את רוצה להאכיל את הדגים? | ענת רוסמן

תמיר יושב במטבח בטרנינג של אדידס עם הכיסים בצדדים וסופר בראשו כמה דמויות מה"שרינקי דינקס" כבר הכין. הוא צייר את המפלצת ואת הדמות הזו של השדון שהזכירה לו איזו הכלאה של אביו ואימו. נשאר רק להכניס אותן לתנור.

נטע תקעה לו את כל התוכניות. במקום לסיים את מה שהתחיל הוא צריך שוב לשמור עליה. הוא בגילה כבר ידע להבעיר כמה מדורות, להפוך חביתה, לשים יוד על כווייה, להפוך את העפעפיים ולגלות את פנים העין לעולם, והיא מה? הולכת קדימה ואחורה קדימה ואחורה קדימה ואחורה – לעולם לא תגיעי – לשום מקום תגיעי.

הוא מכניס יד לכיס המכנסיים וממשש את המדחום שגנב ממאיר הגנב. מגיע לו, למאיר! כמה הוא לוקח על שקית אוכל קטנה ודגי זהב מצ'וקמקים. עכשיו שיחפש איך למדוד טמפרטורה באקווריום צעצוע שהוא שם באמצע החנות.

נטע לובשת את הפיג'מה האדומה־החדשה מבד מגבת, זו שאפשר לנגב עליה את הידיים.

תמיר! היא צועקת אל אחיה בשקט, בפנים, לא מצליחה להתקדם ולהגיע למטבח לארוחת הערב. היא מנסה להכניס לתוכה את האוויר, לנסות שזה יהיה פשוט כמו לפנות צלחת מהשולחן או לסרק שיער של בובה, אבל הצלחת תמיד נופלת ונשברת, המסרק תמיד נתקע. פחות אוויר נכנס, ועוד פחות יוצא. היא יוצאת אל המסדרון וממשיכה לנסות לשאוף ולנשוף, להפיק תנועה… אבל אם תעשה צעד אחד נוסף אולי ייגמר לה האוויר. ייגמר לה האוויר. היא תקועה בפיג'מה אדומה מבד מגבת ושומעת מרחוק, רחוק, מבפנים, את ההורים שלה צוחקים עם אלי ועם חנה ועם כל הילדים הבריאים שלהם.

תמיר כבר מתכנן איך אחרי שימדוד את הטמפרטורה באקווריום שלו עם הדגים הטורפים – ויגלה אם בכלל הוא שווה משהו, המדחום הזה – ינסה להצית את הזכוכית.

איפה היא? החביתה מתקררת! הוא הפך ושרף אותה בקצוות כמו שהיא אוהבת. "נו יאללה, נטע! אין לי הרבה זמן," הוא מסנן לעצמו בשקט.

הוא חושב על שיעורי הנהיגה שיתחיל לקחת בעוד שלוש שנים ולרגע שוכח שיש לו ריבועים ממתכת על השיניים, מה שאומר שייקח זמן עד שיוכל להתנשק. גם זה מתעכב לו. בגללה הכול מתעכב לו.

הכדורים שלה על השולחן, גם המכשיר שאיתו טיפל בה היום, אז מה אם הפיל לה אותו על הראש, זה היה בלי כוונה! הוא מוכן להישבע –

"נטע!"

– זה לא היה בכוונה! הוא נשבע בחיים שלה. בחיים של אחותו שגם ככה בעוד רגע נגמרים. לפחות את זה היא נתנה לו: הוא יכול לעשות מה שבא לו – לשבור, לגנוב, לשרוף – ואז להישבע בה, בחיים שלה, זה הקלף הכי אמין שיש.

תמיר… דבר לא נשמע. היא לא מצליחה להוציא את האוויר החוצה, להפיק ממנו קול של רצון. הטפט החום עם הפסים הכתומים שמכסה את הקיר במסדרון לוחץ עליה משני צידי הריאות כמו שני הכלבים השחורים שמופיעים אצלה בחלומות ורובצים על גופה עד שהיא כמעט נמעכת. הפרח שציירה עליו בצבע פנדה אדום מתקרב אליה ומתרחק ממנה כמו הנשימה, כמו הדרך מהמסדרון אל המטבח.

היא מנסה להיזכר איך אחיה נושם כדי להבין את סדר הפעולות: הבטן יוצאת ונכנסת (או קודם נכנסת ואז יוצאת?), לפעמים גם הצלעות מתרחבות לצדדים, אבל איזה צד מתחיל קודם? אצל הדגים הכול קורה במקביל. היא לא מצליחה לראות את הזימים שלהם ולזהות אצלם את פתח האוויר. אולי היא דג? פרח הפנדה מתרחק.

תמיר רואה את הדריכות בגוף שלה. כל הזמן הוא רואה את זה. כל איבר בה נדרך לתוך החיים הקצובים שלה. היא שורדת. לא כמוהו, שיצטרך לחיות עם הכאב שיישאר אחריה ולא רק להחזיק את הראש מעל המים. יאללה, שתתקדם כבר. עוד שלוש שנים וזהו. זה הרי מה שהקציבו לה. שיחגגו לה כבר את גיל עשר הזה, עם כל הנרות שישרפו טוב, טוב את כל המתיקות…

"נטע!"

הוא ממשש את המדחום. דג זהב עולה כמו ביצת זהב – זבל, המאיר הזה. גנב! תמיר גם שמע שהוא קורא לו קיפוד מאחורי הגב בגלל השיער שלו. וגם לאחותו שמע אותו אומר, "או, הינה אחות של קיפי – מה שלומך?" נחמד, עאלק. מגיע לו שגנב לו את המדחום. הוא רק מקווה שהמדחום באמת שווה את זה, שהוא יכול להעלות בלהבות אפילו את הזכוכית. אם לא, הוא פשוט ישרוף בשקט, בשקט איזו חשבונית של אימא.

היא נראית בריאה לגמרי. בריאה ומתוקה – אם היא תמות במשמרת שלו הוא יעוף מפה, כוס אממק.

"נטע!"

הוא הולך למסדרון ורואה אותה, ולבה כהה מבעבעת פורצת מתוכו והוא פותח את לועו ושואג מלוא הקרביים, הריאות והגרון:

"מה יש לך? מה, את דפוקה?! תתקדמי כבר!"

ובבת אחת היא נהדפת קדימה – אליו – כמו נחלצת מעומק מעי הלווייתן שהייתה כלואה בו, וכל האוויר שחנק אותה בוקע ממנה כלפיו כאילו היה זה ים שהטביע אותה. הוא אוחז בה חזק, גורר אותה אל החוף, ושניהם מתנשפים כניצולי טביעה. הוא חש את הגוף הקטן נצמד אליו, גונב ממנו עוד קצת חמצן לשארית הזמן. הוא לא יודע איך להיחלץ מכאן. הוא מרגיש איך הגרון שלו מתחיל להיסתם והגרוגרת עם כל כאבי הגדילה שלה ממלאת את כל המקום ועוד רגע תתפוצץ וכל החורים וכל הנקבים יהיו בלתי חדירים ולפני שהמסדרון יהפוך לְנצח משהו חייב לקרות אבל הוא לא יודע מה ונפלט ממנו זרנוק אוויר – "את רוצה להאכיל את הדגים?" והיא ניתקת ממנו ומהנהנת בהתלהבות של רוצחת.

הם עומדים מול האקווריום עם האלמוגים שהאור הסגול מאיר באפלה משונה. הוא נותן לה את שקית דגי הזהב והיא מכניסה את ידה פנימה וסוגרת אצבעות על דג קטן וחלקלק. הוא מפרפר בין ידיה והיא משליכה אותו באחת לטבוע בתוך לוע הפיראנות. היא שולפת דג, דג מהשקית ומשליכה אותם אחד, אחד אל האקווריום. דגי הפיראנה טורפים ללא הכרה את מטבעות הזהב, והיד הקטנה ממשיכה בשלה לשלוף ולהשליך אותם לתוך האקווריום, דג אחר דג הם מפרפרים בין ידיה בלי הכרה.

הוא לא יכול להתיק את עיניו ממנה. ידו ממששת את המדחום שבכיסו, והוא מתחיל להאמין שדווקא הפעם מאיר הגנב לא עבד עליו.

שתפו אותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *