למעשה, אנחנו לא יודעים עליו דבר. גם ממעשה ידיו לא נותר דבר להתפאר בו. רק אותה הילה מגורענת סגולה – הדבר הדק ביותר שנותר ממותו של אומן. לא הותירה שייר האש האלימה של הימים. כמה ימים? נקרא להם עתה הרבה ימים, המחליפים זה את זה בעיוורון פשוט, רעב, בעצימת עיניים קטנות על מציאות רבה. הכול נשכח, שקע: חדריו העייפים, הניסיון הנואל להצליח, להספיק, ערימת המשימות, וכמובן הספרים הדקים ומילותיו הדקות בתוכם. כל ניסיון לגולל כאן ביוגרפיה ידמה יותר מכול לכתם. כתם בהיר, צהוב, בִּיצה רוויה, שצפים ומרחפים בה סמלים, תחושת מקומות, זהות עצמו של המכונה "הסופר" – יסודות מימיים, חמקמקים, להעלות מהם ראשית חיים, מעשה אדם מילדותו. משהו לא לנו, לא לנו להעלות ממנו כתב, לתת בו מילים סדורות מאיתנו. אותו הד אישי מאוד, מילדותו הנשכחת לו עצמו, דרך התבגרות סחופה, כמו מקרית, זרה וקרובה לו יותר מכל אדם אחר זולתו. בעצם, אלה לא היו חיים, לא אותם חיים רצופי המפלות, העוני או ההריגה, ההתגברות הנשגבת, שאותם מקובל לגולל בהתפעלות, לא חיים לספר בהם כלל. נדמה שלא קרה דבר, לא דבר שישפיע על אחרים, לא דבר שהוא חָלַק עם מי שאפשר בדיעבד לראות בהם בעלי השפעה משמעותיים בפני עצמם. הן המחקר מתעלם מקיומו כמעט לחלוטין. ובאמת, לא נראה שהשפיע על הסופרים בני דורו, בוודאי לא במידה שהוא עצמו יכול היה לקוות לה, או להאמין.
אם כן, אפילו בגדולת האדם לא יתפארו מילותינו, אולי רק בגדולת היעלמו. הן בבירור אפשר לומר שהכול אצלו לגמרי מת: הכאב המר בלסת, הדקירה בעיניו, הנוקשות בחוליות הצוואר. בדיוק איתם נמצאת גם הספרות שחיבר. גם אישיותו נעלמת לאט, עם זוכריו המתים ועם שוכחיו – שבהחלט, באופן חרוץ כמעט, גא וצעיר, אינם מפסיקים לרגע לשכוח. אכן, לפנינו חורבן מופלא, לא נֹאמר נפלא (אך יש מי שימצאו עונג גלוי בסוג כזה של סוף). כימינו גם ימיו היו ימי השכחה. גופתו הושלכה לתוך אדמה בעיר אחרת. לא היה כמעט מקום להיקבר, לא בעיר ההיא ולא בשכנתה. הארץ כמו עיְיפה מהחיים ומהמתים כאחד. רבו מאוד אלה גם אלה, מי שנדחק מעליה ומי שנדחק בתחתיתה. גם לרעש החיים וגם לַשתיקות לא היה לארץ קשב.
זאת בוודאי היטיב הסופר לדעת. הרגש המיוחד, הניחוח האישי הזה המאפיין את הזנוח, ליווה את חייו כאילו כבר הבשיל מותו המר. ובכוחנו להניח שגם לאחר שפגש בירידי הספרים ובערבים הספרותיים את אותם קוראים, גם לאחר שידע מדבריהם בבהירות מוארת, שהינה יש קוראים לדבריו באמת – לא נגע הדבר ולו כהד בכתיבתו הבודדה, העיקשת. בהחלט, דבר לא נגע בַּכתיבה, איש אחר לא היה שם איתו. הבדידות אפפה אותו ככלל, כטבע, כאיזה משפט אבות עלום, הפועל בו מאוד. ואולי כעת, כעבור שנים (אין למילותינו עוד השלכה מעשית ואין עלבונו נלווה אליהן, זאת נרצה לומר), תוכל אתה, קורא נכבד, לשער שמשהו ברגש הבודד מדי הזה, משהו בעמדה קצרת הרואי הזו, סייע בוודאי הוא עצמו בהתממשות גורלו המוגבל מאוד של סופרנו. ואין כוונתנו לדָבָר לבד מאותה מציאות נשייה המלווה אותו, מכסה את דמותו עד היום.
אך לו מתוך דלות זו, האפלה, נוכל להעלות איזו סקרנות בקוראנו, איזה יחס, הד רחוק של אהבה. או באמת סיבה לתור אחר מעשהו של יוצר, אחר טביעת אצבעו הלשונית, הקשורה אולי בדרך פתלתלה לאותה זהות חמקמקת, נמחקת, שהכיר הוא, רק הוא, כתמונה דהויה, פנימית, ושאחרים הכירו ממראהו, מאופן תנועתו. ולו תוכל לשאת את עצמך, בדמותך: מבקש לשבת שם מולו, באחד מאותם בתי קפה מגושמים בְּרעש, לשמוע דווקא את קולו המשוחח איתך. נסה לא לשים לב יותר מדי לנוכחותו המושתקת, הגועשת, בעודו בספרייה, מרוכז בענייניו. אך נניח מבטנוּ עליו, לרגע נניע את פנינו מתוך עניין כלשהו בסופר הזה, שלא נשאר ממנו דבר. שְׂמח את העצב הזה. התבונן בסופר כזָר, כמי שאינו יודע דבר. הבא איתך את השכחה, היא הרי היחידה שבכוחה להגדיל את אישיותו, כטיפת מים נשפכת, באופן שאנו כל כך צמאים לו, מעבר לגבולות שיכולים להיות לנו מוכרים. לכן גם את שמו לא נזכיר. הדבר רק יחזור ויצמצם אותו לממדים המוגבלים. בתוך הבדידות הרחבה, המצוצה מן האצבע אפילו, נוכל אולי לשוב ולפגוש אותו במקום כלשהו של הנפש, באחד ממסעותינו, להתבונן.
אך המבט הזה שלו בכל הסובבים אותו. ביקשנו לשאת מבטנו אליו, אך איזה מבט באמת ייתן הוא בנו? האם ראוי שאנו, אנחנו, נפרוט כאן במילים של ממש את הבוז הקל, המתחלף בהתעלמות, שלמושאיו מלאי החיים משולים למעשה אנחנו? אתה מבין? נוותר עליו לגמרי. למרות ששום דבר לא נותר ממנו, למרות שגם משהו מכְּתביו נתקשה מאוד למצוא כעת, אוי, את מבטו השתוק אנחנו כבר מכירים, גם אם אף סופר מאוחר לא יטיל עליו רשת של מילים לתארו. הרי אנחנו מכירים את מבטי הסופרים, את שנאת האדם של כמה מהם, אותן נוסחאות יבשושיות ועיקשות שעבור חלקנו יש בהן מן ההתגלות. עבור המשוגעים באמת, יש מים כאלה, תפלים ביותר, הנלגמים כאילו היו בקבוק אהוב לחזור אליו, ברנדי כלשהו.
לא נתבלבל. שום שאלה לא נפנה אל הסופר, ושום שאלת המשך לא נתעקש לשאול אותו. גם את הסיפורים לא נקרא פעמיים, לא נקרא אפילו בשלמותם. קו גבול חוסם יעמוד בינינו ובין האומן ואומנותו גם יחד. קו זה נעבור אולי כרכלנים עיוורים, כמתרשמים, אך בעוברנו אותו נמית בעצמנו עוד מעט ועוד מעט בדיוק את מי שזה עתה חצינו בתחומו הלוך ושוב, בדיוק את הסופר.
אכן, סיפור דל כל כך, חסר בסיס, מביא עימו הצהרות, גם תהיות. אבל דווקא כשנפַתח תהיות אלו, דווקא אז, נדמה שהרגש יימצא נפסד; תיפרם הדבקות שלנו עצמנו באותה אמונה נכזבת, האמונה הנכזבת שלו, של מי שסיפורו בעצם לא סופר. הוא רוח הרפאים, האמיתית מכל בחינה, שמפיחה בסיפורנו רוח חיה.
*
וכאן, אחרי שעצרנו לרגע יחד בשטף המילים והגענו לסימון כוכבית, זה אולי המקום להסיר את הלוט הדקיק, ובאמת הוא דקיק להפליא, אך עז להתפרץ. הדין מורה להודות שכינוי הגוף המתאים ביותר למי שגולל דברים אלה אינו "אנו", ועליו בסופו של דבר להיות "אני". אכן עליי להודות בחטאי החי: עליי המסופר. אני המת, אני הוא הנשכח. אני עומד כעת מאחור, בחיי הרוויים צבע, החיים, אותם רגעים, רגעים רבים או מעטים לפני גלי ההרס של עתידי השוכח, של הזמן הגדול. אולי אתה, קוראי, יכול להבין מדוע קרה לי הדבר; אולי אפילו להבין איך דווקא עכשיו – גם אם אותו "עכשיו" אינו ידוע לך כהוא זה – איך במצב העניינים העלוב הנוכחי, תחת האימה, זרוי חרדה חדשה, חרדה מזדמנת כלשהי, אני חולם את ההרס הגמור. ואפילו כך קורה שאני בוחר להתמסר אליו ולגמור איתו את כולי, את חיי ואת מותי גם יחד. אני מוכרח לדמיין היזכרות שהיא אפילו לא קלושה, אפילו לא מוצלחת, שתציץ עליי רק מבעד לחורבן גמור. להיזכר יחדיו בהיעדר. עליך להבין, הכול חסר מבט, עיוור במופגן. עליי לבחור במוצא היעיל, ובעיקר המהיר ביותר: כיליון.
כיליון, שממה. ואולי דווקא מיעוט הפרטים מרמז על איזה אופי של משל. ואין אני מבקש מילה זו כדי להרחיק את דימויו של הקורא ושל כל הסופרים החיים סביבנו, להעתיק הרחק את הנמשלים. להפך, אני נדרש למשל כדי לעשות את דבריי קרובים וחשופים הרבה יותר. אני בו, על אחת כמה וכמה, חי מדי. על חשיפתי שלי הנרגשת אני מקווה שתסלח לי אתה, הקורא הער של דברים אלה. אכן, היה זה מיעוט בוער של רכיבי לשון. אך אולי מצאת בהם מראה גלויה ונקייה במיוחד של עצמך ושל עולמך, מראה בהירה כל כך שכאילו לא רואים דבר בבוהק המוגזם המאיר ממנה. כך אולי בכוחותיך שלך מצאת, ככתמים פשוטים שלא נודעו, את נפש הדברים החיה ולא את צורתם המקובעת. אולי דווקא כך, ככל שהתאמצתי לרוקן את האדם במילותיי, דווקא את האדם בהן פגשת.