מה ששבר אותי היה קערת הפירות. בעצם השבירה התחילה עוד בכוסות הזכוכית, בלחם הטרי, בכמויות היין שנשפך, בג'ין וטוניק, בבלאדי מרי. אבל קערת הפירות הייתה הסמן הסופי לכך שהגעתי לארץ לעולם לא, ושיש לי כאן רק הזדמנות אחת, אז כדאי שאנצל כל רגע.
הכול התחיל מדודה שושנה. זאת אומרת, זה לא לגמרי נכון, הכול התחיל כשהיא מתה, אז במובן מסוים הכול גם נגמר שם. אבל בשבילנו זה התחיל, יותר נכון בשבילי, כי כשאיתי, בן דוד שלי, ספד לה מעל הקבר, הוא הזכיר את המשפט הידוע שלה, נו זה עם הצרות והשמחות – משהו עם זה שהצרות באות לבד אבל שמחות צריך לארגן. היא באמת הייתה טובה בלארגן שמחות, דודה שושנה, היא הייתה אחראית על כל מסיבות יום ההולדת ומסיבות הסיום וברכות החתונה ומסיבות החמישים והשישים ואפילו באירועי שבעה הצליחה להפיח חיים. רק בלוויות לא הייתה מוכנה לגעת. אז כשחזרנו מהלוויה לבית הריק שלה בקיבוץ, הכול הרגיש תפל כל כך ועל השולחן לא היו העוגיות המלוחות שלה ולא המשקה הכתום הסודי, מה שדודה שושנה קראה לו "אורנג' דרינק", כמה פשוט ככה לא טעים, אף אחד לא ידע מה יש בפנים וממילא גם אף אחד לא שתה אותו, אבל כולם בכל פעם טעמו ועשו פרצוף והכריחו את מי שעדיין לא היה בשבעה לטעום גם.
בערב חזרתי ליונתן וסיפרתי לו על האורנג' דרינק של דודה שושנה ועל העוגיות המלוחות ועל הצרות והשמחות של איתי, וכל מה שהיה לו להגיד זה רק לשאול מי יארגן עכשיו את המסיבות והחתונות, ואני לא ידעתי אבל אמרתי שאני מניחה שאני, כי מי עוד, ואז הוא צחק ואמר שאני לא יכולה להיות המארגנת כי החתונה הבאה היא שלנו ואיך אני גם אתחתן וגם אכתוב לעצמי ברכה. זה היה נכון, ורציתי לבקש מרותם שתכתוב אבל ידעתי שהיא לא תסכים, לפחות לא בשבילי, ובסוף אף אחד לא הקריא כלום ובתור לשירותים שמעתי את חברה של איתי מלחשת שזו החתונה הכי עצובה שהיא הייתה בה, ושאולי כל החתונות כאלו אם דודה שושנה לא נמצאת.
אז אולי בעצם משם הכול התחיל, שהייתי צריכה איכשהו לתפוס את מקומה, זה מה שכולם ציפו ממני ואם לומר את האמת גם אני ציפיתי מעצמי, אז כשהזמנו כרטיסים לירח הדבש כמה שבועות אחרי ישר אמרתי ליונתן ש"הצרות באות לבד, אבל שמחות צריך לארגן", ושאני מזמינה לנו כרטיסים לביזנס. הוא לא הבין מה לא מספיק חגיגי לי בטיסה למלדיביים, אבל אני רציתי יותר, והוא הסתכל לי בעיניים וראה את האורנג' דרינק בוער לי מבפנים ולא התעסק איתי יותר, אפילו שראיתי שהוא כבר חישב את המינוס הקטן שנכנס אליו בעקבות זה.
כשהגענו לשדה התעופה התרגשתי כאילו אני שוב בת שמונה וזו הנסיעה הראשונה שלי במטוס. הסתכלתי הצידה, אל התור הרגיל שזז הרבה יותר לאט, ומעולם לא שמחתי כל כך לעמוד בתור. חיכיתי למחוות קטנות שיסמלו את הסטטוס החדש שלי, גם אם רק זמני, כשהדיילות יבדקו את הכרטיסים שלנו וידעו שאנחנו עשירים מאוד, או חשובים מאוד, או גם וגם.
הכול היה גדול יותר כשהגענו: הכיסאות, המשענות, החלונות, הטלוויזיות. אפילו החגורה הייתה מסיבית יותר, כאילו כדי להגן עלינו יותר במקרה של התרסקות. אפילו קצת רציתי שתקרה איזו מיני תאונת חירום רק כדי לבדוק את זה. בינתיים יונתן התמקם וכבר ראיתי איך הוא הולך להירדם לי תוך שתי דקות, בטח עם השמיכות האלו שהיו במטוס והיו אפילו יותר טובות מהשמיכות שקניתי הביתה במחיר מופרז כמה שבועות קודם, אלו שהוא הסתכל עליי בבוז כשראה את תג המחיר שלהן, וכמובן אחר כך נרדם כמו תינוק.
השואו האמיתי התחיל רק אחר כך, בכוסות הזכוכית, במפיות הבד, באלכוהול, במתנות הקטנות. דודה שושנה שלי, שתמיד אהבה לשתות, הייתה אומרת שבקבוק זול בבטן טוב מבקבוק יקר על המדף, ובזמן ששתיתי יין משובח בגובה של כמה אלפי רגל, תהיתי מה היא הייתה חושבת עליי עכשיו. "יולה", היא בטח הייתה אומרת לי, "יולית, מה את עושה כאן? התחתנת אז מרימים קצת את האף? בואי לקיבוץ מותק, אני אתן לך קצת ביסקוויטים ואורנג' דרינק ותאמיני לי שיהיה לך יותר טוב מבביזנס הזה שלך. ואפילו יישאר לך כדי לשים ב'בנק'". את המילה האחרונה הייתה אומרת בקריצה, כמו לוליינית בקרקס רגע לפני הקפיצה, כי הבנק של דודה שושנה היה ניילונית מסמכים ישנה עם גיליונות רפואיים של מאיר מפעם, וביניהם, "במקום הכי לא מעניין בשביל גנב", תחובים עשרות שטרות של מאתיים. אחרי שהיא מתה לקח לנו כמה ימים למצוא את זה, לכי תדעי באיזו ניילונית מדובר כשיש מולך ארגזים על ארגזים של חומר רפואי.
יונתן ישן כמעט נוחר לידי כשהתחילו להביא את האוכל. מפית גדולה וצחורה, מלווה בחיוך רחב, הונחה בפני כל סועד, כל סועדת בתורה בחרה מהתפריט המעוצב שהוגש לה וקיבלה בתמורה כלי חרסינה עמוקים עמוסים שפע צבעוני. רציתי לנצל את ההזדמנות שלי לבחור באותם רוגע וחן שאפיינו את כל השאר, שנראה שהיו פה מאז ומתמיד, אבל כשהדיילת הגיעה אליי התבלבלתי ואמרתי לה יין אדום במקום לבן ואז שתיתי אותו למרות שהוא היה לי חמוץ, עדיין מתביישת מדי לדבר אליה באדנותיות שנדפה מסביב, וכל הזמן רק הצצתי על המנות של אחרים לידי כי הרגשתי שבחרתי הכי גרוע ותהיתי אם עדיין אפשר להחליף.
הבחור שישב מהצד השני שלי כנראה קלט את זה, כי הוא הסתכל על המנה שלי בחיוך ואמר: "First time, ha?" ועוד לפני שהשקר הספיק לבנות את עצמו בתוך פי, דביק ומתיח, הוא סיפר לי שבמטוסים, פסטה זו תמיד האפשרות הכי טובה. הסתכלתי על השולחן שלו ואכן הייתה שם מנת פסטה אכולה כמעט לגמרי, והסתכלתי שוב על העוף שלי וידעתי שהוא צדק. הקסימו אותי השליטה שלו, הישירות, הצורה שבה אפילו לא חשב לשאול אותי אם זו הפעם הראשונה שלי, אלא הניח, ויותר מהכול הקסימה אותי העובדה שהוא צדק. הוא שלט בממלכה שאני רק נכנסתי בתחומה, הוא היה נסיכי ואציל ורציתי להפקיד את חיי בכפותיו בסחרור חייתי, להיות הסינדרלה שלו, מקווה שירעיף עליי תשומת לב, שאהפוך לזוהרת בעקבותיו.
הוא היה בריטי, הוא הזמין לי ווֹדקה עם יין אדום, הוא שמע פעם שזה עוזר לסירקולציה של הדם באוויר. הוא נוסע הרבה, הוא מטייל, יכולתי להריח איך הכסף נוזל ממנו באותה פזרנות שבה חייך אל הדיילות. הוא אמר שהיעד האהוב עליו בינתיים הוא עיירה קטנה בדרום אמריקה שלא שמעתי עליה בחיים, במדינה שהכרתי רק מפרסומות. הוא שאל מה שלי, שיקרתי, עוד לא הבנתי שהוא ישמח להרגיש שהוא יודע יותר ממני. הוא שאל אם אני גרה בתל אביב ועניתי שכן למרות שזה לא נכון, פשוט כי תל אביב נשמע הרבה יותר סקסי מרמת גן. התחלתי לקלוט שחשוב לי להישמע סקסית בעיניו, שאני רוצה שהוא יסתכל עליי ככה, ובינתיים יונתן לידי ישן חזק יותר ויותר, ואני חושבת שהבריטי אפילו לא הבין שאנחנו ביחד. הדהים אותי איך יונתן מצליח לישון ככה, מרגיש הכי בנוח בעולם, ורק אני עוד לא הצלחתי אפילו להשטיח את הכיסא למיטה כי נתקע לי הכפתור באמצע והתביישתי לבקש עזרה.
בחתונה שלנו קרה לי אותו הדבר עם הנעליים, עוד בזמן ההתארגנות לא הצלחתי להכניס את המחט הקטנה הזו לחור האבזם כמו שצריך, רותם הייתה צריכה לעזור לי עם זה, אבל אחר כך זה קרה שוב, כשהיינו בצילומים, באמצע היער נפתחה לי הנעל ואני מתכופפת ולא מצליחה לסדר ונהיה לי כבר חם נורא עם השמלה ואני רק מפחדת שהיא תתלכלך מאדמת החמרה שהייתה שם. ויונתן שהיה שם לידי כאילו לא שם לב לכלום, ולא אמר לי שום דבר, ואז הייתי צריכה לבקש ממנו עזרה אבל לא היה שם איפה לשבת, אז עמדנו בפוזיציה המוזרה הזו שהוא מתכופף ואני חצי נשענת לו על הגב ומנסה לאזן את עצמי על עקב אחד, ותוך כדי שאני בוהה לו לתוך הקרחת המתהווה אני קולטת שהוא אף פעם לא מציע לעזור. זאת אומרת, הוא חמוד, יונתן, אם אני מבקשת הוא עושה, לא מתלונן, אבל גם אז הוא כאילו לא ממש שם.
אז אנחנו שם בפוזיציה המוזרה הזו, ובעוד כמה שעות אנחנו מתחתנים, וזה רק אנחנו והצלמת, וכשהוא מתרומם אני משקשקת את הרגל לבדוק שזה סגור כמו שצריך ואומרת לו תודה, וזה כאילו הרגע הכי קטן בעולם אבל אחר כך כל הדרך אל החופה זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו, וגם כשהוא כיסה את הפנים שלי בהינומה יכולתי לדמיין רק את המחט הקטנה הזו שיוצאת מהמקום ואיך יונתן לא רואה את זה ולא קולט ואני מדדה כל הדרך לחופה ואז נופלת על כל המדרגות והוא בא להרים אותי בעצלות הזו שלו, הרגילה, בהילוך חסר ההתחשבות, ובאותו רגע לא התחשק לי להתחתן איתו בכלל.
הקברניט מודיע משהו ואפילו שומעים אותו טוב יותר בביזנס, כאילו הקרבה למוקד הכוח מחדדת לנו את החושים, או שהמילים מיועדות רק לאוזנינו וכל השאר שומעים רק הד חלוש. הפסקנו לדבר כבר לפני כמה דקות, אבל אני קולטת שהבריטי ממשיך להסתכל עליי, זורק לי מבטים. יש לו מבט ממזרי, הפנים שלו מפוסלות בכיעור יחסי ומשהו בחוסר הסימטריה הזה הופך אותו למעניין. יונתן מתעורר לצידי, שואל אותי אם כבר הגישו אוכל. אני עונה לו שכן והוא שואל למה לא לקחתי לו גם, ואני מרגישה את עצמי גואה בפנים ובכל זאת עונה לו שלא נורא, נדאג שיביאו לו עכשיו.
כמה שבועות אחרי שדודה שושנה מתה, אולי זה היה בשלושים, איתי לקח אותי הצידה וסיפר לי שפתחו את הצוואה שלה. הרגשתי את הציפייה מטפסת לי בגרון, כאילו נטוו לי אלפי קורי עכביש בתוך הבטן והציפייה השתמשה בהם כדי לטפס מעלה מעלה, מהבטן לגרון ומשם לעיניים. לא היה משהו ספציפי שרציתי מדודה שושנה, אבל זו הייתה ההזדמנות שלי לקבל חתיכה ממנה בכל זאת, משהו שאוכל לשמור איתי, שיזכיר לי אותה. כמו שעד היום יש לאבא את התמונה שלו ושל אמא מההר הגבוה, לרותם את השרשרת שאמא ענדה תמיד ולי את המחברת הישנה שלה שתמיד הייתה במגירה העליונה ליד הצד שלה במיטה שלהם. תמיד היה לי קשה עם המחברת הזאת, עם מה שאמרה לי לפני שנפטרה, בטקס הנורא ההוא של חלוקת הירושה בעודה בחיים: "ובשבילך, יולקה, את המחברת שלי. רשמתי פה הכול, ה–כול. כל פעם שתצטרכו משהו, תבואו ליולקה, והיא תבדוק בשבילכם במחברת".
שנאתי את זה, שנאתי את העובדה שאמא שלי, מכל האנשים, שאמא שלי נתנה לי את האחריות הזאת, את העובדה שהסוותה את זה כ"מתנה". ואפילו שאלו היו הימים האחרונים שלה, לא יכולתי שלא לחשוב שהיא עשתה את זה בכוונה. זו הייתה הדרך לסנוט בי שאני תמיד מאבדת הכול. לרותם אף אחד לא היה אומר כלום אם היא הייתה מאבדת את השרשרת (היא לא הייתה מאבדת) אבל בי היה אפשר לנזוף, כי האובדן שלי היה גדול יותר מסך חלקיי. רק אחר כך הרשיתי לעצמי לכעוס עליה, כי איך כועסים על אמא שמתה, אבל שנאתי את זה שהייתי היחידה שלא קיבלה משהו אישי, המוות שלה הנציח את זה שכל הקשר שלנו היה מטפטף ונוזל, כאילו אחת הייתה גלידה והשנייה המדרכה החמה וכדי להיפגש אחת מאיתנו תמיד הייתה חייבת לפגוע בשנייה, ללכלך אותה, לגרום לה לשנות צורה.
אז אולי בגלל זה, בגלל כל זה, ציפיתי כל כך לירושה של דודה שושנה. אולי קיוויתי שזה יוכל להחליף את המתנה הגרועה של אמא שלי, אולי קצת גם את אמא שלי עצמה. שתהיה לי דודה שמתה במקום אמא שנפטרה, שתהיה לי דודה שהורישה לי שרשרת, או ספר, או צעיף, במקום מחברת ישנה ומרופטת עם מתכוני סבתא ותאריכים ושמות והיסטוריה משפחתית כבדה, כבדה נורא.
איתי פתח את הצוואה והראה לי את כתב היד העגול, הגדול, המתפרץ מגבולות הדף של דודה שושנה, והרגשתי את אלפי עכבישי הציפייה יורדים מהגרון כמו במעלית שהשתחררה מכבליה ומתפזרים לי בכל הגוף בבת אחת. היא הורישה לי את המתכון לאורנג' דרינק שלה, וזה הכול. עוד מתנה משפחתית, עוד היסטוריה לשאת על הגב המתקהה. בתוך שנתיים קיבלתי שתי מתנות עמוסות משפחתיות שלא ביקשתי, לא רציתי להיות אחראית לא על מתכונים ותרופות סבתא שכתובים במחברות ישנות ולא על אורנג' דרינקים סודיים ומגעילים, ובעיקר לא על הצורך הזה שהיה, לשתיהן, גם לאמא שלי וגם לדודה שושנה, לחבר את הכול יחד בחוט שהיה ברור שיתפורר ברגע הראשון שיפגוש אש. במשך שנים זו הייתה המשימה שלהן לשמור את הכול מהאש, את כל המשפחה הזו, ועכשיו זו הייתה המשימה שלי. משימה שלא רציתי בה בכלל, והן ידעו את זה. איתי הביט בי ואמר, "אני לא יודע למה היא נתנה את זה דווקא לך, אבל היא ביקשה שאף אחד אחר מאיתנו לא יסתכל", ואני הנהנתי בכניעה ולקחתי לידי את המעטפה החתומה והלכתי משם, משאירה את איתי מבולבל יותר ממני, אפילו לא שאלתי אותו מה הוא קיבל, כאילו שכשדודה שושנה מתה גם אנחנו הפסקנו להיות בני דודים.
יונתן אוכל עכשיו, אני יודעת את זה כי הוא טורח להודיע לי על כל דבר שנכנס לו לפה גם כשאני כותבת עכשיו במחברת, מחללת את המחברת הכמוסה של אמא שלי, משתמשת בה בשביל הגיגי יומן ילדותיים במקום ליצוק בה מסורת חדשה. מקרבת אותה לאש. "מה את לקחת? גם את העוף? ומה בצד? את סלט השורשים או הירוק? זה לא רע, אה?"
אם הייתי חברה טובה אולי הייתי מספרת לו שמה שהכי טעים זה הפסטה, אבל אני לא, הראש שלי כבר במקומות אחרים ואני לא בטוחה איך אני אקשיב לו מדבר על אוכל במילים האלה שלו שלוש פעמים ביום במשך שבועיים. יש לו מילים כאלה לאוכל, מרגיזות, שאף אחת לא משתמשת בהן, הוא יכול להגיד שהעוף "נימוח" ושהקציפה "עננית" ושהענבים "רכים", אין לי מושג איך ענבים יכולים להיות רכים, ומה זה בכלל עננית. פעם אהבתי את זה, כשבחרנו תפריט לחתונה הוא השקיע בזה כל כך הרבה זמן, דיבר עם השף על כל תהליכי ההכנה ולמד את הז'רגון וידע להגיד בדיוק מה מרכיב כל מנה. אבא שלי הסתכל עליו בהתפעלות, ואני חשבתי לעצמי שאיזה יופי, גבר שמתייחס ככה לאוכל יתייחס ברצינות כזו גם לילדים שלו, גם לפרנסה, גם אליי. רק אחר כך הבנתי שההתפעלות של אבא שלי הייתה מהולה בחרדה, הוא זיהה את מה שאני עוד לא הסכמתי לראות.
בפעם הראשונה שהם פגשו את יונתן אמא שלי עוד הייתה, היא שמחה כל כך לראות אותו ובכל זאת לא התאפקה: "אני כל כך שמחה שסוף־סוף מישהו בחר ביולה שלנו! אני יודעת שהיא יכולה להיות קשה, יונתן, אבל היא באמת בחורה נהדרת". ויונתן, שעד אותו רגע לא חשב שאני קשה, מאז הסתכל עליי רק טיפה אחרת, ואני לא יכולתי לסלוח לו על זה. או שבעצם רציתי לכעוס עליה, לא לסלוח לה, אבל היא כבר הייתה חולה, ובמקום כעסתי עליו, ואולי בעצם כבר שם משהו נשבר.
אחרי שהוא אוכל הוא חוזר ישר לישון. אני מגניבה מבטים לבריטי שלצידי ומחכה כל כך שיונתן ישמיע כבר קולות החלטיים של שינה, אני רוצה להרגיש שוב את האיברים שלי בוערים, את החשמל הפנימי שלי מתחדד, אני רוצה לרכון אליו באלגנטיות ולהוריד את הקול שלי בשתי אוקטבות וללחוש, ללחוש כל כך. הוא שואל אותי אם זה בן הזוג שלי, אני עונה שכן, אני לא מספרת לו שהוא בעלי. בהחלטה רגעית אני מספרת לו שאנחנו בזוגיות פתוחה, הוא לא צריך לדעת את האמת. העיניים שלו מתעוררות לחיים ואני צמאה לנעוץ את עצמי בתוכו ולראות את העיניים נפערות ומחייכות אליי, לראות את הפנים הכעורות מתעווֹת והופכות יפות תחת מגע ידיי. אני רוצה כל כך את החולצה שלו עליי, את העניבה לפשוט לאט ואת החזייה שלי לא להוריד, שלא ייגע, רק שיסתכל. הוא מחייך אליי ואני יכולה להרגיש את השדיים שלי מתקשים רק מלדמיין את המבט שהוא ינעץ בהם כשאגיד לו "עד כאן", כשאחזיק את היד שלו מאחורי הגב ואגיד לו "נו טאצ'ינג", כשאריח מבין הרגליים שלי את מסטיק המנטה שהוא לועס עכשיו. אני מניחה את היד שלי על הלחי שלי ומדמיינת שהיא שלו, והיא חמה מאוד. אני מסתכלת עליו ורואה שגם הוא רוצה, פחות ממני, מבחינתו אני עוד פלרטוט מוצלח בשמיים, מבחינתי הוא כרטיס יציאה. לא אכפת לי. אני רוצה שהוא יחמול על חוסר הניסיון שלי, אני רוצה להשתמש בזה כנגדו. אני מייצרת קשר עין וזה מספיק כדי להכביד את הנשימה שלי, אני מחכה לצעד הבא, אני רוצה, רוצה כל כך ובכל זאת לא יכולה.
הדיילת מגיעה. שוב טקס המפות הלבנות, שוב החיוך הבוהק, והפעם – קערת פירות אישית, פרס על איפוק עצמי. הפעם אני חכמה יותר ומבקשת גם ליונתן, שומרת לו בצד. הקרמבולה קורצת לי, האבטיח ניגר לי על המחברת וגם טיפה על הסנטר, כשאני מכתימה את המפית הצחורה המבטים שלנו מתלכדים, אני מסתכלת במסך ורואה שהנחיתה בעוד שעתיים, עשרים ושבע שנים לקח לי להתחיל, אני יודעת ששעתיים לא יספיקו, אני מנסה להאיץ את ליבי עוד ועוד אבל הוא קפוא כמו פיתה שהוצאה להפשיר על השיש ועדיין מכוסה בחלקיקי פריזר, אני מבקשת ממנו בכל זאת לנסות.
שלוש שנים לפני שמתה, דודה שושנה נכנסה לבית החולים בפעם הראשונה. היא לא הייתה חברה באף קופת חולים, אמרה שהיא לא רוצה להיות כבולה לאף מקום כי מי יודע מי יציע לה את מה שהיא צריכה בעתיד, איך היא אמורה לבחור עכשיו, וממילא היא לא סומכת על אף אחד ומעדיפה למות לבד. לא עזר שניסינו לשכנע אותה, אפילו לא כשמאיר ניסה. עד היום אני לא יודעת איך היא התחמקה ממקום העבודה שלה ומביטוח לאומי, אבל ביטוח – לא היה. ואז, בהתקף הראשון היא התאשפזה, ועדיין לא חשבו שזה חמור כל כך, והיה ברור שאחרי לילה היא תצא הביתה והשאלה שהכי עניינה אותה, השאלה הראשונה שהיא שאלה כל רופא שנכנס לחדר, הייתה מי ישלם את החשבון. איתי היה בחו"ל, ומאיר היה עדין נפש מדי, אז שלחו את אבא שלי לברר, וכשהוא לא הצליח שלחו את רותם, אחותי.
היא נכנסה לשם, עם טלפי עורכת הדין שלה, וכשהגיעה חזרה לחדר 207א' בקומה ב' היא אמרה לה: "שושני, זה המצב. או שאת משלמת – או שאת נשפטת". ושושנה, שלא הייתה לה סבלנות, אמרה לה: "רותמי, תדברי איתי בעברית, בסדר? לא בעורכת דינית הזאת שלך. מה זה אומר? שאני הולכת לכלא?" "לא נראה לי, שושני, אבל אין לי איך לדעת…" "רותמי, תעזבי שטויות, את אומרת לי שבמדינה שלנו עדיין מכניסים לכלא כי לא משלמים חשבון בית חולים?" "לפעמים, כן". "נו, מעולה!" דודה שושנה שלי ספקה כפיים בשמחה. "אז לא משלמים! מקסימום נלך לכלא. שם – עוד לא הייתי".
הסתכלנו עליה המומים, ורק אחרי שכולם הלכו ואני נשארתי בתורנות היא קראה לי. "יולה", היא אמרה לי, "יולית, ראיתי איך היית המומה קודם. לא צריך! נו פסו נאדה. הם לא ישימו אותי בכלא, אין לך מה לדאוג. ובכלל", היא הוסיפה, תוך כדי שהיא מחווה לעבר בקבוק הקולה שהונח בקצה המיטה, שאריות מהאורחים, וביקשה ממני למזוג לה כוס למרות הוראות הרופאים – "צריך לשחק עם החיים, ילדה, אחרת הם ישחקו איתך".
אז הינה, קניתי כרטיס טיסה במשכורת שלמה של גננת, והינה, עכשיו אני בחלק השני של העולם, הטוב, העשיר בצורה שלא תיאמן. והאננס הזה שמונח לפניי בהידור, שטעמו על שפתיי חזק כמו ברק, והאננס של הבריטי שנשאר בלתי נגוע, וחוסר ההוגנות הבלתי נתפס הזה בין הבריטי, שכל חייו הם טיסת ביזנס אחת גדולה, לביני, שגם כשאני בתוך המחלקה אני זוהרת כמו פלמינגו בחוסר ההתאמה שלי. ואיך שזה רק משקף את חוסר ההוגנות של הלב שלי, שכבר מפקפק ביונתן, שאפילו טיסה לירח דבש לא מספיקה לו כדי לאהוב, שרוצה ללכת רגע אחרי שהוא נכנס. חוסר ההוגנות שבלקבל את אמא שלי כאמא, שבלאהוב את דודה שושנה שלי במקום אותה, שבלקבל משתיהן את אותה מתנה אכזרית שמקדשת אותי להיות שומרת ההיסטוריה הפרטית שלהן.
חוסר ההוגנות גם של הירכיים שלי שמתחממות עכשיו, הידיים שמוכנות לפשוט, הזרתות שלי שמעבירות זרם חשמלי עד למצח. השפתיים שלי שמתקשות, הפטמות, השלט שנדלק ומבקש להדק חגורות. הכול הכול אומר לי: שחקי עם החיים, ילדה, שחקי או שהם ישחקו איתך.
אני מתרוממת ואני מרגישה את כולי מתעוררת, הנימים הכי קטנים בגוף שלי מתארכים פתאום, רק הישבן נשאר מכווץ, זז באי־נוחות. משהו עוד לוחש לי לחזור, יונתן הנוחר מאשר לי ללכת. אני רוכנת לעבר הבריטי, אני לוחשת לו באוזן, הוא מחייך אבל לא זז. אני מרגישה את החזייה מעקצצת לי, את הלב שלי מתדפק על הצלעות בחדות, את הרוק נצבר לי בגרון. אני סוגרת את המחברת, וקמה.