרו החללים החדשים עבורם? האם רעיונות חדשים יכולים להתקיים בחללים ישנים? האם הם יתקיימו בא־מקומות? האם הא־מקומות הופכים למקומות חדשים?

למען האמת, הקטור, אני מעדיפה את המילה "מרחב". חלל הוא משהו של אַיִן או רִיק, והמרחב הוא רחב ויכול להיות אינסופי. למעשה כל המקומות הם מרחבי מעבר, תחנות בפוטנציאל הגדול.

מה דעתך?

מחכה לתשובה,

שלך,

לוסידה גרנדה

הקטור היקר.

אני משלימה עם היותי דמות בעלת ידיים שתופסות אוויר ועיניים שבקושי נפקחות. הידיים האלה עדיין טובות למשהו? והלב?

מעולם לא עניתי לעצמי על השאלות, אלא רק העברתי אותן חלל. 

אני חוֹוה ייאוש גדול לגבי חיי ונסחפת עם המציאות כמו שקית ביסלי מעופפת ברחוב. תנועותיי מקוטעות, פורצות במהירות על גבי הרוח ולאחר מכן מתנגשות בחוסר חן על המדרכה.

הפוטנציאל האינסופי הוא חֵקֶר עַד, עניין עַד ומשמעות עַד שנסתרת ממני.

אנא התעלם מהמודעה אבד פותחן בקבוקים מצידו השני של הדף. לא מצאתי דפי כתיבה.

שלך,

לוסידה.

נ"ב – מה שלומך?

אחרי כתיבת המכתבים אני מבחינה שדלת החדר של השותף פתוחה מעט. אני נמשכת כמו בריחוף פנימה.

החדר נותר כמו שראיתיו בפעם האחרונה: המיטה הסתורה, ערמת הבגדים המלוכלכים על הרצפה, הארון הנמוך המאולתר, תיק הגב הפתוח, דגמי עבודות מונחים בפינה על ניירות עיתון, יציקות בטון שמתוכן בוקעים צינורות פלסטיק. במרכז החדר, על הרצפה שעליה שכב השותף, אין דבר פרט למודעה קטנה, דהויה. 

עיני תרות אחר שקית ירוקה עם מילה כחולה. באופן בלתי נשלט אני מזנקת לארון, חופרת בין הבגדים, בין הכסף הקטן, הנעליים, מקלות האוזניים, הדאודורנט, אריזת הקונדומים, קבלות על דברים והנורות באריזת שלישייה. אני הופכת את המיטה, מחפשת תחתיה, מעיפה דפים, מזיזה את הדגמים בעדינות. חיפשתי שקית שכתוב עליה בכחול קובלט. אבל השקית לא הייתה שם. ולאחר שחציתי את סף הדלת, החדר התרוקן בבת אחת לנגד עיניי.

אני יורדת במדרגות ודופקת על דלתה של ויוי. 

ויוי פותחת את הדלת בחלוק אדום צמרירי ובשיער פזור. 

"ויוי, רציתי לשאול איפה קנית את המצעים."

"בחנות בתחנה המרכזית, לוסידה."

"ראיתי כאלה בקטלוג של חברת האשראי, אבל אני יכולה לבחור רק מוצר אחד מכל עמוד ובחרתי את המצעים האלה עם הציור של הנמר בג'ונגל. מאז שראיתי את המצעים שלך, אני לא בטוחה שבחרתי נכון, אני לא בטוחה שמימשתי את הפוטנציאל באופן המיטבי. היה עדיף לולא בחרתי."

"לוסידה, יש אינסוף פוטנציאלים. את לא יכולה להיות כל הזמן במה שלא הוגשם או שטרם הוגשם, או שכבר כן הוגשם, ולהצטער עליו. את צריכה לשמוח" (ויוי אומרת ואוספת את שערהּ) "את לא יכולה להיות כל הזמן במציאות של הבין לבין, בְּחוֹר התולעת בין הממדים. זה מַעבר קצר ומהיר, ואת נתקעת שם. את תצאי מהצד השני ותכף תדעי היכן יצאת. פוטנציאל יוגשם, ואת רק צריכה לעזוב. כמו במגלשה, עלייך להחליק. הפער בין כאן לשם אומנם מתסכל אותך, אבל תראי, יש הרבה פוטנציאלים שברגע הזה כבר קיימים, את יכולה לגעת בהם. הם יתממשו בין אצבעות ידייך. אני יכולה להשאיל לך את המצעים, רק כבסי אותם אחר כך."

"זה בסדר, גם ככה כבר אין לי מזרן," אני עונה, "אבל נחמד מצידך להציע."

ויוי רוקדת על המיטה לצלילי שיר. אני נשכבת אחורה על המצעים האדומים הבוהקים החלקים ומחליקה. 

במכולת, המוכר והמוכרת שוחחו. הם ודאי ראו על המסך שנעצרתי מול העוגיות. התבוננתי בחתיכות מרובעות בהירות ובגושים עגולים שנארזו בקופסאות פלסטיק וצותתִּי לשיחתם. "קמח, שמן, ביצים, בצל, זיתים, חומוס, טחינה ותפוחי עץ, מה אני יכול לעשות עם זה? פתאום הגיעו כולם. פאדיחות. התחלתי לקנח את האף ולפזר מסביב ניירות טואלט עם נזלת. אמרתי, 'חבר'ה, אני חולה, זה לא זמן טוב.׳  אבל בגלל שאני תמיד עושה את זה, הם לא התייחסו ואמרו, 'מה אתה מכין לאכול?' מהלחץ התחלתי לקלף תפוח. חותך, שם בצלחת ורואה שהם אוכלים. אז אני ממשיך, מערבב קמח, ביצים וטחינה עם קצת שמן ועושה פנקייקים מלוחים כאלה, לא יודע, מאלתר. בצלחת שם חומוס מהקופסה עם קצת טחינה ושמן זית, זיתים ובצל, והם אוכלים. אני מה־זה שמח שאני מצליח לארח, מה שבכלל לא קרה מאז ש־ את יודעת. כולם מרוצים, מלקקים את הצלחות, התחילו לקרוא לי שֶף. כן?" הוא פנה אליי. ״אפשר לעזור לך?״

פגשתי את עיניו: מחויכות, כחולות, בתוכן נימים אדומים. "תודה," חייכתי בחזרה ויצאתי מהמכולת.

שקט.

העט נעלם. כעת הפוטנציאל רחב ביותר: אין שקית, אין שותף, אין חפצים, אין בגדים, אין דני ואין עט. 

הבית מלא מילים. 

אני מסתובבת בסלון ומסתכלת על הקירות. המילים מרצדות, מהבהבות, עוצמתן מונמכת, הכתובות מתעמעמות. השקט בוקע מתוך אזור מסוים בקיר ומתפזר. מילה גדולה ומוארת מתקרבת אליי: סליחה. 

סליחה, מבקשים הקירות. 

"סליחה," אני ממלמלת לעצמי. "אני סולחת," אני אומרת בקול. הקול מתגבר ומהדהד ברחבי הדירה, נע מקיר לקיר, מחדר לחדר, מהתקרה לרצפה, מהמסדרון למרפסות, מפרק לחלקיקי אבק את הזיכרונות וסוחף אותם החוצה. במרכז הרצפה עומד גביע שקוף מלא סודה. 

אני מרימה את הגביע ושותה. 

*

אל תוך מעטפה צהבהבה שתוכה כחול נדחק מכתב מקופל לשניים, דף דקיק ועליו מילים בדיו שחור. בשרנית וּורודה, לשון מתקרבת אל פס הדבק המשולש ונצמדת אליו. הלשון מטפסת מעלה עד לשפיץ ושוקעת אל הקצה השני. אצבעות מיומנות מהדקות את שולי המשולש, אצבעות מעודנות מסירות את משקפי הראייה. 

הקטור מרים את המעטפה, הופך אותה בין אצבעותיו, מניח את קצה ידית המשקפיים בין שפתיו. עשן סיגריה שזה עתה כובתה מיתמר מהמאפרה ליד החלון. ייתכן שאנחה נשמעת ושכף היד ממוללת את השפם ועוברת על זיפי זקן בני כמה ימים. 

אני הולכת ברחוב. העצים פולטים חמצן בפוטוסינתזה, הציפורים מאכילות את גוזליהן ומצייצות, העטלפים נמים. אישה עם כלב חולפת על פניי: "היי, כלב. היי, אישה." אני נושאת מכתבים תחת בית שחי ימין. אני פונה ימינה, שמאלה, עולה במדרגות לקומה שנייה, דופקת בדלת. הדלת נפתחת. 

"הקטור? שלום הקטור. שמי לוסידה," אני אומרת ומגישה את המכתבים.

הוא פותח את המעטפות. השפם והשפתיים שלו נעים בזמן הקריאה. אני עומדת שם, ולא חושבת על דבר. 

סוף

עיצוב: אבי בוחבוט