ספר האין | הוגו מרמלדה

1.

מה היית עושה אם יום אחד העולם היה נחשף בפניך, מסיר מעליו, ומעליך המְשַֹחֵק בתוכו, את שלל צעיפיו ומלבושיו וכסותיו, ומתערטל מולך בכל המיכניות החמורה שלו, באטימות חומריותו, באדישותו וקהותו, בחוסר העניין שלו בך, שנבעטת החוצה והצדה ומעלה אל מחוץ לרשת החלום שלו, הרחק מעל למלאכים ולשדים המשחקים יחדיו ועם בני-האדם; או מטה, תחת אלף אלפי אבנים לוהטות של הזמן שבוער ללא מנוחה, אל שכבת הסלע הקפואה, אל קליפת הזמן המת, הזמן שמחוץ לזמן, הגרעין הקישח של החומר העמום; ועתה אינך מורשה עוד לשחק בו אלא לכל היותר, ברגעיך הטובים, כשאינך בלוע בתוך קדירה מרופשת של עכירות המבט, או, גרוע מכך, בתוך האימה של הריק הנצחי, אתה אולי עוד מסוגל להביט מהצד ולשאול למה או מה. 

אני אומר: נחשף בפניך; מתערטל מולך. אבל זו אינה רק מטאפורה. אתה רואה אחרת; גם אינך מדבר על ראיה בלשון הדימוי, או לפחות לא רק כדימוי (שהרי עין הבשר מתרקמת בעין הרוח) או כהרגשה, אלא ראשית במובן הפשוט ביותר: אתה פשוט רואה אחרת. הדברים מופיעים בפניך אחרים. בני-האדם, למשל. אתה מביט בהם ואינך רואה עוד אדם, כלומר, אינך רואה עוד סיפור, נשמה, הרפתקה, אפשרות; גם גוף שלם אינך רואה. אלא מה? – מקבץ של איברים רופפים, בודדים, מנותקים, נעים מכוחו של אוטומט סומא. אדמכונה, אדמתכת. חלקים פרוקי עול מן השלם. אין עוד שלם. יש רק חלקים. חלקיקים. קטועים. קטע ללא דרך. דרך ללא רגל. רגל ללא גדם. 

אתה לא מצליח להעביר את זה במילים. אתה נע ונע בסחרור מעגלי ורק טווה את הפקעת שמכסה על מבטך, ואינך מוצא את הדרך להסביר את מה שאתה רואה. ראשון הראש: הוא ניתק מן הגוף. לא ממש ניתק אבל אתה רואה אותו מנותק, נפרד. הדבר כשלעצמו? אתה רואה אותו מתנוסס, נרעד-נרטט, על כן, קנה, גבעול, תורן, פמוט, בקבוק, סחלב, אנפה, מנורת המקדש (קרא לזה איך שתקרא, המילים הרי רק מתרחקות מן הדברים, לדברים כשלעצמם אין מילים ואין תיאורים, לכן מוטב שתבחר בכמה שיותר מאלו); ראש כרות, כדור שמסתובב על צירו ומקיף את השמש ואת שאר הדברים-המתהלכים-בעולם, חפץ, ישות נפרדת. אתה מבחין בכל ניע וניד שלו, ימינה, שמאלה, מעלה, מטה; נזרק או מוטל או פוזל או מתרומם או מושלך; בכל מבט, מבע, קמט, תנודת עיניים, עפעפיים; אדוות שיער שנופלת על מצח, שפה מתרוממת, שפתיים נפקחות-נסגרות, מפרכסות, לשון מתענבלת, שיניים נבהקות, אף שואף-נושף, נחיר מתרחב, זקיקי שיערות נרטטות, לחיים מתרוממות, עור נמתח ומשתחרר. וגם הראש שלך, השתחרר מכבלי הגוף שפעם חבק אותו. ואתה… אולי אתה ראש. אולי אתה שום דבר. 

וגם הידיים. הו הידיים. זה כמו….אלוהים, מה זה? אתה לא יודע אבל נזכר בבית-הספר היסודי, או לפני-כן, בגן, כאשר ביקשו ממך לגזור אדם מתוך דף נייר, ואיך חצבת בזהירות את הגפיים – הידיים, הרגליים, מתוך הגוף, עד שהן נבעטו החוצה מתוכו, תלויות על בלימה, נאחזות בפתיל דק של נייר קרוע, נוטות להתמוטט, להיתלש מהמכלול עם עוד משיכונת קטנה. עכשיו זה ככה. מה ככה? תלוש. תלושות. אתה חושב על מרבה רגליים. אתה חושב על תמנון. אתה חושב על ג'וקים. אתה חושב על שואב האבק שמתרוצץ בסלון שלך. גפיים מתרוצצות מכרכרות מפזזות נשלחות מתפזרות מתקפלות נמתחות. יד מועפת באוויר, יד מושלכת על פנים, יד תומכת בסנטר, יד נתמכת על ברך; אצבעות נשברות, מחוללות כמו סופה של אבק במדבר קפוא. ורגליים, גזורות, פרוקות. אתה חושב שהאדם היה פעם דג וכשעלה לבסוף ליבשה באו מספריים גדולים וחצצו לו את הבטן התחתונה לשניים. צ'ק צ'ק צ'ק, אתה שומע את צליל החיתוך. וכל הדברים האלו המפורקים לחלקיהם אצים וצצים ומתרוצצים ללא הרף וללא מודעות, כאילו הם אחד, כאילו הם רצון, כאילו הם נפש או נשמה או בחירה. אבל אתה רק רואה אותם בודדים, חלוקים במרחב, סגורים בתוך עצמם, ומשהו כמו קשקוש נפלט על דף נייר בחלל ומטפטף ומתפזר מכל עבר ולכל עבר. בגלל העיניים, אתה חושב שבגלל העיניים, אתה חושב שהאדם הוא ראש ותו לא. השאר נספחים. הערות שוליים של החומר. סוגריים באגדה או כוכבית במאמר מתורגם שאבד עליו –

 

2.

הם לא שמים-לב לכל זה. אף אחד לא רואה. החיים הם הסחת דעת. הקיום כולו בלתי-מודע. אבל אצלך התקלקל משהו בתוכנה, או בחומרה, אתה לא בטוח מה ההבדל ביניהן. אתה חושב על סרטי המדע הבדיוני שבהם רובוט אנושי, אנושי-מדי התעורר להבין שהוא אינו אנושי כלל. פעם חשבת שיצירות כאלו בוקעות מתוך פחד עתידי מהמכונה, אבל עכשיו אתה חושב שזה קדום יותר, הכרה בלתי-מוכרת, לכל היותר מודעת בשכבה ראשונה של מודעות, במעטפת הבלתי-מובחנת של הכרה שעדיין אינה מתהווה כמחשבה – האדם עצמו שקם יום אחד וגילה (להפתעתו, לאימתו) שהוא מכונה. אתה כותב את זה וזה נשמע כה סתמי. ביטויים כמו "האדם כמכונה", "הגוף כמכונה" קיימים בכל ספר מאויר לילדים שמסביר על גוף האדם. אבל המילים אינן יכולות להסביר, זו תחושה שמעבר ללשון, ולכן היא אימתית כל כך. אתה חושב על כך שהאימה או הבעתה, בניגוד לפחד, הן כל מה שמרמז על קיומו אך לקיומו המרומז אין לשון. רק פה פעור וזעקה חירשת. 

אתה משתוקק לחזור למשחק. אתה נזכר בכתובת שחרוטה על הכניסה למערה של האורקאל בדלפי, "דע את עצמך", כן, "אבל במידה". ומ"המידה" הזו נראה לך שחרגת. איך חוזרים חזרה? האושר של התמימות, של היעדר-המודעות. אתה מנסה הכל, אנליזה מדוקדקת עם הפסיכולוגית שלך, שעות שאתה מנתח תכונות אופי, אירועים מחייך, הנפשות הסובבות אותך שהיתה להן השפעה על מי שאתה (מי אתה?), חוזר הרחק לילדותך (הרי שם נפקחו זרעי החורבן), אתה מנסה לחזור אל הגוף: אתה מתאמן במכון למרות שאתה שונא מכוני כושר, אתה רץ, קופץ, מדלג, רוקד, כל יום אתה רוקד; אתה עושה הליכות ארוכות על חוף ים, הולך ברגליים יחפות על החול הרך, מחבק עץ, נותן לידיים, מוכרות או זרות, למשש את הגוף שלך, להחזיר לו שליטה; או לנעוץ בו מחטים (אמרו לך שדיקור יכול לעזור); אתה אוכל מזונות מזנים מומלצים, ירקות שורש כדי להשריש אותך חזרה באדמה, בשר (למרות שאתה צמחוני) כדי להחזיר אותך לבשר. אתה מנסה כל דרך אפשרית אבל דבר לא עוזר. משהו התעורר והוא מסרב לשוב ולעצום את עיניו. שבועות עוברים, חודשים, אתה לא ישן טוב בלילה למרות האשווגנדה והקמומיל והפסיפלורה והמגנזיום והוולריאן, ואחרי זה התותחים הכבדים יותר, הוואליום והקוו'נטפין. השינה שלך טרופה, אתה מתעורר ממנה כל יום אחרי שלוש או ארבע שעות, ולאחר מכן זה כמו סירת עץ מיטלטלת אנה ואנה, נבלעת לפרקים ומוקאת מתוך נחשולי קצף באי-הממשות של אוקיינוס. והחלומות, כמו ריצודים מהוססים של אור חמקמק, חיוור, מפרכס, נבזק על פני המים ומתנדף בשבריר; אף אינך יודע אם אתה חולם, כי אינך יודע אם אתה ישן, כי אתה ישן וחולם בכל רגע של היממה, במיטה או אל מול המחשב או בזמן שאתה מתהלך בסימטאות המפרכסות של ג'. הכל חלום, אתה ישן, ויחד עם זאת מעולם לא היית כל-כך ער. 

הראש שלך כואב תדיר, הצוואר, האוזניים; הפכת רגיש לכל רעש קטן שקודם לכן לא היה חודר לתודעה. לא פעם או פעמיים אתה מתמוטט באמצע הרחוב מתשישות, אבל אף בדיקה שהרופאים שולחים אותך אליה לא מניבה דבר. אתה בסדר גמור. אין לך כלום. פשוט התעוררת. 

שבועות עוברים, חודשים; לפעמים אתה נעצר בקרן רחוב מול פיסה חרוכה של שמש, מרים את הראש שהתנתק מגופך (איפה אתה נמצא? בתוכו? מחוצה לו? בלב? באיזור החלציים? ) ומביט אליה, כאילו ממנה תגיע איזו פיסת התבהרות. אבל היא רק מסנוורת אותך. אתה איש של צללים. אתה רוצה יותר מכל: חדר חשוך, קיטון, מיטת יחיד, צליל של נחל זורם, ברקים ורעמים וגשם; חושך, ורחם לחזור אליו. אבל זה אינו אפשרי. זה עצמך שאינך יכול לברוח ממנו, גם אם אינך מוצא עוד שום עצמי כזה. קיים ולא קיים, מרחף בעולם נדודי השינה שלא נגמרים לעולם. 

כמו יונה, היית רוצה להשליך את עצמך אל תוך ים סוער ולהיבלע ברחם חם של לוויתן. אבל שום לוויתן אינו פותח את פיו עבורך, ולבסוף אתה נכנע, אתה נושם נשימה ארוכה, נושף את הבל עצמך החוצה, ומיישיר מבט אל מעמקי האימה, אל הכלום הגדול שמכונן את הכל. 

 

3.

זה לא קורה בן רגע, שאתה נכנע. יש כח חזק מאד, שאינו שלך, והוא דוחף אותך להיאבק לחיים. אתה מגלה ביתר שאת (גם אם תמיד ידעת) שיש מעט מאד, אם בכלל, שהוא שלך. אתה כמו מיכל גדול וריק,אפילו לא מיכל ולא גדול, רק רִיק. וכל מיני אורחים לא-קרואים, רוחות שחורות ושדים סגולים, פיות ירוקות וקוסמים אפורים, הוויות חלליות מכושפות, חולפים-עוברים בתוך הריק הזה, רכובים על מטאטאיהם העשויים קש-כלום, ופולשים ומתארחים ומזמינים חברים למסיבת תה או לנשף מסיכות, לפני שהם נמלטים מתוכךוחוזרים לאן שהם חוזרים. כשאתה מתבונן בהם אתה מתפתה לחשוב שיש שם משהו ממך (אם כי מיד לאחר מכן מבטלת אותך מחשבה  שגם זו אינה אלא מחשבה של אחר). אתה לא יודע אם אתה זה המינוח הנכון, כנראה שלא, אבל משהו יש שם בכל זאת – עין שנפקחת בעלטה וצופה בכל הרחק הרחק מעבר לזמן. היא אינה אומרת דבר, העין; אין לה שום תכונה או קו אופי או אפיון או צורה שתוכל לספר עליהם; היא רק מתבוננת, בחכמה של היות-מעבר לזמן ולמרחב ולגופים המאכלסים אותם ומשתנים ומתפרקים ומתהווים בתוכם, מתבוננת ואינה אומרת דבר. לעתים אתה מדמה אותה מחייכת, חיוך דק, עדין, כמו של המונה ליזה או של הבודהא. זה כמובן רק דימוי שאתה משליך, לה עצמה אין שום קשר לזה. ועדיין, ברגעים הקשים אפשר להתנחם בה, וכשאתה מצליח לרגע לאמץ את נקודת המבט שלה, של העין-אין, כל מה שמכאיב לך כרגע נראה כמו שום-דבר, ניד עפעף, רפרוף כנפי פרפר, מפרכס כמו שבריר חלום ונמוג. אתה נכנע עשרות פעמים עד שאתה נכנע, ואז, במכה אחת, ספלאש, אתה צולל בהכרה מלאה אל תוך הכלום הגדול. 

 

4.

אבל לפני כן (וגם אחרי כן, הזמן הרי, כמו אותה מפלצת מיתולוגית, רודף אחר הזנב של עצמו) אתה נשבע לעצמך שהקיום הזה הוא כולו מעשה שטן. יצור אחד שניזון מגופו של אחר, חיים שמחייבים מוות, שרשרת מזון, והחומר המכוער להפליא הזה, תביעות הגוף שלא נותן מנוח, כאבי האיברים, מומים, מחלות בעלות תקנה או חסרות, ואז הזקנה, התפוררות הגוף, ולבסוף ההתאדות האחרונה – המוות: הפרידה הסופית מהכל. דבר היה בעולם ונעלם. והיצירה הגדולה ביותר של דמון זה הוא האדם, משום שכנראה רק לו ניתנו האשליות המפוארות ביותר, האידאלים הנשגבים, הפנטסיות והחלומות, ההונאה העצמית שמגיעה אצלו לדרגה של יצירה אלוהית, החתירה הבלתי נלאית לעבר…לעבר מה? לעבר מה שנראה כדבר-מה מוחשי אולם הוא אינו אלא אבק-כלום שמתנדף אל האין עוד לפני שהופיע. אתה נזכר במילים שקראת פעם בספר של סופר שאהבת, משהו כמו, "חיי אדם – נצנוץ קצרצר בוהק באפילה ואז כבה". 

אריסטו אמר שהאדם הוא חיה מדברת, אבל אתה חושב שהאדם הוא חיה מטורפת. כמעט תמיד נמצא באיזה שם, בתכנונים ובתכניות שלו, בחלומות, בדמיונות, בפנטסיות, בעתיד הלא קיים או בזיכרונות העבר, גם הם כבר חלק מהאין. ואולי דווקא להיפך, שהרי דווקא ההווה, שבו, אתה מניח, חיים מרבית בעלי החיים האחרים, הוא רסיס אבק נטול ממשות יותר מכל עתיד ועבר: אלו האחרונים התמצקו למחשבות ותמונות, ליצירה; ואילו את רגעי ההווה אי אפשר לתפוס – מה שנוכח מתנדף ברגע נוכחותו. להווה אין מילים, יש רק היעדר-הכרה; והאדם הוא יש רק כאשר הוא מתעופף וזולג אל מעבר למציאות, אל מה שמת, אל מה שאינו קיים בעולם ולעולם לא יהיה קיים, כיוון שאו שקיומו חלף-פרח, או שטרם התקיים, וגם אם יתקיים ביום מן הימים וברגע מן הרגעים, לעולם לא יתקיים כפי שהוא נחשב ונחלם כעת, ולכן גם הוא לא. 

ולמרות זאת, רצים רצים רצים, רצים אל האין, מצפים בכליון עיניים לרגע בעתיד שהוא אינו, תמיד היה אינו. 

וכל הסיפורים שנשבים בתוכם: הדתות והאידיאולוגיות והאמונות והדיעות ופילוסופיות החיים והערכים והמוסר וההרגלים, והטירוף הגדול, כאשר מגיע סיפור טורף תודעה וגורם לך לזהות אותו עם בסיס הקיום, שהרי מהי המציאות (אתה לא אוהב להשתמש במילה הזו. עבורך גם מה שנהזה מצוי באותה מידה, אם לא יותר) עבורנו אם לא שלל הפטפוטים הללו של התודעה שלא מפסיקה לחלום את עצמה ולנסות בכל כוחה לחרוט עקבות של אור נשכח בתוך חשכת הכלום. 

אתה מסתכל על כל אלו, ראשית מנקודת המבט של עין הבשר ולאחריה או כמעט יחד עימה מנקודת המבט של העין הצופה מן האין: לא סתם העולם הפיזי מתפרק לך לחלקיקיו כעת; הסמליות נהירה לך; התופעה החושית הזו מקבילה למה שידעת או חשבת שידעת או סיפרת לעצמך שאתה יודע על העולם (סיפרת, כי לדעת עליו דבר-מה בוודאות אינך יודע, וזה גם מה שמנחם אותך לפעמים ברגעים שאימה קפואה בועטת לך באשכים) – הכל פרוק, פרוק-איברים, בנוי מחלקיקים, גלים, שברי-אור, הכל בתנועה טרופה והכל לא קיים. רק מראית-העין (אבל זו אבדה לך כרגע), תיאטרון-האדם, הסיפורים המתאחים בתודעות, החלומות: כל אלו הם הצעיפים, הכסות, המלבושים, המעטפת, והקרום המתרקם כמו פקעת לחה ומכסה על כל הדברים הפשוטים, מסווה את העירום בכוח האדיר של ההתקיימות, של הרצון לשרוד, הרצון לחיות. נסה רק לדמיין את כל הפוליטיקאים ואנשי העסקים המעונבים מעורטלים, לא מכל השכבות של הזיות התודעה אלא רק מכסותם החיצונית, הבסיסית ביותר, מבגדיהם; נסה לדמיין ועידת שלום במזרח התיכון בעירום; נסה לדמיין את גלי הגוף, את הזין הנמתח ונשכח לפרקים, הפטמות המזדקרות, את הצואה והשתן והזרע והרוק, את המזון הנגרס בשיניים ומחלחל דרך הלוע אל הקיבה, את הפלוצים ואת המין – כל היצירה המפוארת של האנושות, מסיבת השקרים האידילית שכולם מתכסים בה, הרצינות התהומית שבה אנו לוקחים את הדברים. כאילו מנקודת המבט של העין-אין הנפקחת יש איזו משמעות לשטר הנייר שאתה מחזיק בידך, לפגישה שתכננת אמש עוד כשחשבת שתצליח לישון, או לעמדות הפוליטיות שמישהו (לא אתה) מגן עליהן בחירוף נפש כאילו אין בהן אלא אמת. 

אתה חושב על האדם שנתן ערך ומשמעות לאמת; הוא מקדש אותה ותר אחריה כל חייו, נדמה שאין דבר חשוב לו יותר מאשר למצוא אותה, ובת בעת מדובר ביצור הכי שקרן שהטבע יצר. למען האמת, אתה חושב שאם האדם היה נבזז מכושרו לשקר הוא לא היה עוד אדם. אבל בפועל אין דבר שבורחים ממנו יותר מהאמת. האמת אינה מאפשרת משחק. נסה להכיר בכל רגע ורגע שהסרט שבו אתה צופה הוא רק בדיה ולא תוכל עוד לשאוב ממנו הנאה או לאבד את עצמך בקסמיו. לא תוכל לשחק עוד. והחיים אינם אלא משחק. 

 

5.

זו המיכניות האבולוציונית, או הרצון, או דבר-מה דומה לאלו או אחר מאלו, שגורמים לך למחלת-ים. ככל שאתה חושב כך אתה פחות קיים. אתה חושב שאינך קיים. וכשאינך קיים אתה חושב על השד שיצר את האדם, עם הרצון שלעולם לא בא על סיפוקו, הכישלון הידוע מראש שנרמז כמו אקדח במערכה הראשונה אצל צ'כוב, והשאלה היא רק מתי הוא ירה ובמי. אתה רץ לשם: כשאתה עוד לא שם אתה סובל מכך שאינך שם; כשאתה שם אתה כבר שוכח מדוע הגעת (אולי, אם שכחת את עצמך, היו לך כמה רגעים של נחת), כי השם הפך לכאן וכעת אתה שוב רוצה להיות שם, כמו אותה בובה מגוחכת במערכון של תכנית ילדים. וכן הלאה שוב ושוב אד-אינפיניטום. אתה רץ לשם, והרי כל שם שאתה מגיע אליו רק מקדם את יום אינך. אתה מתוכנת לרצות לחיות כדי למות. אתה מתוכנת לחפש את העונג למרות שזה קצר כל כך ותמיד חומק ממך ברגע שאתה רוצה לאחוז בו; אתה מתוכנת לאחוז ולהיאחז בדברים, והדברים מתוכנתים לברוח מלפיתה. אפילו בעצמך, אותו אני ארור שנדבק אל גופך ומעולם לא הצלחת לעזוב, אינך מצליח לאחוז. 

החומר נותן לך זריקת סם-דופמין כאשר אתה משלים משימה בהצלחה. אבל החומר דואג להשפעה קצרת-טווח, כדי שתמשיך לאוץ ולרוץ וליצור ולהגשים עוד דברים שאין בהם תועלת, לאף-אחד ובעיקר לא לך. סמי אושר ועונג אחרים מופרשים דרך קשר, מגע, מין, לידה; או מאבק והתגברות ועוצמה; מתחת לכל אלו אתה מוצא את שימור הקיום שלך ושגשוג המין: שגשוג: הישרדות והתרבות; אוכל ומין; אתה אינך אלא מכונה-מכורה-לסמים, וגם כשאתה מביט בך מעיני האינסוף, עדיין אינך מצליח לחמוק מתביעות החומר: אתה ממשיך לרדוף אחר העונג כי לכך אתה מתוכנת, ולא משנה אם העונג מתקבל מטריפה של החיים או מהתנזרות מהם או מאובדנם. המטרה זהה ורק האמצעים משתנים. 

רק מי נמצא שם מאחורי הרצון האדיר הזה להמשיך (שמסתווה כרצון שלך)? אתה צוחק  כאשר אתה שואל את עצמך מה אתה רוצה, כי אתה עצמך אינך רוצה דבר מלבד שני אלה: לנוח ולברוח. מכאן. ואולי ניתן לצמצמם את שניהם לאחד: להתאיין. לכן אתה גם צוחק כשאתה מביט בחשיבות הגדולה שניתנה בדורך לרצון של היחיד, לשאלה הרת הגורל שנשאלת באותה רצינות מתעתעת אצל הפסיכולוגית שלך, באותה מידה שהיא נשאלת בירחון "לאישה" : מה אני רוצה? מה אתה רוצה? 

אתה לא יודע מה אתה רוצה. סדנאות צצות כמו חיידקים על צלחת פטרי, מבקשות ללמד אותך להקשיב לעצמך בשביל לגלות מה אתה רוצה. אבל אתה, שאת מרבית חייך בילית רכון כרוי-אוזן על סף הבאר העמוקה של עצמך, יודע שמה ששמעת היה הד קולם של אחרים (שאינם עוד) כשהם נחבטים בדפנות,ומה שגילית היה שאם תתכופף רק עוד קצת בכדי לשמוע טוב יותר את הדממה שחוצצת בין הד להד, תיפול למים.

 

6.

הרעיון שיותר מכל פיתה אותך לדמות אותו לרצון משלך הוא רעיון ההתאבדות. חשבת שאולי יש חירות היכן שיש התנגדות, והתנגדות גדולה יותר מאשר לחבל בעונג שלך לא מצאת.

אבל אף אחד לא מתאבד בשל רעיון פילוסופי, וגם קאמי לא התאבד בשל רעיון פילוסופי. מי שהתאבד התאבד בגלל העונג שאבד (קרא לעונג הזה הנאה או אושר או אמונה או משמעות, כולם כלים של עונג), וזה, הרי, לא יותר מאשר קלקול במטרות השימוש של המכונה. לא קלקול שמתוכו תבקיע חירות, אלא קלקול מיכני שהפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית שמקודד בתכנה שלך. כמו רכב חבול במגרש גרוטאות שמפורק לחלקיו כאשר הוא מתחיל לקרטע. 

גם אתה פורקת לחלקיך, וכעת נותר לך לתהות האם פירוש הדבר שמשהו בעולם קם להשמיד אותך, ואם המשהו הזה הוא אתה בעצמך או שאתה עומד להשמיד את עצמך. 

 

7.

כשהיית קטן העולם היה שלם. אבא ואמא היו אלוהים. האדם היה נזר הבריאה. האדם היה נפש ונשמה. היה על מי לסמוך את נפשך הזעירה, חסית בהגנת-עד. 

המוות לא היה יותר מחלום שמתרחש עבור מישהו אחר. 

מה נותר מזה כעת? אתה מתבונן בעולם, בדברים (האדם גם הוא דבר) המִיטלטלים בתוכו בכוח שלא שייך להם. אינך מבחין עוד במבוגרים, אינך מבחין בפסגות של חכמה. אינך מאמין לַאדם. לא, לא מדובר באמון בבן אדם זה או אחר, אלא בשכבה עמוקה של חוסר-אמון: אף אחד לא יודע דבר, בעיקר אלו שטוענים שהם יודעים דבר-מה. אתה לא בוטח בשום החלטה,  לא במדע ולא בטעם הספרותי. ופחות מאלו באמונות ובדעות ובערכים ובפילוסופיות חיים. מתחת לכל אתה מוצא בחירות לא-מודעות, את הכורח-הבועט-לשרוד שמסתווה לאמת שיש להגן עליה. 

 

8.

אֲנָשִׁים פְּרוּקִים. פְּרוּקֵי-אֵיבָרִים. פְּשׁוּטֵי-אֵיבָרִים. פּוֹשְׁטֵי-רֶגֶל. רֶגֶל וְיָד אֵין לְךָ בָּהֶם. אֵין זֶה אָלֶף וְאָלֶף אֹהֶל שֶׁמְּכַסֶּה עַל פֶּצַע הַגּוּף וּבֵית זֶה בַּיִת שֶׁאֵין בְּאָלֶף. גִּימֶל זֶה גָּמָל גָּדוֹל בַּמִּדְבָּר שֶׁל הַהֲוָיָה וְדָלֶת דֶּלֶת שֶׁפּוֹתַחַת אֶת הַכֹּל.

 

9.

ויש ימים בהם מפציע גם רגש אחר (ולא רק תובנה שבשכל, זיכרון מנוטרל מממשות): פתאום אתה חושב על כך שנעשה עימך חסד, ואתה מוצף באהבה. ראשית דבר באגו, בצורך הבנאלי והמעליב שלך להיות מישהו או משהו. או במילים אחרות: להיות קיים. אז אתה אומר לעצמך: הנה בפניי נחשף העולם, ואני כמו נביא חכם שעומד בשער ומתבונן בהם, בכל בני האדם, וכולם ילדים וחרקים (אבל ילדיי וחרקיי). 

ויחד עם זה מגיע דבר-מה נוסף, כמעט הפוך: אתה משתעשע בעולם ללא רצינות, כמעט כאילו אינך. אינך מוטרד משלל טרדות היום-יום של האדם: העבודה, הקרייירה, הכסף, הילדים, המטלות, התכניות, הקשרים החברתיים, לראות ולהיראות, הבחירות: מה יש היום בערב, מי אמר למי ומה אמר לך אלמוני או פלוני. כל אלו מעלים רק גיחוך, מתקתק ומריר. אתה הרי גם ככה פסעת החוצה מן העולם, אז למה לך להיטרד ממשחק שאינך משתתף בו? 

דווקא כעת אתה יכול לשחק אחרת. כמו צופה בסרט או בהצגת תיאטרון, אתה משהה את כושר השיפוט, ובה בעת אתה כל הזמן יודע שזה רק חלום – ולפתע, מה שעיכב בעדך קודם לכן כעת מדגדג בכפות רגליך ושולח אותך בחדוות-ילדות לשחק. רק בעוד שהם חושבים שזה דבר רציני, אתה יודע שזה רק משחק. לכן אין לך בעיה לשנות את דעתך הפוליטיות בכל רגע, להאמין בכל מה שסותר את קודמו, לספר לכולם שאתה עובד כנהג משאית, לשנות את מקום הולדתך ברשת החברתית לטאומטאוו'האקאטנגיהאנגקואואואוטמ- אטיפוקיו'נואקיטנאטאהו, עיירה בניו-זילנד ששמה בן 55 התווים בלתי אפשרי כמעט כמו קיומך; או לעדכן את כתובת מגוריך החדשה לקירגיזיסטאן – מדינה שאינך יודע עליה דבר. אתה מוצא את נקודת שיווי המשקל בתנועת המטוטלת הפרדוקסלית של היות מחוץ לדברים ובה בעת בפנוכם. אתה לא נבלע בהם ובו בזמן אתה מורשה לשחק בתוכם, לאבד את עצמך בהם מבלי לאבד את הידיעה שכל זה הוא אך ורק משחק, גם ברגעים האכזרים והקשים מכל, דווקא בהם, ולא כמנגנון הגנה אלא כידיעה עמוקה שהכל הוא גן שעשועים אחד גדול, סחרחרת-אמנות. אלו הרגעים שאתה, כעצמי, נספג בתוך הכלום הגדול שהוא גם האחד הגדול או המינוס אחד; שאתה מבין, הבנה שבעורקים, שבתאים, שאין שום הבטחה שניתנה לאדם או אושר שמצפה לו, כגוף בעל קווי מתאר מוצקים בעולם הזה (משום שהוא אינו אלא אד שנמהל באדים אחרים), והאושר האמיתי נמצא באין. לא, לא בהתכה שלך אל לב ההמון המופשט הפועם במעורפל (זו תהיה רק גרסה נוספת של פשיזם והרס עצמי), אלא בחללים של בין לבין, בין אֵין לְאֵין, במרחב הריק שנפרש בינך לבין כל מה שנתפס כאחר ממך, שבו אתה גם עצמך וגם האחרים, ובו בזמן אינך לא זה ולא אלו; החללים בהם כאשר אתה שוכח את עצמך אתה נזכר בך, וכשאתה נזכר בך אתה שוכח ממך. 

אתה חושב שזה האושר של הינקות, כאשר התינוק והעולם אחד הם ועדיין אף-אחד. רגע אחד לפני שהדברים מתחילים בתהליך ההתפרקות שלהם, שהוא גם ההתהוות אל האַין. 

כל כאב הוא כאב של בדידות. 

כל בדידות היא קיום, והקיום רוח רפאים שמסתירה אין. 

 

10.

המציאות היא סיפור כיסוי. רשת שטוו עכבישי ענק, אינספור קורים סבוכים ונפתלים שבתוכם נלכדנו כולנו. ואין אדם יוצא מסיפור אחד אלא על מנת להילכד באחר. פיסות של סיפורים, קרעים דביקים, פרספקטיבות חלקיות, דלתות נפתחות ונסגרות, קולאז' של אמונות ודעות ומחשבות ושברי משפטים שדבקו בך, דבק מגע, לאורך הדרך; רסיסי הברות תזזיתיות שנורים ומתגוששים בסחרחורת מערפלת של חלל וזמן, נדבקים ומתלכדים לקרום שמנוני שעוטף את הווית-האין, מעטפת נוזלית, אלסטית, שבכל רגע מתרקמת בתצורות מעט שונות: לעתים כפקעת עכרורית ומרופשת שאי אפשר לראות מבעדה דבר בהיר אלא רק לחוש בידיעה חסרת-ידיעה את האימה של הכאוס, את הרִיק שחובק אותה מבחוץ, ושרק במצבי תודעה מסויימים הוא יכול לפלוש מעט פנימה ולהציג את עצמו במלוא אינו; או, בפעמים אחרות, כסיפור בהיר וברור בעל סדר וארגון והתחלה ואמצע וסוף וקו לינארי וכרונולוגיה והתפתחות ודבר-מה שיוצא מנקודה אלף במטרה מותווית מראש להגיע אל נקודה בית; מסע הגיבור: הבית, התערערות הסדר הכללי, השבר, המסע, ההתמודדות עם הדרקון הגדול, השיבה הביתה, אל הבית המטאפורי או הפיזי או שניהם. 

אבל דווקא הסיפורים האלו, הקוהרנטים והבהירים, הם אלו שעטופים בשכבות העמוקות ביותר של כסות, של בידיון והזיות בהקיץ של עין שמרוב שהיא רואה היא אינה יכולה לראות את אין הקיום של הכל. הרוב המוחלט הוא חלל ריק, וחלקיקי-אבק פזורים שנעים במעגלי-סחרחורת, אדמאבק, נהדפים כמו חרקים לאור סביב אין-מרכז עלום. ועדיין, במימד שאנחנו חיים בו הדברים נראים מוצקים. זה אינו תעתוע של הראיה, אלא מציאות של ממש. שכבה ראשונה של קיום: השולחן הפיזי שעליו אתה מניח את המקלדת שמתקתקת, הכיסא עליו אתה יושב, הדלת שפתחת כדי להיכנס לחדר העבודה שלך ולא עברת דרך החומריות שלה משום ידיעה פיסיקלית שאותו חומר מורכב ברובו מחלל ריק. וכמו הדברים כך גם הסיפורים, בעלי אותה דרגה של מוצקות בשכבה הזו של הקיום. אמיתיים – כן, כמו כל דבר שנחשב אמת. 

זה שנים שאתה לא מתחבר לסיפורים הרגילים. לעלילות, לצורות ולמבנים בעלי סדר והיגיון וחוקיות פנימית, מסע שמתחיל מכאן ואמור להגיע לשם, אקדח שמופיע במערכה הראשונה כדי לירות באחרונה. בסיפור שלך הופיעו כבר מלא אקדחים, בכל המערכות, מעט מהם ירו,  רובם כדורי סרק, חלקם לא היו כלל טעונים. ולמרות שכבר כתבת סיפורים כאלו, כלומר מהסיפורים שהכאוס המבולבל שבהם הוא אינו אלא אחיזת עין רגעית, תחבולה ספרותית, שמאחוריה ניצב הסדר האלוהי של הדברים והאירועים (קרא לזה גורל או יעוד או מסע), למרות זאת אתה נמשך הרבה יותר לכתיבה רב-שכבתית, לכתיבה מבולבלת, לקונטרפונקטים דיסאוננטים, למילים מתנגשות, למחשבות סותרות, לקווים מעוקלים, למלמולים חסרי-פשר, לצלילים, לקווי מחשבה שנמשכים לשום מקום, למסעות שנפתחים בשום מקום ויוצאים משום מקום ומסתיימים בשומקום. כתיבה כזו מושכת אותך יותר משום שלהבנתך היא הולמת יותר את היעדר הכוונה והמודעות שאתה מוצא אצל האדם, ובראשית אצלך, בסיפור שלך שהוא פרום מראשיתו. מתי זה קרה שהוא נפרם אצלך אינך בטוח. אך נדמה לך שכך היה מאז ומעולם, למרות שהזיכרון מתעקש  שהיו גם תקופות אחרות, כשהעולם נפרש לרווחה כמו הבטחה או אגדה. כשהאַין עוד המתין בתחום המוצלל וטרם הציג את עצמו בפניך כיש. 

 

11.

אתה מאמין בצללים יותר ממה שאתה מאמין במה שלכאורה מטיל אותם. לראייתך, בראשית היה הצל ורק לאחר מכן נטוווה ממנו אדם. כשם שבראשית נבראו האורגניזמים הזעירים, עיוורים ומגששים באפילה, ורק בסוף הדרך חורכת האפילה יבָּרֵא האלוהים. 

היום קמת בבוקר ונפלת לתוך בור בזמן. מה ראית משם? ראשית השתוממת. השתוממת על שאתה עדיין חי. האזנת בדממה הנפערת לפעימות הלב שלך, שואב-הדם הקטן שלא מפסיק לתקתק כמו שעון-חול, שקיומך כגוף תלוי בו תלות מוחלטת, וחשת את שבריריות הקיום. היה נדמה לך שאתה חי כבר נצח, ולא הבנת איך זה יתכן שאתה עוד הינך. לאחר מכן נזכרת ברגע המוות שלך, למרות שהוא עדיין לא התרחש. לעין הרגילה הדברים נראים מוזרים, אבל כשנופלים אל בור בזמן אין עוד משמעות לאיכותו המתפתחת. ברגעים ההם היית מוכן להישבע שתפיסת הזמן שלך קלוקלת. גם כעת אתה סבור כך, אבל אינך מוכן עוד להגן על אמונתך באותות ומופתים. בכל מקרה חשבת שהזמן הוא מעגלי או אליפטי, או חשבת שהזמן האמיתי, כמו המרחב, הוא גרעין מוצק שבו כל האירועים שנדמים לעין המוגבלת כאילו הם דרך שנפקחת לאורך, אינם אלא שכבות קונטרפוקנטיות של התרחשות שמתרחשת בו בזמן, ורק בשל הדחיסות הבלתי-נסבלת לעין הם נפרשים לעינה כמו מניפה (והנה באבחת-אצבע טרקת את פרישתה במרחב אל נקודה אטומית אחת). 

וגם חשבת שאלוהים בקע ויבקע מתוך ביצה שהטילה ציפור אדם. 

 

12.

הבוקר חרגת מהרגלך והתעדכנת בחדשות. אין לך עניין בפוליטיקה. מעולם לא היה. אתה יודע שלא תוכל ללמוד דבר מהרוב המוחלט של אתרי החדשות. גם אלו שעוד לא הפכו לגמרי לאופרת סבון פורנוגרפית, גולגתאות רייטינג שניזונות מהיצרים הפרימורדיילים של חיית האדם, עדיין מציגים בפניך את הצגת התיאטרון שמתרחשת על הבמה. אבל אחורי הקלעים נותר עלום עבורך. מה שנותר לך זה שלל פרשנויות, השערות על גבי השערות, פרשנויות של השערות על פרשנויות, סובבות סביב עצמן בצנטריפוגה בחלל ריק. אתה חושב על אוננות או הקאה. אתה חושב על כיסוי והסתרה. לא של האמת הפוליטית, זו חדלה מלעניין אותך מזמן (אם בכלל אי פעם עניינה) אלא מעבר לכך, של הרִיק המהותי של החיים שמסווה את אימתו בהתרחשות-יתר דרמטית. אתה אוהב את המילה התרחשות. בשפת האם שלך, שאתה מוצמת לכתוב בה למרות גלותך, הגיאוגרפית והנפשית, התרחשות מגיעה מהשורש רחש, וזה מה שאתה מוצא בהתרחשויות הללו: רחשים, רשרושים, רעשים, צליל נייר מתקמט לאינסוף ומוגבר לאלף באמצעות מיקרופונים רגישים, הרטטים הססמיים של האוויר, השאון הכללי שרוחש בחלל סביבך. מסך רחשים. האנושות או חיי-אדם: רחש רוחש מתרחש וחורש מזימות וחרושת שמועות. הכל בשביל לא להרגיש שאיננו. 

עבורך זהו משחק שנלקח יותר מדי ברצינות. וכנגד הרצינות הזו דבר-מה בך מוחה. אינך מסוגל להקשיב לרחשים הללו. אתה קם בבוקר, בדירה שלך במרכז העיר, שואף שאיפה מהירה של אוויר כבד מן החלון שהותרת פתוח בלילה ומיד סוגר אותך בפני העולם כדי לשוב אל הדממה. כשביקרת אצל הרופאים התלוננת על כאבי אוזניים בלתי פוסקים, על רגישות גבוהה בשמיעה (לעתים קרובות אתה מוצא את עצמך הולך ברחוב וידיך מכסות על אזניך; החוץ פולש דרכן אל תוכך  ומטלטל, הכל נהיה קצת יותר מדי עבורך). הם בדקו אותך ואמרו שאין לך דבר. אבל רופאה אחרת שאלה:  "למה אתה לא רוצה להקשיב"? 

אתה לא רוצה להקשיב לרחשי הרקע, לפטופוטי הסרק האינסופיים של האנושות. אתה קם בבוקר בחרדה ובפליאה בה בעת. אתה מבין. יותר ממבין, מכיר. חש: אתה עומד ומהלך על כדור כחול, זרוק ומרחף לו באמצע החלל שאינו נגמר. אתה עומד עליו רגיל, עומד עליו הפוך, ועדיין אינך נופל. והכדור הזה מסתובב סביב עצמו וסביב כדורים אחרים, כדור אש מחמם את עורך ומאיר, ובלילה כדור שני מאיר לך באור אחר, אור של לילה. וכל המערכת המסודרת להפליא וכאוטית להפליא, ומערך התנאים שמאפשר את קיומם של חיים להפליא, והחיים עצמם והטבע עצמו: מגוונים לאינסוף, מורכבים ממזגי אוויר מתהפכים ומעונות שנה ומלילות וימים ומנהרות וימים ואוקיינוסים ויבשות ויערות ומדבריות והרים וגאיות וחום וקור ואור וחושך, וכל צורות החיים המגוונות והמשונות שהתפתחו מתוך ובתוך, והכל רק על הכדור הקטן הזה שהוא לא יותר מחלקיק בתוך האינסוף; והגוף שלך, או מה שאתה קורא לו שלך, שנראה כה קטן ובודד ונטול משמעות, הוא בו זמנית לא פחות מגלקסיה, יקום שלם עבור אינספור מיקרואורגניזמים שטסים בקיבה שלך על ספינות חלל משוכללות. אתה מבין שאתה כה קטן וזעיר וכה עצום ואדיר. והזמן והמרחב. וכל המסתורין שמקיף את כל אלו… לדידך אין אפשרות אחרת של קיום מלבד לקום כל יום בבוקר, וכל יום בצהריים וכל יום אחרי הצהריים וכל יום בערב וכל רגע במהלך היום וברגעים שבין רגע לרגע, ולהתפלא על כל זה, בחרדת ההשתוממות של תינוק שהוטל לפני רגע אל הבריאה.  

נדמה לך שכל מה שאתה מכיר אלו שתי הרגשות שמהן מורכבים החיים שלך: אימה ופליאה. 

אתה משוטט בעיניים כלות על פני מסכי חדשות אך הידיעות אינן חודרות אליך. אינך מבין. אין לך ולו דבר עם האנשים הללו, אתה חושב, אתם חיים ברמות שונות של קיום, אתה חושב, וקם לחבק את עץ הפיקוס שקנית לפני חודש לבית החדש. ללא מילים, אתה חולק אתו את מחשבותיך, והוא, שנולד כמוך אל חשקת הדממה והדוממות, כך נדמה לך, מבין אותך טוב יותר, עד שמתחשק לך לחפור לך בור באדמה הלחה ולנטוע את עצמך בתוכו. 

 

13.

בערב נסעת מחוץ לעיר. באת לתמוך בגוסטבו, מכר שלך, אולי חבר, שמעביר את שיעור הריקוד הראשון שלו. נעת שם בחלל יחד עם גופים אחרים, עקבתם במבטכם אחר גוסטבו שהדגים תרגיל תנועה, וחשבת שגוסטבו הוא השמש ואתם כוכבי הלכת. 

היית עייף מאד. הגוף שלך היה תשוש. התודעה שלך היתה מעורפלת בשל ענן אפור וכבד שהתיישב עליך כהילה דביקה ועכורה. רוב הזמן רצית רק לשכב ולנוח. או לצאת החוצה לנשום אויר צח (בפנים היה חם ולח). כשגוסטבו דיבר הסתכלת על הראש שלו שפסע החוצה מגופו, וראית את הפה שלו נבקע לשניים ומתוכו בוקעות הברות, צלילים, רטטי-אוויר; חשת את הרעד של הקול כשהוא נהדף מן הפנים אל החוץ, מחלל הפה אל חלל העולם; ראית כיצד הצלילים טסים ממנו ומתנגשים באוזניים של אחרים. הפנית את מבטך והקפת בעיניך את שאר הגופים שהתפזרו במרחב הקטן. הראשים של כולם צפו גבוה גבוה מעל הגוף. כמה ראשים מצמצו, אחרים טלטלו את עצמם, בתנודות קטנות, מכאן לשם, ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה או מעלה ומטה; והיו אחדים שרק צפו דוממים בחלל, אבל יכולת לראות את הפעימות הזעירות של שרירי הפנים, מתכווצים ומתרחבים לסירוגין. פתאום הבחנת כיצד כולם מתפרקים מגפיהם. כשהם התחילו לרקוד, עדיין עמדת בצד לכמה רגעים והבטת בהשתוממות במחול האיברים הפרוקים שהסתחררו שם במרחב כמו עדה מפזזת של עשי-לילה: ראית מערבולת של ראשים וצווארים, זרועות, רגליים וכפות, כולם מכרכרים, נמתחים ומתקפלים ומתכווצים ומקפצים בתנועות גחמניות, אבל מבטך נמשך בעיקר אל הטורסו שעמד באמצע החלל ולא נע, משתומם כמעט כמוך על ההחלטה השערורייתית של האיברים שעד כה היו דבוקים אליו, להתנתק ממנו ולהמשיך אל קיום עצמאי, ממנו והלאה. 

כמה רגעים ארוכים  עמדת במקומך, ורק הנדת מעט את האגן כדי להעמיד פני תנועה. התפתית להיכנע לחרדה שכבר זמן מה לופתת את גופך וחושפת מולך, מתוך לוע סמיך, את שיני הברזל הקהות שלה, אולם בה בעת עם אחיזתה בעורך היית חייב להודות, כמו בציור של פיקאסו או מגריט: יש בכל זה דבר-מה משעשע. לכן התחלת לנוע, תחילה כמחולק, מודע לכל חלק וחלק, חש את איבריך בנפרד; אבל אחר כך שכחת מזה, התמסרת לריקוד ולא היית יותר, לא כשלם ולא כחלקיו. לקראת סוף הריקוד התחשק לך פתאום לבכות. עצרת בעד הדמעות מלהבקיע את העיניים אבל שמעת אותן בוקעות מבחוץ. גשם התחיל לרדת, ללא כל התראה, ושוב, כמו לא מעט פעמים לאחרונה, הבחנת כיצד החוץ תואם את הפנים, ויכולת לאפשר לגוף שלך לדמוע מתוך העננים האפורים והזולגים כמוך. 

 

14.

אתה כותב וכותב. כותב את קורותיך וכותב את חייך למרות שאינך מוצא סיבה טובה, לשם מה? תמיד חשבת שהקריאה היא הצוהר שדרכו אתה יכול לסגת מעט מתוך הכריכה המאובנת שכורכת אותך וּמַכְרִיכָה אותך למצוא כלא ומסתור בעצמך, ולפרוץ בעדה אל קיום שהוא אינו רק אתה. אבל לשם מה אתה כותב אינך יודע.

היום קמת ומזג האוויר בתוכך היה אביך. שאלת את עצמך לשם מה אתה כותב ומצאת כמה תשובות, אבל אף אחת לא סיפקה את תודעתך, ותהית אם זה רק בשל האובך שבקעת לתוכו. החלטת לזנוח את הכתיבה ויצאת החוצה לשתות קפה ולעשן סיגריה. אולי הזמן שיעבור עד שתחזור יביא אתו איזו שהיא התבהרות…

 

שבת לאחר עשרים דקות והאובך לא התמעט, המוח שלך היה א

 

אבל כיוון שלא היה לך דבר אחר לעשות התח      לא ידעת…..אבל חשת שככה זה נ    ואם לא…..הרי זה הרווחים שבי      נקודות עצירה….נקודות פתיח….נקודות הש….כאב לך ה….ולמר….חשבת על ים, חשבת על    חשבת… ולא עשית  כאבו לך האו  לא מצאת דר     אז           כן          אמרת ש…..ולא היה אכפת ל

ברקע נשמעה מוסיקה. גם נמאס לך מהסימנים ה^Gק54 אZ חר~~ והחלט^#% לשרטT O לחרOT @ Ma שעו~ר ב*(**^#!) שלך. KJM, GK VEPX KUE UVAC, KRTU, NV N,VUUV GK VS; TCK NVR NTS VA,GNN, DO NZV ולכן התרת את הכפתור והמשכת 200,3,10 ,30. Quase. 

 

Vorresti ללבלב @ os sinai(ש) לא בשביל the lack of ☀️ ma/s/pero יותר מ kol atu crederi שalso קנסט du lifrotz beyond Kizuizi cha Lugha. 

הא! 

Vorresti ללבלב @ os sinai (ש) בשביל לא the lack of  ma/s/pero  ☀️   מ יותרkol atu crederi שalso קנסט du lifrotz Kizuizi beyond cha Lugha.

 

Forסה aללí يקنك أخيرA 

להשיl מבעד לנקBוVית עורha! את עצמ

Aה!

 

מה שבטוח הוא

 

15.

גלות. גלות ממרחב. גלות מזמן. גלות מהיסטוריה. גלות גיאוגרפית. גלות מבית וגלות מגוף ומלשון. 

לפעמים אתה חושב שבממלכת הסיפור שהאנושות כרוכה בה כמו תכריכים שבהם קוברים את המתים, לעם שלך אין קיום בתוך הסיפור הזה (אינך מבחין בין סיפור להיסטוריה, ולא לחינם בשפות הלטיניות שניהם מתמצים באותה מילה), אלא כגלות. אתה חושב על שמות הפעולה, לִגְלוֹת, לְגַלּוֹת. האותיות זהות ורק הניקוד משנה מעט את המשמעות. אבל הקשר בינהן נהיר לך. בגלות אתה מגלה, הדברים נגלים בפניך אחרת, אחרים, גם משום שאתה גולה מעצמך (שהרי מה זה עצמך אם לא רשת הקשרים המוכרת לך) וגם כי אתה אחר ממך. 

אתה מהרהר בכך שבגלות אבדה לך הזהות, למרות שזה אינו נכון. מעולם לא היתה לך זהות. אינך מצליח אפילו להבין את המונח הזה, זהות. למה אתה זהה? אינך זהה לדבר. גם לא לעצמך. בעיקר לא לעצמך. אפילו בין רגע אחד לזה הרודף אחריו אינך זהה. ולכן זה מופרך בעיניך לדבר על זהות. לכל היותר, אתה חושב, אתה זהה לאורגניזם נושם. לכל היותר אתה חלום. אבל אם שלך או של משהו אחר אינך יודע. 

אתה מסתכל על מרינה, בעלת בית הקפה שאליו אתה הולך לכתוב מעט לעת. היום היא דומה לעציץ יבש. הראש שלה מזכיר לך אורכידיאה. אתה תוהה אם יש לזה קשר לגלות, ולמרות הדחף שאתה נתקף בו להשקות אותה אתה רק מבקש חשבון לפני שאתה יוצא חזרה לביתך. 

אולי תצליח לישון מעט וכשתקום תשכח מהכול. 

 

16.

ואולי אתה כותב כי כך נבקעת בפניך חירות. גם אם היא (עוד) אשליה.

 

17.

האַין מתגנב פנימה ברגעי המנוחה שלך. אתה שרוע מוטל על הספה נטולת הגוון בחדר העבודה שלך ואינך רואה אלא אין. גם במעט החפצים שיש לך שם: על שולחן הכתיבה: מספר ספרים, מגבת (אינך יודע לשם מה הנחת שם מגבת), שלוש כוסות ריקות בצבע בז', באחת מהן גופה של חצי לימון, צהוב חיוור, וכבר מעט ירקרקות מזדחלת לצדדיו, סחוט עד תומו וגרעיניו נאנקים (כמה יבחושים נצמדים אל קליפתו סחוטת הצבע); על הספה: כמה כריות, בצבעי שחור ולבן, שמיכה אפורה, שתי חולצות וזוג תחתונים מקופלים; על הרצפה: זרוקות, מלוכלכות, כמעט מהוהות, חולצה קצרה בצבע כחול, וחולצה בעלת שרוולים ארוכים, פעם היה לה צבע שחור. ממתי הן כאן, סרוחות בתנוחה המקומטת הזו, אינך יודע, סביר להניח שאף הקדימו את פיסת הלימון המתיירק; ושני עציצים; בכל אלו אינך רואה אלא את האין שמפציע מבעד למה שלעין הרגילה נדמה כיש. 

גם הגוף שלך ששרוע מפורשק-איברים על הספה הוא אין. אינך נמצא בתוכו. אלא איפה? אולי מעליו, מרחף; אתה מחפש את עצמך מעליו ונדמה לך שאתה מבחין באד מעורפל של רוח רפאים. אבל לא. זו רק רוח עוועים שתעתע בך לראות את מה שאתה מבקש לראות – כלומר, קיום. גם אם של רוח. אבל אתה עצמך אינך נמצא בשום מקום. אינך. 

ויחד עם זאת, אתה כאן… כאן. ואינך יכול לברוח מכאן. 

אתה חושב על תנועה. אתה חושב על הפרדוקס של התנועה. כמו אצל זנון, נעים נעים נעים ולא מגיעים לשום מקום. נעים ונעים בשביל להגיע אל המנוחה. לנוח זה אין. ומעטים יודעים כיצד אין-להיות. אינך מוציא אתה עצמך מחברת אלו שאינם יודעים. הרי שנים על גבי שנים אתה רץ כמו אוגר בכלוב על גלגלת ואינך מגיע לשום מקום אלא רק חוזר שוב ושוב אל אותם מקומות שבהם התחלת; אתה מטפס על אותן פסגות ונופל לאותן תהומות. אתה זוחל מתוך התהום רק בשביל להשליך את גופך מפסגה נוספת. הפרדוקס הוא האשליה; הפרדוקס הוא הכמיהה: כמהים למקום מסוים ובה בעת, בידיעה שחומקת מן הידיעה, יודעים שאין אימה גדולה יותר מתום הכמיהה. לכן בנינו (בנית) עולמות שנמתחים בין תנועה לתנועה, דרמה שנפרשת לאורך ולרוחב ולעומק אינספור פרקים, כדי שתוכל להמשיך לרוץ ולהתפלל (בלשון בלועה, אילמת) שלעולם לא תיאלץ לעצור. עד שתגיע המנוחה הסופית ותוכל להישמט, רפוס-איברים, לתוכה; אל עולם האין האמיתי, שאתה מקווה שיחליף את רוחות הרפאים נעדרות האין שמקיפות את עולמך, כמו אותו חצי לימון סחוט שהתפגר בכוס שבהשתקפותה אתה מוצא זיכרון מחוק של כמיהה למים. 

כל אותו תיאטרון מסיכות מרגש לעייפה, רק כדי שלא נדע ש

 

18.

אבל עתה, כשאתה שוכב על הספה באיבריך הפרוקים, ובכלל לאחרונה, אתה מרגיש (גם) משהו אחר. זמן כה רב העברת ספוג בתוך האימה של האין, וכעת, לפרקים, אתה מוצא את עצמך כמעט עולץ באינו; או לפחות מטומטם-חושים, בתוכו. לא מדובר בטמטום החושים של שיכרות נטולת דאגות, או בקהות החושים שבעתות בחילה הרהרת בחדווה כיצד היית מאמץ לך, אם רק היית יודע כיצד לפרוץ מבעד לעכירות הרגש… אלא במה שנותר כאשר אתה לא חושב יותר דרך החושים והרגש. אתה הופך לידיעה צלולה. אתה קרב אל המוות. לא כהתאבדות של רוח נכאה או כאובדן של גוף תשוש; גם לא כבריחה מן האין, אלא כאימוץ שלו לקרבך. פתאום חירות אדירה עוטפת את הוויתך כולה, ואתה מתגלגל (למרות שהתגלגלת כבר בעבר, ואתה יודע שמחר, או אולי עוד רגע, תיסוג לגלגולך הקודם) לחירות שבאין-מאמץ. לפני שנים, עוד בארץ אבותיך הרחוקה שאינה אלא טלאי חלום קרוע כעת, נסעת באחד הכבישים הראשיים בעת סערה. ראית עוף מתנודד ומטלטל במרכז השמיים, משבי הרוח האדירים שנשבו מכיוון הים עצרו בעד מסעו ימה. לרגע או שניים נחבט העוף ברוח, התגושש בתוכה; אבל מיד, בחכמה האלוהית של אלו שאינם חושבים, פנה לצד השני של השמיים, נעזר ברוח וכעת נוסק, נטול כל מאמץ, על כנפיה. 

הזיכרון הזה נותר עימך לכמה רגעים לפני ששכחת ממנו ושבת לרוץ כנגד הרוח. לכל היותר השתמשת בו כרעיון נוסטלגי, כאידיאה או כמשל. משל שהשלת מעליך ונושל מכוחו. אולי משום שבתרבות שלך אין זמן למשלים, או למשל הספציפי הזה, ושכחת שחלמת פעם על חכמה אחרת. 

אתה חושב על איכותו של המאמץ. כשאתה מתאמץ לרוץ, קדימה לעבר או אחורה מעבר, אתה תמיד לבדך. אבל כשאתה נכנע וחדל ממאמץ אתה כבר לא אתה. אתה חושב על הקיום הזה שרק לפני רגע עוד נשבעת שהוא מעשה שטן (עדיין אתה מקיים את שבועתך), כך כתבת: "יצור אחד שניזון מגופו של יצור אחר, חיים שמחייבים מוות, שרשרת מזון, החומר המכוער להפליא הזה, תביעות הגוף שלא נותן מנוח, כאבי האיברים, מומים, מחלות… הזקנה, התפוררות הגוף, ולבסוף ההתאדות האחרונה – המוות: הפרידה הסופית מהכל. דבר היה בעולם ונעלם". אבל כעת אתה רואה את אלוהים בוקע מתוך לועו של השטן, או את דמותו נעדרת הפנים מתבהרת על הפרצוף הבולט להפליא של זה האחרון; אתה מבין שהם אחד. אתה חושב על "יצור אחד שניזון מגופו של יצור אחר" אבל גם על יצור אחר שמזין את האחד, חיים שמחייבים מוות אבל מוות שמחייב חיים, שרשרת חיימוות, כאב שמחייב ידיעה והתגברות, מום שמחייב התעלות, התפוררות וריקבון שמחייבים צמיחה, וההתאדות – האד שיהפוך לנוזל ולמוצק שוב. מנקודת מבטה של העין-הצופה-מן-האין דבר לא נעלם, רק אתה. ואם כשהסתכלת באיונך דרך עיניו של השטן ראית רק אימה, דרך עינה של עין-האלוהים אתה רואה את המוות כחיים, את האין כיש, את האימה כאהבה. הרי מהי אהבה ללא קרבן? להקריב את עצמך ולהתאיין למען קיום של אחר…

אולי גם הסבל והאכזריות הגדולים ביותר הם רק משרתיה של האהבה, והאיון מרצון של קיומך הבלבדי הוא הביטוי הגבוה ביותר שלה. 

 

19.

בסבל אתה תמיד לבד, בין אם אתה גורם אותו לאחר ובין אם הוא נגרם לך בידי אחר. סבל, גם אם הוא נגרם לקבוצה, נחווה לבד. אבל האהבה היא תמיד קיום-יחד. כדי להיות יחד יש לפרוץ מעבר לאחד, ובו בזמן להותיר אותו שלם. אחד שלם ועוד אחד שלם שווה אחד שלם. 

אחד שלם שווה רבים שלם. 

 

20.

נרדמת. חלמת ברסיסי משפטים. הקצת כעבור שעה אל אופל של טרום בריאה. ערפיח כבד הגיח מתהום מעוכה ובלע אותך בחיים. היית בודד מאי פעם. נזכרת ב… כל מה שחשת והרגשת וחשבת קודם לכן – דבר מזה לא זכרת. נלכדת, כמו פְּרֹקֶת של חרק, בתוך פקעת מרופשת וכבדה שקוריה עשויים נוזל סמיך שדבק ונטווה סביבך, ברשתות של קרום אפור, חונק פיסות אחרונות של חמצן. משהו, איזה יצור מן הגיהנום, צרעת-תופת, נטפל בגופך כמארח והשתמש בו להטיל את ביציו המכוערות. יצורים קטנים, רימות, כנימות, בקעו אל תוך ישותך מתוך הקליפות השבורות, זחלו בתוך רקמות עורך וינקו ומצצו בשיניהם המתהוות את בשרך המרקיב, ואתה נמעכת תחת יצר הקיום המגעיל שלהם כמו שלולית צהובה של קיא. לא יכולת אף להרהר בכתיבה. לכל היותר הצלחת לְהִצָּמֵג וּלְנָאֵק וּלְלַיֵּל, פולט הברות מרוססות, צורמניות, ומתפלל ללא מילים או קול אל כפת-טפר שתקרע בבשרך ותיחלץ מתוך האין שלך פיסה נוקבת של בהירות. 

לכן הגחתי אני. אינך יודע מי אני ומדוע אפשרת לי לכתוב אותך. אבל מתוך פקעת הערפיח לא היתה לך בחירה אחרת אלא להניח לאחר לתעד את קורותיך. גם עתה, כאשר אתה מתנמנם בהיעדר ההכרה המנחמת, אינך רוצה להיזכר. אתה הודף מעליך בהבזק עפעפיים מהיר כל נתז של זיכרון שחודר אליך מבעד למסיכת החלום. מחר, כשתתעורר, תהרהר שוב באיכותו המתעגלת של הזמן, בחזרות נצחיות, ותחשוב שבין לאבד את הכל לתמיד לבין לזכות לתמיד שלא לאבד דבר, אתה ככל הנראה מעדיף את הראשון. תהרהר גם, בחמלה גדולה (כאשר שוב יבקרו אותך חדשות ממולדתך הגולה), בכל הרוע והאכזריות של האדם, ותאמר לעצמך בעצב שאין שם באמת רוע, אלא רק טמטום, ותחתיו עיוורון, ותחתיו חוסר-אונים, ותחתיו פחד, ותחתיו היעדר-בחירה והיעדר-הכרה ותחת כל אלו בדידות; כלומר היעדר-אהבה, כלומר היעדר-אחר. ולמרות כל תיאורי ההיעדר, אלו, באופן משונה, דווקא מאפייניו של היש. 

 

21.

המציאות שלך הפכה לחלום. זו, אתה חושב, הסיבה שאתה נזקק פחות לַחֲלֹם בלילות את מה שהתרחש במהלך חלומותיך בימים. וזו אולי גם הסיבה שמרחב החלום שלך אינו מתמקד כבר במה שהתרחש או במה שנדמה לך שעלול להתרחש, אלא במה שאין לך מושג שיתרחש. במרחב החדש שנפתח בחלומות שלך, אתה רוכב על גב נחש-הזמן המתעקל ומזנק בקפיצה קוונטית אל העתיד. 

שלשום בלילה חלמת על מבול שמתרחש בתוך הדירה, גשם זלעפות הבקיע את תקרת העץ והפך אותה לתיבת נוח. יצורים משונים הגיחו מתוך הערפל ועשו את ביתך השט מחסה. הם לא הגיעו זוגות זוגות אלא ביחידים. את רובם לא היית מזהה באור יום, אבל בחשכת החלום ראית אחרת. בלילה שרדף אחריו התעוררת באשמורת שניה בגלל כלב אחד שזעק בחלומך. רטוב מזיעה, קמת להטיל את מימיך וגילית שרגליך טובלות בשלולית רחבה. נשאת את מבטך מעלה וראית את המים דולפים מתקרת העץ, רסיסיהם מתמצקים לטיפות נטיפים קטנות הנעמדות במהופך על התקרה, לפני שהן נמשכות מטה, מרחפות לרגע באוויר ואז מתנפצות אל הרצפה.  

בחלום אחר הופיע לך אדם בשם "בלטזאר". אינך יודע מיהו "בלטזאר", מעולם לא פגשת במישהו ששמו "בלטזאר". אף אינך זוכר ששמעת שם דומה לזה בעבר. אתה קם בבוקר ומהרהר לכמה רגעים בחלום, משום מה השם מעלה בזיכרונך דמות מיתולוגית ממלכת פרס הקדומה. אבל אז העולם פולש אליך ופתאום אתה בבית הקפה. בשולחן לצדך יושבת אישה. אתה מקשיב להברות היוצאות מפיה ושומע את שפת הבית הגולה שלך. היא מבקשת ממך עזרה עם רכב שכור. היא אינה דוברת את השפה ולכן תשמח לעזרתך. אתה נענה לבקשתה, לוחץ על הקישור ששלחה החברה להשכרת רכב, ורואה כיצד על המסך הקטן של הטלפון מתרכבות האותיות ומתהוות לשם: בלטזאר. אתה משפשף את עיניך מקורי החלום, לוחץ שוב על הקישור, פעם אחר פעם: בלטזאר נעלם. זו רק חברה להשכרת רכב. אבל אתה יודע היטב שהוא ממתין לך, שם. 

לילה אחר חלמת על בת-הזוג שלך לשעבר. אדם מחוק, פרצוף-ללא-תווים, עם גוף וטלפיים של בהמה ולוע פעור לרווחה, התקרם בחלומך כאיום מעורפל ושכב פרוש איברי-תהום על מיטתה. חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שדיברתם. בבוקר קמת ושמעת את נהמות הרוח מבעד לחלון שהיה שמיים שחורים. כל אותו היום היא נהמה באוזנך, הרוח השחורה; התנודדת כבד, צל כבול לצל השחור של הרוח. אבל דווקא מבעד לשחור ראית לבן. תמונה של צלך, מחיים קודמים או מחיים של אחרים: אתם מכתתים את רגליכם בשלג בערבות סיביר, הלבן כה בוהק שכאשר אתה פוקח את עיניך אינך רואה אלא שחור. רק כאשר אתה מצמצם וממצמץ בהן אתה רואה: מחנה עונשין; גדרות תיל; ארובה; עשן מיתמר ומסתלסל כמו קינה; אי-שם בכפור הבוהק שורפים בני-אדם. 

רק בשעת לילה, כאשר הצלחת לפרוץ חרך מהשחור, כאשר השחור הצלול של הלילה עלה והבריח את הצללים השחורים של כפור-היום, גמרת אומר לצלצל אליה. אתמול בלילה, היא סיפרה לך, שכב אצלי במיטה צל של גבר. לא אהבתי אותו, ולמרות זאת הוא חדר לתוכי. היא עצמה את עיניה וראתה כיצד על מסך החושך מתהווה תמונה: מעליה שכב יצור משונה, בן-כלאיים, גופו הכבד עד לחזהו היה מכוסה פרווה שחורה, איבר-מינו השעיר חדר לתוכה. היא פקחה את עיניה להביט בפני-האדם שלו וכל מה שראתה הוא צל שחור, נטול איברים מלבד בור-לוע פעור שהיא נבלעת לתוכו. 

 

22.

ביום אחר אתה משוטט ברחוב ומאבד את עצמך בחלומות בהקיץ עד שרגליך נעצרות אל מול שלט חוצות גדול. אינך מצליח לזכור מה פרסמו בשלט מלבד את הכיתוב ברקעו:  "השמיים הם הגבול". תחת השלט ישב חסר-בית, כמו פסל קרוש על פיסת קרטון; סחבות בלואים כיסו, כמו איים קרועים שצצים מעל המים, את עורו השחום, המלוכלך והמחוספס; ידו הפשוטה נענעה באדוות עדינות, כמעט בלתי-מוחשות, קופסת מתכת שלתוכה השלכת מטבע; האזנת לצליל שהשמיע המטבע כשנקש בקרקעית והתפתית להביע משאלה. חשבת שהקופסה היא באר וחסר-הבית הוא נסיך מגולגל בצפרדע מכוערת שיושבת על ספה ומצפה לגלגולה הבא. אבל כעת אתה בעיקר זוכר את העיניים הכבויות, את המבט שפנה פנימה ואת השמיים חסרי הגבול שהוא נבלע בתוכם. וגם את העוברים והשבים שחלפו במהירות בעפעפיים תפורים בתוך התמונה שלכם, והיו דוממים ומתים יותר מאשר המטבע המשקשק למתכת או הרצפות הקרות שתמכו בגוף שפוסל אליהן.

 

23.

החיים מקדשים את התנועה משום שהם מקדשים את חוסר-המודעות. התנועה קדימה היא אשליה, אבל רק בתוך האשליה אפשר לנוע. 

האדמכונה נולד ארוג אל משחק החיים, רקום אל פקעת היש. קיום ראשוני זה הוא ממלכת החלום התמימה, ממלכת המשחק והאגדה. בממלכת החלום התמימה האדמכונה מתוכנת שלא להכיר בקיומו העצמי, משום שאין לו קיום עצמי. אין הבדל בין שקר לבין אמת, כיוון שאין הבדל בין פנים לחוץ. אמת היא התאמה בין מאורע לבין אי-מי שצופה בו. בממלכת החלום השלמה אין צופה, רק התארעות שמתרחשת לאף-אחד. משחק ללא שחקן. זהו האושר בהתגלמותו כמו גם חוסר-האונים הגדול ביותר. חוסר-אונים הוא היעדר של מרחק. 

את הינקות לא זוכרים כיוון שהינקות היא חלום שלם. כדי לזכור, יש להפריד בין היסודות; כדי לראות, יש להרחיק ולו מעט את האובייקט מן העין. ללא קרע של מרחק, מה שמתארע, מתארע כחלום ממשי. כלומר, לא עבורך. זו תקופת היש. אבל כיוון שהאדם בשאר תקופות חייו מפתח מרחק של אין מהיש, החלום השלם אינו מותיר בו עקבות אלא בזיכרון של הגוף, או כאיים בודדים, טלאים של אין שנקרעו: רגע של אירוע משמעותי שגורם לניתוק, להבקעה רגעית של אני, לצופה. על פי רוב (אם כי לא תמיד) מדובר ברגעים בעלי אופי או פוטנציאל מאיים: המכונה מפרידה את עצמה מפקעת היש, השחקן מתהווה מחוץ למשחק, ברגעים שבהם קרום ההגנה של היש נסדק. זו תחילתה של כל התבוננות נזכרת. 

השלב השני הוא ממלכת החלום בהקיץ, או ממלכת האשליה. האשליה, בניגוד לחלום התמים או השלם, מאופיינת גם באפשרות התמיד-נוכחת להכיר בטבעה האשלייתי. בחלום בהקיץ האדם ממשיך לחלום, אולם כעת הוא ער בעודו חולם. 

שלב זה של חולם בהקיץ נפתח בקריעה ראשונית של פיסת אין מן היש השלם, של עצמי מהלא-עצמי; קריעה שבמרחק, ומכאן שבזיכרון. האדמכונה יוותר ברמות שונות של שלב זה עד סוף חייו. עדיין הוא מכונה, אולם מקף כלשהו שלמראה-עין מפריד בין היש (המכונה) לאין (האדם) מתמקם בו כאפשרות נוכחת. זהו שלב של אין-יש ויש-אין. האדם-מכונה עדיין ספוג בתוך החלום, אולם חלימתו נבקעת לפרקים בחלימה צלולה, בעירות שהיא מבט מן האין. האדם יכול להתבונן בחלומו ולהכיר בכך שהוא חולם, ובה בעת הוא ממשיך לחלום. ההבדלים בין אדם-מכונה אחד לאחר נמצאים רק באיכותם ובאופיים של החלומות, ברמת ההיספגות בתוכם והמרחק מהם, אך לא בהתרחשותה של חלימה. עם זאת, כיוון שהפרט מתוכנת להשמדתו העצמית (או במילים אחרות, כיוון שהאין אינו), הרי שככל שהוא מתבגר הוא צפוי לסגת יותר ויותר מן המשחק, מתפקידו כשחקן בתוך מחזה החיים, לתפקיד של צופה מהצד. 

השלב השלישי הוא נסיגה מוחלטת מהמשחק, היעדר-חלום, ואין אדם מגיע אליו במלואו אלא בהתאיינותו הטוטאלית, שעליה לא ניתן לומר דבר מלבד שהיא היש המוחלט, אירוע ללא משתתף, משחק ללא מְשַֹחֵק, הצגה ללא צופה. בניגוד ליש המאפיין את החלום השלם, היש המוחלט אינו יכול להיקרע, שם תודעה אינה יכולה להבקיע מתוכו כמרחק. הוא חור שחור; נקודה סינגולרית: קפואה לנצח בזמן ובמרחב. אין אף-אחד שצופה בו ולכן הוא קבוע מראש, נעדר פוטנציאל השתנות. 

ועכשיו אתה. מה אתה? ברור לך שאתה חולם אבל רק משום כך אתה פחות חולם, גם אם הדברים מוחשים יותר כחלום. לעתים (יותר ויותר) נדמה לך שאתה מתהווה כאין מוחלט, אולם המכונה שבך מתוכנתת לא להניח לך שלא לחיות. לכן גם כשאתה חש שאתה מתאיין אתה עדיין נותר כטלאי על מלבושי האדם המהוהים שלך, ומהר מאד (לפני שתשים-לב) יתנפץ הטלאי במפץ גדול ויתפשט שוב בחלל העירום שהיית. 

ולמרות זאת, כן, יותר ויותר. יותר ויותר… ולעניינך, מה שבטוח הוא שאתה קרוב בהרבה אל חסר-הבית בלוע-העין מאשר אל התנועה הקדחתנית השוצפת סביבכם. אצל שניכם, השמיים התהפכו והעין נפנתה פנימה להביט בהתפרשות שבחלל הגוף, היקום. 

זה לא קשור לרצון שלך. כמו יונה, הלוויתן הגדול של האין הקיא אותך ממחסה מצולותיו, ועתה מה שנותר הוא להישטף אל החוף. 

 

24.

כשאתה נשטף אל החוף אתה נתקף בבעתה. אתה רוצה לחזור לחלום הקודם אבל הוא סוגר את שעריו בפניך. אתה חווה לחץ גדול באזניים, החוץ מתרחק ממך כמו אופק, נבלע אל חור שחור בעומקי הגלקסיה, ואתה טובע בתוך האימה של גוף סלוק איברים. 

השלם שלם מסך חלקיו, ולכן אתה – שהיום אף יותר מאשר בימים אחרים מתקיים רק כחלקיקים, רסיסים שבורים, שקופים, של אי-עצמך – אתה אינך אתה. זה אינו האין שאתה נכסף אליו, האין השלם, המוחלט, האין של האלוהים, אלא אין מפוצל, שבור, שביבי-אין קודרים שמתבלעים כמו מחלה על פני היש המדומה. אתה ניגף מפני האימה, מנסה לסגור את חרכי האור כדי להיעלם אל החשיכה, אבל החשיכה היא פנימית, או שהאור פנימי, אינך מבין עוד דבר מהמטאפורות הללו. אינך מדבר עוד את השפה, שכן השפה היא רשת, ואתה רק הקרעים החלולים שבין החוטים. כל מה שנותר לך הוא לחלום אז אתה חולם ובחלומך אתה רואה שד גדול ואת ראשך הבודד נח עליו. 

איך מסבירים את זה איך מסבירים את זה איך מסבירים את זה איך מסבירים את זה איך כותבים את זה. אתה מתפלל למישהו אחר שיחרוז את שבריך בשיר ילדים: 

מעשה בצוואר שנמתח, וממנו ראש נכרך, על צוואר פרח, ראש כרות סרח, לדרכו הלך, מגוף ברח. 

זה נורא, אתה חושב, וחוזר לפרוזה. אתה בראש שלך. אתה ראש. אינך חש את האיברים האחרים אבל אתה רואה אותם. האתה-ראש סובב על צירך כמו כוכב לכת, ושאר האיברים מקיפים אותך במעגל, כוח המשיכה מושך וכוח המשיכה הודף אותם אליך וממך. על הראש תקוע הפרצוף המת-חי שלך, מתגשם כמו שקופית נבובה, סרט אילם שמוקרן על קליפת המצח. עיניך תרות אחר הידיים, ושפתיך מתעגלות ויוצרות קול שריקה. זה נשמע מופרך, אתה שורק להן כשם שבעלים שורק לכלב, אבל משום שהן יצאו מחזקתך הן אינן מצייתות.  אתה נבעט מראשך ומוצא את עצמך נובט בתוך אחת הידיים. ימין, שמאל, אינך בטוח. ללא הגוף הכיוונים מתבלבלים, כמו לשאול אם הינך עומד ישר או הפוך על כדור הארץ. אתה מגלה את כף ידך, ממצמץ באצבעות, פותח סוגר, והנה אתה כף-יד. אתה חולף בין האצבעות כמו הקרום שמחבר ביניהן. אתה שריר, אתה גיד, אתה רקמה, אתה פורץ בעדה ומתכווץ לתא. דווקא כתא אתה מוצא מנוחה אבל ברגע שאתה מכיר בכך אתה נפלט מהתא ומתמקם בעצם הזנב. ומשם, כאילו זו תכנית רקומה מראש, אתה מתהווה כאיבר-מין, כאיבר מינך, אתה מזדקף ומאמץ מבט אל האופק, שם אתה רואה שלד, את העצמות היבשות מקשקשות ומשקשקות, והמראה הזה כה בלתי נסבל שאתה מתיר את קשיותך, נרכן ונהפך לאשך. 

איך כותבים את זה איך כותבים את זה איך כותבים את זה איך מסבירים את זה. אינך יודע כמה זמן זה נמשך, אתה מתכוון, החיים כאשך. אבל כשפקחת את עיניך עדיין ישבת בבית-הקפה . האיברים שלך כולם היו שם, דבוקים לגופך, רק אתה נזלת כמיץ-אדם וחלפת ונשטפת בבהלה מכאן לשם לשם מכאן, מאיבר לאיבר, בין כולם, לוודא שאתה עדיין כאן. 

למרות שאינך, עדיין אתה כאן. 

 

25.

את הראשים שנמתחים מעל צווארים ארוכים אתה מוצא הכי משונים. ראשים שיש להם צוואר פחוס, מה שאתה מכנה אנטי-צוואר, אלו נראים כמו קוביית לגו שהונחה ברישול על קוביה אחרת, משחק יצירה לא מוצלח של זאטוט נמרץ עם הפרעת קשב.עדיין, אתה מסוגל לדמיין את אפשרות חיבורם לשאר הגוף. 

אולם אלו שנוסקים אל-על ונמתחים על מוט צוואר ארוך, רזה, מחוטר, מעוקל, מעונף ומכלונס – את הראשים האלו אתה רואה כמו עצם בלתי מזוהה שמרחף לבדו בחלל, פיסת לבוש שתלויה יתומה על חבל כביסה ארוך ודק. לפעמים העצמים הללו מסתכלים בך, ואתה רואה כיצד שתי גדות השפתיים רועדות, מתכווצות ומתרחבות לסירוגין ופולטות מתוכם רטטים של אוויר. לשווא תנסה לחפש בהם משמעות. כשיצאת מבית הקפה בשעת צהריים נתקלת בראש אחד מאלו. לפי השיער שנזל ממנו, לפי רטטי האוויר שננשפו מתוכו במנעד הגבוה של הצליל, הסקת שמדובר באישה. הראש אמר לך משהו ושלך הגיב חזרה. צלילים הבקיעו וחדרו את האוויר שבינכם, פלבלו קלות, לפני שהתנדפו אל האין; נתזים של רוק מיקרוסקופי נשבו גם הם, לחלחו את החלל המפורכס לפני שזלגו אל הקרקע, התרכבו עם אחד העצמים היבשים שזורמים עליה. חשבת על הרוק שלך ושלה שהתנכסו לבריאה חדשה. 

רגליך התקדמו מספר צעדים לפני שראשך נפנה, שלח את פרצופך המרוח עליו והביט לאחור. ראש האישה טס כמו עננה מעל הגוף והתרחק. לפתע ניעור בך רצון גדול להטיל את ידי העכביש הרופסות שלך, לשגר אותן אליה – אחת לוחצת על שפופרת דבק מגע והשניה מורחת. רצית להדביק אותה לגופה ולהיאנח סוף סוף. 

 

26.

הבוקר קמת ויצאת אל הטבע. נסיעה של כחצי שעה עד שהגעת לחורשה גדולה. שוטטת בשבילים של היער הקטן בכפות רגליים יחפות, חשת את האדמה הלחה נמצצת דרך הכפות ומתמתחת דרך השוקיים, הירכיים והחלציים אל מה שנותר מהגוף. פסעת על מחטים פרושים של אורנים והרגשת כיצד הם נובטים בתוכך שורשים ראשונים. ואז הפכת לעץ: הגב, הבטן והחזה הרכיבו את הגזע; הרגליים שורשים, הידיים ענפים, ועליהן צמחו כפות נצרים ואצבעות זרדים; צווארך היה גבעול וראשך, למרות שהנחת בהיגיון רב שהוא אבטיח הצטמק דווקא לתאנה מיובשת; לא נעזרת ברוח או בדבורים כדי לפזר את זרעיך, אלא הנחת להם לזרום דרך חוטר השדרה אל פי-הטבעת ומשם הספגת אותם באדמה. נחת רכון על עץ אחר, עצמת את ראש התאנה ופקחת את זלזלי-העיניים פנימה. 

הקשבת לרוח. הקשבת לאדמה. לרחשי העלים ולציוצי הציפורים. חשת את משבי הרוח מדגדגים בקליפתך, את גזע הגוף נשען על גזע העץ, את האדמה הלחה שמעסה את ישבנך העצי. בבטן העץ שלך קרקרו מיקרו-יונים, והאוויר שנשב מבחוץ חדר אל בית-העץ שלך והתפיח וכיווץ אותו לסירוגין. שאפת את החוץ פנימה ונשפת את הפנים החוצה עד שהתרוקנת מפנים וחוץ. זמן מה הצלחת שלא לחשוב על דבר. צללת דרך הקרע שנפער במחשבה שלך אל ממלכת החלום השלמה והפכת למוסיקה. לא היה לך ראש או גוף, לא זרועות וידיים ורגליים וכפות רגליים. היית חלל. חלל מעקצץ, חלל קר, חלל חמים, חלל מדגדג (בעצם זה היה זבוב שטופף לך על היד), בקעת מתוך קליפת העץ היבשה וריחפת חלל. מול קליפת עינך הכבויה פיזזו כתמי צבע וחוללו במחול גוונים, מבזיקים כנצנוצי כוכבים מרוחקים ושבים וכבים אל האפילה, או מתפשטים ונמרחים במרחב המוכתם לפני שנמוגים אל האין. 

חשבת על ממלכת החלום התמימה שאתה נמצא בתוכה, ניסית לתפוס אותה, להבין, לנסח אותה במילים כדי שתוכל לכתוב אותה אחר כך, אבל החלום הופיע עבורך רק בצלילים ובאין-ידיעה. מעשה נואש, כשניסית לאחוז בזנבו נהדפת חזרה מהחלל אל גופך. קרקרה בך ההבנה שהמילים מתהוות בלשון האני, ומשום כך לא תוכל לכתוב דבר על מה שקורה כעת. אפילו לא את המילים שיזכירו לך יום אחד שבו פעם בך לב-עץ. הכרת בכישלון הניסיון היהיר של האתה לאחוז בדבר-מה, והנחת לקורותיך להירשם בתולדות רחשי העולם. 

נסעת בזמן. עור העץ שלך התקמט והצטמק, על קליפת הגזע שלך הבליטו ורידים ועורקים כסופים, הדם הירוק שלך נספג ונמוג אל תוך אפרפרות אדישה. גופך נאנח. פטריות צצו על עורך, טחב טיפס במעלה גרונך, התכסית קיסוס; זחלים בקעו משכבת האפידרמיס ומצצו בהנאה את מיצי הרקמות. ציפורניך נשלו, שיערך נזל, עורך נפשט, התמוסס לנוזל לבנבן. תולעים שרצו בתוך הבשר הנקרב. רימות וכנימות זעירות ליקקו בהנאה שאריות של נוזלים. הריקבון פשה. גבעול הצוואר כמַש ויבַש עד שהקשיח לזרד דק שהתעפץ מגופך. ראשך נפל. סוף סוף. מפץ גדול. קרנבל. חינגת-אביב של מוות ובריאה. הדורים הופיעו האורחים הזעירים ועזרו לך, כמו משרתות של גבירה אצילה, להתפשט ממחוך עצמך. זבובים ופרפרים שרו לך בזמן שינקו את דמך. נזלתָ מרק-אדם ונמסת אל האדמה. פרחים לבנים הנצו על דשן-גוויתך. דבורים ודַבּוּרים ינקו מצופך, ציפורים פרחו ולשלשו על שלך. 

נותרת לשד ועצמות מקשקשות. רגע קט, מאה אלף או מאה מליון שנים לאחר מכן, העצמות קמו והקימו לך גלעד, לאחר מכן זחלו אל תוך לועה הפעור של האדמה. תחילה, שנות אור בודדות, נותרת בקרום הכדור. אבל היתה לך מטרה, היה לך חזון וסבלנות אטומה, המתנת בעקשנות עד שזלגת אל המעטפת העליונה, ומשם אל המעטפת התחתונה ואל הגלעינים. 

רגע ונצח לאחר מכן, התנפצת. התפזרת בחלל, התאבכת כאבק כוכבים, כערפילית, לפני שנשאבת אל שואב האבק השחור של הקיום, נבלעת אל חור-הרחם יחד עם שאר החלקיקים המרחפים. 

 

ציור: אסף רהט, באדיבות גלריה שלוש