"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים
וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים"
(שופטים טז, כח)
"זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי־הוייתי,
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם־ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!"
(יוסף חיים ברנר, "מכאן ומכאן", כתבים ב, ספריית פועלים הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח)
*
ברגעים כאלו, במעמדים כאלו: אני קשוב, אני מתבונן, אני קולט, אני נטען, אני דרוך, אני מתכוון – אך בעל כורחי אני מהסס, אני מסתייג, אני מתפתל ומסתרבל במחשבות ובמילים, אני מסתתם, אני נאלם.
*
כמה חודשים לפני המלחמה עילם החליט להפסיק לשרת במילואים. הוא שלח הודעה בקבוצת הוואטסאפ של המחלקה ויצא מהקבוצה. אחר כך, כשניסיתי לדלות אותה, גיליתי שההודעה נמחקה על ידי המ"מ. הוא כתב שהחליט לא לשרת במילואים והדגיש שזה לא קשור למהפכה המשפטית, אלא נובע מטעמי מצפון – הוא אינו מוכן עוד לשרת ביהודה ושומרון. מועד התעסוקה המבצעית נקבע לסתיו, וכמה ימים לפני המועד פרצה המלחמה.
*
בתום דבריו של המ"פ על המשימה שלבטח עוד תבוא, ביקש בחור אחד להציג את עצמו: מאיר, הרב של הגדוד. גבה קומה ורזה, זקן עבות ופרוע, כיפה גדולה לראשו, ציצית משתלשלת תחת השכפ"ץ. הוא אמר דברים, נשא דרשה ברגש והתלהבות, ואמר שהוא כאן איתנו למה שנצטרך. מחאו לו כפיים. אחרי כן, מעת לעת, הוא נטל לעצמו את הזכות, חובה לדידו, להוסיף דרשה בתום דבריו של המ"פ, כמעט והפך הדבר הרגל. איך הכול מקבל פשר וציווי בכתובים: אחדות עם ישראל, ניצחון, הבסה, נקמה. לא הצלחתי לתפוס ממש את הדברים המסוימים, הפסוקים המדויקים שאמר, רק את התדר, את ההקשר, את התקבלותו בקהל שומעיו. ובאמת, מאיר היה איתנו במשך כל השבוע באימונים – במטווחים, בתרגילים, בשיעורים, בפודרה – ואז בקיבוץ, ואז בשטחי כינוס, גם עשה שליחויות ברכבו לציוד ולמזון ולתרומות. מאיר התרוצץ בין החיילים, עם ספר עב כרס מעוטר בכיתוב זהוב, מקריא ודורש לכל מי ששואל ומזדמן, גם בענייני דיומא. הוא נסע ממקום למקום עם הרכב שהפח שלו פגום ומטולא בצבעים שונים, ושגלגל אחד אינו תואם את שלושת האחרים: סיפרו עליו שבדרך היה לו תקר בגלגל, אז עצר בצד הדרך ולקח גלגל ממכונית ירויה ונטושה.
*
בזמן שחרית, ומנחה וערבית: רוב החיילים ניצבים למזרח, דממה, מלמול, ניגון, מזמור. ומאיר שם איתם, ניצב בצד, כמו משגיח. בראש חודש אפילו הביא ספר תורה, עם פרוכת והכול. בזמני התפילה: האחרים נחים, שרועים בפודרה, פגים, נרדמים או גוללים. את הספר שלי לא מצאתי בכוחי להוציא מהתיק בכל אותם ימים. היה זה כרך עבה בכריכה קשה בצבע כחול, כיתוב חמרה־זהוב: כל כתבי ברנר, כרך שני.
*
זיכרון מן האביב: יום גיבוש של פלוגת המילואים שלי – בקושי ראיתי אז פנים, רק ייצוגים. ראיתי צעירים חובשי כיפה וציצית ממלאים את רחבת הכניסה לאולם ההתכנסות. חלקם בעלי זקן עבות, חלקם זקנם קלוש ודליל, חלקם זקנם קצוץ ומעוצב, חלקם בעלי פייעס. לרבים מהם אקדח מבצבץ בגבם. "תבואו לבושים על אזרחי", כתב בחגיגיות המ"מ החדש בקבוצת הוואטסאפ. "בנינו את המחלקות מחדש הרבה חבר'ה צעירים חדשים נכיר נתגבש ביום גיבוש", כתב. נאום של המג"ד, "מי שלא רוצה שלא יבוא למילואים", אמר, והוסיף מסרים על חשיבות הגיבוש והלכידות החברתית בלחימה, ועל "האופרטיבי" של הגדוד ביום פקודה, ועל גרף האימונים ועל התעסוקה המבצעית. אחריו המ"פ, חזר על אותם המסרים, אף ביתר התלהבות. אחריו עלה נציג הצוות מהפלוגה שהכין את יום הגיבוש, הכריז על משחק היכרות. במשך כשעה נענו בחדר, מסתדרים בשורות ובקבוצות לפי קטגוריות שהכריז: גילים, מקומות בארץ, נשואים ורווקים, מספר ילדים, ועוד קטגוריות שאינני זוכר. גופינו נעו בהמולה בחדר לפי ההוראות. היה זה מעין שיעור חינוך גופני בגאוגרפיה של השומרון ובמגמות דמוגרפיות וסוציו־פוליטיות. הייתה זו מעין חזרה על החומר הנלמד: אני במיעוט.
בדרך חזרה הפכתי בדבריו של המג"ד, התפתיתי להרהור.
*
פנים גלויות, פנים מטושטשות: משפחה מרובת ילדים על רקע גן אירועים, שני גברים בחוף הים, אישה בקהל אוהדי מכבי חיפה, אישה קצוצת שיער וילד שחור תלתלים, חיילת דקיקה מצדיעה לקצין, קבוצת לוחמים, נער בדיוקן שהיד, פטריות עשן, בתים חרבים. אני גומע עדויות ניצולים וקורבנות מן התופת, ומתאבל; אני גומע עדויות סיפורי גבורה מן התופת, ומתאבל ונפעם; אני גומע פרשנויות וניתוחים גאופוליטיים, ומתאבל ומשתאה ומייחל; אני גומע דיווחים מן התופת בצד השני, ומשתומם ונאטם.
*
לפנות בוקר של יום ראשון ה־8.10.23 עשיתי את דרכי דרומה, בלב כבד. מצאתי טרמפ עם שריונר חרדי מהגדוד. בעוד אנחנו מדרימים על כביש 6 עילם שלח הודעה: "אתם יכולים לאסוף אותי?" כשנפגשנו אמר: "ראיתי שאתה בא, וזה חתם סופית את ההחלטה שלי, לא יכולתי שלא לבוא".
*
שרועים היינו בפודרה למרגלות המטווח, תחת רשת צל, הקפה נמזג בכוסות נירוסטה קטנות. מישהו שהיה מצוי מעבר לגדר קרא משהו לעברנו, ופתאום ניכרה תכונה בקרב האנשים סביבי. כמה מהם נעמדו במהירות והסתכלו אל מקום התרחשות לא נודע, אספו את הנשק, ניערו את מדיהם מן הפודרה, מגהצים בידיהם, מסדרים את החולצה במכנסיים. מה קרה, שאלו האחרים, והעומדים ענו להם תוך כדי מרוצתם: הרב שמואל אליהו כאן!
*
המ"פ דיבר שוב על המשימה שעוד תבוא, ובסוף הכריז: "אני עוד אחזור לגוש קטיף". מחיאות כפיים וקריאות ומזמור.
*
"יש עכשיו שיחה עם קצין רוח לחימה, מי שרוצה", הכריז הרס"פ, באותו טון שבו הוא מכריז, "הגיעה לרס"פייה חבילה של… מי שרוצה". באותו זמן ישבנו שם ברס"פייה, עילם ואני, שתינו קפה. הבטנו זה בזה, ולא אמרנו דבר, גם לא זה לזה: ידענו. ואז גם ראינו: אדם זקן זקוף וגא, עטור זקן שיבה וחובש כיפה, הולך בצעדים בוטחים אל מי שהחלו להתגודד בסקרנות. נענענו בראשינו, עילם ואני, עילם פלט גיחוך, אני השבתי לו בחיוך והרכנת ראש, ונותרנו לשבת. אחר כך אמרו שדיבר יפה ואמר דברי טעם, ורצינו ולא רצינו לשמוע.
*
"למה, למרות הכול, אני מוכרח להיות כזה חייל טוב?" שאל אותי עילם בטון המבודח האופייני לו. די מהר מיצב עצמו כאדם חכם ומשכיל ושקול ואחראי, התבלט בקרב המחלקה של בני הישיבות הצעירים והששים אלי קרב. בדרך עילם הביע פחד שיזכרו לו את ההודעה ההיא, את הפרישה. אולם אי ההיכרות של המחלקה החדשה שיחקה לטובתו – לא זכרו, או לא ידעו שזה הוא. "בכל מילואים אני מוצא את עצמי מרצה לאנשים על ההבדל בין סונים לשיעים", אמר לי באותו טון מבודח. עילם עובד בחריצות על דוקטורט בחוג ללימודי המזרח התיכון, ובאו וגמעו את מה שהיה לו לספר על ההבדל בין שיעים לסונים, ומעבר לכך, על ההיסטוריה של המזרח התיכון. ביקשו לדעת דווקא על מחוזות רחוקים של זמן ומקום, נזהרים מכאן ועכשיו. אולי קיוו למצוא בהרצאותיו הצדקה היסטורית ושורשית לדעותיהם, ניכרה בשאלותיהם סקרנות אמיתית, אולי נעמה להם האפשרות לחשוב לרגע אחרת, אולי כמהו לכך. "כשאני מדבר על היסטוריה הדעות שלי בעדיפות שנייה", עילם נוהג לומר.
*
שעת לילה בגן הילדים בקיבוץ, בפינת החצר ערימת גרוטאות המשמשת למשחקי הילדים, ולידה אדם שכוב על מזרן מאובק, נעול בנעליו, לבוש שכפ"ץ, קסדה למראשותיו, ספר חבוק בין זרועותיו: הרב מאיר ישן.
*
שעת לילה בגן הילדים בקיבוץ, שוטטתי בחצר ובחנתי את גרוטאות המשחק של הילדים שפונו ונערמו בפינות, הרגשתי געגועים מרים בגוף: יכול היה זה להיות בני שמשחק בהם. הינה היא השיבה להודעה: "הילד שלנו מתמודד מדהים. חזרו הבדיקות והמדדים של ההיריון תקינים בינתיים, אבל אני כבר תכף בקצה שלי, אין לי אוויר". בעוד אני מתלבט במה אשיב, היא הוסיפה: "זה לגיטימי אם אבקש שתחזור?" הרי ידעתי שבקשה כזו תגיע, במוקדם או במאוחר. הרי היה זמן שאול, בקושי הניחה לי ללכת, רק לאחר שהיה בי די אומץ לומר: המצפון שלי לא מניח לי לא ללכת. הבטתי סביב, בפני האנשים המתהלכים אנה ואנה, כאילו בלא כל תכלית, ופתאום הם נראו לי כאוצרים בקרבם עצב ופחד. השבתי לה רק: "כל בקשה היא לגיטימית, ואני אשקול".
*
"זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפלסטין – יימח שמם!" הם גאו ושרו וגעשו בנסיעה. הרב מאיר כמו מנצח על המקהלה בתנועת זרועותיו המורמות מעלה, ושר בעיניים עצומות, מלא כוונה. אני רק התמלאתי בהבהוב הזיכרון של "חתונת הדמים", תמונה ורובים וסכינים.
*
קמנו מן הלילה בשקי השינה על הפודרה, ועשינו את דרכנו לשירותים הכימיים, עילם ואני, באמתחתנו מגבונים לחים. "התקשרתי למ"פ", סיפר לי עילם בטון מבודח, "ואמרתי לו שאני רוצה לבוא, אז הוא בחן אותי ושאל: 'אתה יודע שיכול להיות שישימו אותנו לשמור בשטחים', אמרתי לו שאני אעשה מה שצריך". המתנתי לו כמה רגעים מחוץ לתאי השירותים עד שיצא, ואז עשינו את דרכנו חזרה. הוא המשיך לדבר כאילו לא נקטע: "אני כאן עכשיו ואני אעשה מה שצריך, אבל אני לא יודע אם אוכל להישאר בארץ כשכל זה ייגמר". הוספנו ללכת בשתיקה, ואז המשיך: "האנשים פה טובים, אבל ככל שאני איתם יותר, זה דווקא ממחיש לי שאני לא אוכל לשאת את הכיוון של הדברים".
*
שרועים בדיונות של פודרה. העננים נעים, הזיעה ניגרת תחת השמש הקופחת, ואז צל ומשב רוח. הפודרה מקבלת את צורתו של הגוף השרוע, מכסה אותו וממלאה גם את הנשק המוטל עליו. הדיבור מתגלגל, כמו בסדר הגדה: "לשטח…" פתח אחד, שעומד. "למחוק…" הוסיף שני, שָׁעוּן על שיח מדברי יבש. "לקטול…" הצטרף שלישי, השרוע במעלה הדיונה. "לגרש…" הוסיף רביעי, השרוע מולי. "בית עם נוף לים", הכריז וחתם אחרון, שלא ראיתי היכן שרע. היינו שרועים שם יחד בפודרה.
*
למרגלות דיונת הפודרה: השמש נטתה לשקוע, לאחר תפילת מנחה מאוחרת, הם פצחו בזמירות ערב שבת, וסימנו עם ידיהם לאחרים להצטרף. הרב מאיר, תוך שירה, נע בין השרועים והושיט יד להקימם. הם נענו ונעמדנו איתם גם עילם ואני, בשוליהם. הזמירות השתלשלו אלו מאלו, את מקצתן הכרנו והשתדלנו לשיר, ואת מרביתן לא. שירת הרבים הלכה וגברה עד שהגיעה כמו לפורקן: "זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפלסטין – יימח שמם!" השתוממנו, עילם ואני, כמו נהדפנו הרחק מהם.
*
פני יחידים: אני רואה בהן רוך, רואה מָאוֹר, רואה היסוס, רואה סוד, רואה דומייה;
פנים מתעתעות: סומות, חצויות זָרוּת;
פני רבים: אני רואה בהן זחיחות של צדקת דרך וקידוש השם, אטימות, איום;
אחרית הימים: גוג ומגוג, מעגל דמים, מלחמת דת.
*
היא כתבה לי: "תחזור".
*
עילם עמד בצד ושתק זמן רב, מורכן ראש, נדמה היה לי שהוא ממלמל לעצמו. עד שהתפרץ: "חאלס עם ההיתממות, אני לא יכול יותר, חאלס עם ההיתממות!" הביטו בו מופתעים ושתקו לרגע, ואז ניסו להשיב לו. אך הוא לא הרפה מסערת הרגשות שאחזה בו: "די, חאלס עם ההיתממות! חאלס עם הראייה החד־צדדית הזו! כאילו אנחנו פשוט רק טובים ותמימים. אני בשום פנים לא מצדיק את המעשים שלהם, ואני בעד להילחם ולחסל אותם, אני כאן איתכם, אבל חאלס להעמיד פנים כאילו הפתרון כל כך פשוט".
שתקו כאומרים: מקרה אבוד.
*
היכן שאנו שרועים, הדיבור נפתח מן המוקד וממנו הולך ומתפשט ומתפזר ומתפצל. פנה אליי היושב לידי, בחור צעיר, תכול העיניים, נעץ בי מבט חודר, בחיוך ממזרי, בלהט של סקרנות בית מדרשי: "עזוב רגע גאופוליטיקה, עזוב רגע את ההשלכות, עזוב רגע את העולם, אלו שאלות ערכיות, שאלות מוסריות, שאלות של אמונה: האם אתה מאמין שאנחנו טובים במהותנו והם רעים במהותם? האם אתה מאמין שיש להם זכות קיום שם? האם אתה מאמין שיש שם בכלל חפים מפשע?"
בפיזור דעת התחלתי משיב: "כן".
*
ברגעים כאלו, במעמדים כאלו: אני קשוב, אני מתבונן, אני קולט, אני נטען, אני דרוך, אני מתכוון; אך בעל כורחי אני מהסס, אני מסתייג, אני מתפתל ומסתרבל במחשבות ובמילים, אני מסתתם, אני נאלם.
*
נפרדתי מעילם בחיבוק, בקושי התבוננתי בפניו והישרתי מבט. עילם חייך אליי, ואמר בטון מבודח: אל תהיה כל כך כבד, חשוב שתחזור הביתה, הכול טוב". הרב מאיר הסיע אותי לצומת: נסעתי הביתה, בלב כבד.