חטאת
פעמון יצלצל שעה ארוכה. בחַמַת צוהריים נרקוד, שלובי ידיים, חגים במעגל. עשב רך, לחלוחי, יירמס תחת כפות רגלינו היחפות. מאחורינו, בגן רחב הידיים, יהיו פזורים שולחנות, שעליהם יתנצנצו בשמש גביעי בדולח מנופצים. ראשינו יהיו מוטלים לאחור, עצומי עיניים. בנקודה כלשהי במעגל תהיה אחוזה הכוהנת לבנת השַׂלמה, וכל אחד יחוש את חוּמהּ כאילו שלובות אצבעותיו באצבעותיה.
השמש תעמוד ברום הרקיע, אורה המסמא מולחם בנהרת המזבח שביַרְכְּתֵי הגן. לא יד אחת, ידיים רבות תישאנה את הנער העירום; רגליים רבות תטפסנה במדרגות, בעקבות הכוהנת. כְּצף על פני גלים יפקיר עצמו הקורבן המאולחש לתנודות, עיניו שׂוחקות אף בלחך האש את קרסולו. מעגל הרוקדים יתהווה שוב, הפעם סביב המזבח. פּיות רבים ישירו שיר מזמור; אין-ספור לבבות יחגגו את החיים, יהלמו בהם הלמוּת אחידה.
יבער הנער כאבוקה, בוהַק עיניו נמסך בלהבות; ואולם סביבו, העיניים תחשכנה בבת אחת, הפיות ישתתקו. הלבבות, שחום הכוהנת ידעך בהם בן-רגע, כמִדֵי הִישנוּת הטקס, יתכווצו, יחלו לדהור במקצבים מהירים, פראיים, כל אחד על פי סאת אֵימתו. הרוקדים יפרקו את המעגל, יסתערו על המזבח. הידיים תידחפנה להחניק את האש, להרים את הקורבן המפוחם; הרגליים תיכשלנה במורד המדרגות. מפולת גופים תקרוס על העשב; גוש רב-גפיים יתנועע בכבדות, ובתוכו יהלום כל לב עמומות, כחתום בקברו, כלאחר שוך הימים.
מראש המזבח יזהיר לובן שַׂלמת הכוהנת. פעמון יצלצל ארוכות; לצליליו נקיץ על העשב בחַמַת צוהריים.
תאוות בשרים
תלוי על בלימה בין שמיים לארץ, בין שמאל לימין, בין שמשות. למטה נמשך הגוף, אל היחבטות בִּקְשִי הרצפה. למעלה מושך האנקול, נעוץ בקפל בשר שבעורף, כקרס בדג. למטה רוצה כובד הגוף, מושך לקרירות המרצפות, למנוחה בפישוק איברים. למעלה רוצה האנקול, נאחז בבשר, לא מרפה. לנצח נוצק האנקול, מפלדת אלחלד. לרצח נילוש הגוף, מסחוס ורקמות ריריות. סְבולֶת הגוף נמדדת בעשרות שנים; באלפים נמדדת תנגודת האנקול. הבשר ייקרע עידן ועידנים בטרם תיסדק הפלדה. יום אחד, שנה אחת, שנייה אחת, יתבתקו הרקמות, האחיזה תשתחרר והגוף יתרסק על הקרקע בחבטה עמומה. לעת עתה נשאר הגוף תלוי על חוט השערה, מתפתל באוויר, מתנודד מצד אל צד, מטיל את כל כובד משקלו לעבר הרצפה, אך לשווא. רק הדם, מהנקודה שבה נעוץ האנקול בבשר, מטפטף ארצה בין כתמי זוהב דועכים שקרני השמש מטילות על אפלולית הרצפה דרך חרכי התריס. בשלולית כהה נקווה הדם, נמהל בהתמעטות האור.
עולם החומר
אבק אדם יושב על כיסא ליד שולחן. בין קמיצתו לאמתו נמנות מְנָיות, רווח נמדד, הפסד נאמד, דין וחשבון ניתן. בשעת החישוב נעות שיניו הטוחנות בתנועה סיבובית, אך אין ביניהן דבר אשר ייטחן: שיניו הטוחנות טוחנות את עצמן. מבחוץ נשמע דנדון פעמון, קורא אל המיסה; אך ערלות אוזניו, ועיניו האדומות מֵעייפוּת מתגלגלות על פני קירות חשופים. כָּמֵהַּ הוא כל כך שתבוא השינה; וכי איך תבוא? אבק אדם קם מכיסאו, מזדחל מתוך מחילת ביתו.
אבק אדם מדדה ברחוב. לרגליו, בכביש, מרוקעות חולדות דרוסות; באוזניו מדנדנים פעמוני שיגעון. תוך כדי דידוי הולכות ונטחנות שיניו הטוחנות, שאין בהן דבר אשר ייטחן; וכי איך תחדל תנועת הלסתות? לנגד עיניו צרובות החמה, הדומעות, נפרש עולם החומר. הרחוב נותן ביד רחבה, עורם ערמות חפצים שאין עוד לאיש חפץ בהם; חפצים הנזרקים מבתי המתים. בכל ערמה עולם ומלואו: לא שולחן אחד, תריסר שולחנות; לא כיסא אחד, עשרות כיסאות. שולחנות וכיסאות בצורות ובגדלים שונים, בצבעים ובסגנונות שונים, מעץ, ממתכת, מפלסטיק. בכל ערמה ניתן הכול בשפע, בסדרתיות. מתינו שוטחים על המדרכות את אוספיהם, ולאיש אין בהם עניין. הערמות הולכות ונצברות, מתגבבות על המדרכות, כתילי הריסות, ליד פתחי הבתים. אבק אדם סב על עקביו, חוזר כלעומת שבא, מזדחל בחזרה אל תוך מחילת ביתו, מתיישב על כיסאו.
לקצב טחינת שיניו הטוחנות, הממשיכות להיטחן, נכתשות עד דק, נוקש אבק אדם במפרקי אצבעותיו על מסעד הכיסא. מקיש אבק אדם על כיסאו, אך שעריו נשארים חתומים; אין הוא נקרא להתיישב בכס הכיסאות. מתופף אבק אדם בקצות אצבעותיו על גבי השולחן, אך לא חוצה את סיפו; אין הוא מוזמן להסב אל שולחן השולחנות. נותר אבק אדם ישוב בכיסאו, ליד שולחנו, מונה חטאיו, מְחשב חישוביו, נותן דין וחשבון. כָּמֵהַּ הוא כל כך שתפוג צריבת העֵרוּת בעיניו, שתחדל תנועת לסתותיו; וכי איך תחדל?