אנחנו הולכות יד ביד בשביל, בדרך אל הגן. "הגן החדש", את קוראת לו, אומרת שאנחנו כבר כמעט מגיעות, ואני מתקנת אותך בסבלנות, זה לא גן חדש, רק המבנה חדש, ממוגן. הגן הוא אותו גן. את לא מבינה, אני רואה על הפנים שלך שאת לא מבינה, את שואלת, ״מה זה מבנה?״ ואני מתחילה לומר שמבנה זה סתם ארבעה קירות, מה שחשוב זה מה שבפנים, אבל עוד לפני שאני אומרת אני יודעת שאני משקרת, ארבעה קירות זה לא סתם, כל החיים שלנו הם בין ארבעה קירות. אני חושבת על אלה שהקירות שלהם נחרבו, ועל אלה שנאלצו להשאיר את הקירות שלהם מאחור. במקום זה אני אומרת לך שהחלפתם גן כמו שבבית החלפת חדר, במקום לישון בחדר השינה שלך עברת לישון בממ״ד, במקום שאני אקריא לך סיפור ואלך אני נשארת לישון איתך, מצמידה אותך אליי, כמעט מוחצת, "אבל כל השאר נשאר אותו דבר," אני מוסיפה.
את מתכופפת, אוספת מהרצפה עלים וענפים קטנים ומחזיקה אותם ביד, אני מחזירה את המבט לטלפון, קוראת את כל המבזקים בכל אתרי החדשות, כאילו אם אקרא מספיק אדע הכול. ״אימא, מה אם תהיה אזעקה עכשיו?״ את שואלת אותי, אני מצביעה על אחד הבניינים, ״אני אקח אותך בידיים וניכנס מהר לשם,״ אני אומרת, את מהנהנת. ״ואם עכשיו תהיה אזעקה?״ את שואלת אחרי כמה צעדים. ״ניכנס לאותו בניין,״ אני אומרת. אנחנו הולכות עוד קצת ושוב את שואלת: ״ואם עכשיו?״ ״עכשיו כבר נספיק להיכנס לגן,״ אני עונה. את מתרשמת, ״איך את יודעת?״ את שואלת ואני אומרת לך, ״גדולים יודעים.״ ואת לא שואלת איך גדולים יודעים ומזל, כי אני לא רוצה לספר לך איך לפני כמה ימים עברתי ברחוב הזה בדיוק, בניין אחרי בניין, ובדקתי איפה הדלת פתוחה ואיפה יש מקלט, ואיך הפעלתי סטופר על תשעים שניות ורצתי הכי מהר שאני יכולה, רק כדי להיות בטוחה, ואיך אנשים שעברו ברחוב הסתכלו עליי במבטים מוזרים, אבל ראיתי שהם מבינים.
את קצת שותקת ואז אומרת שאת לא אוהבת לישון בממ"ד ואני יודעת שאת מתכוונת שגם את הגן החדש את לא אוהבת. "מתי אני אוכל לחזור לחדר שלי," את שואלת ואני עונה את התשובה הרגילה, "כשייגמרו האזעקות," ואת אומרת שגם אזעקות את לא אוהבת, ולי כבר לא נשאר מה לומר אז אני מחזיקה את היד שלך ולוחצת אותה בתוך היד שלי.
את שואלת אם הבאתי לך חטיף ואני מוציאה מהתיק שקית רב־פעמית שמילאתי בבית בבייגלה, שיהיה לך לדרך, כמו שהייתי עושה לפני. כשמילאתי חשבתי, בשביל מה שקית רב־פעמית, פתאום זה נראה לי מטופש, חסר טעם, אפילו אנחנו הרי חד־פעמיים, התחשק לי לשלוף סתם שקית ניילון רגילה, בהתרסה. ליד השער של הגן אני מזכירה לך שאסור להיכנס עם הבייגלה פנימה, את שואלת למה אסור, אני מסבירה שזה הכלל של מירב הגננת, וגם הכלל הזה נראה לי פתאום מטופש. את אומרת, "אפשר לסיים את הבייגלה בחוץ?" ואני רוצה להגיד לך שדי, שבואי נתקדם, שלא תתפוס אותנו האזעקה עכשיו בחוץ, אבל אני רק מהנהנת ולא אומרת כלום, לא רוצה לקלקל לך, או אותך. אנחנו יושבות על המדרגה בכניסה לגן ואת מכניסה את היד הקטנה שלך לתוך השקית ומוציאה בייגלה אחד לי ובייגלה אחד לך ואני לא רוצה אבל בגלל שזאת את שמציעה לי אני לוקחת, ואת משעינה את הראש שלך על הכתף שלי, שערות הזהב שלך מדגדגות לי את היד ואני אוכלת את הבייגלה שלי ואת מכרסמת את שלך ואני חושבת לעצמי, רק שלא תהיה אזעקה עכשיו. לא עכשיו.