לפני תשע־עשרה שנים
חושך, תאורה ובמה, הן היו עולות עליה, אחת אחרי השנייה. אני הייתי מאחורי הבר. הגברים שישבו לשתות אצלי אמרו, "תראי, ככה כולן מתחילות. עוד קצת ותהפכי גם את." לא הייתי עונה, הייתי מסתכלת עליהן, העמוד היה באמצע הבמה.
"נקבל עכשיו את ארין הנזירה שלנו בכפיים סוערות" – הקול התמשך ועלה בתרועה והדהד באולם, רגע של שקט מתוח עד שמוזיקה התחילה להתפשט, האורות השתנו ועשן התפזר באוויר. ארין הגיחה מבין הווילונות, וחושך נחת על הבמה. היא התחילה לסובב את האגן לאט, האור נדלק עליה בבת אחת. כולה בבגדים שחורים שכיסו כל פיסה בגוף, כובע מטפחי של נזירה, שיער בלונדיני מתחת, מלאה יחסית לבנות האחרות, אבל זה לא הפריע לה להרים את הראש בביטחון ובפראות, ולהוריד חלקים חלקים את הבגדים.
אם רק הייתי יכולה לכתוב עכשיו את המוזיקה, כדי שיהיה אפשר להרגיש את המלאות שלה במקום, איך היא הרעידה לי את האוזן.
כל זמן שהיה לי רגע המבט שלי הופנה מהבר אל הבמה. רגל מונפת, יד, ראש, והשיער נזרק. הבגדים עפו על הבמה בקצב קבוע, והגברים מסתכלים ללא תזוזה. לא פעם שמעתי שזו אומנות, מנטרה שהרקדניות והמנהלים חזרו עליה.
הבנות שלא היו על הבמה היו מסתובבות בין הגברים, לבושות חצאיות קצרות וחזיות, מחפשות על מי לזוז. אני זוכרת את המבט, כאילו לא היא שעושה את זה, רק הגוף ושם הבמה. העין מכוונת לנקודה אחת עד שהערב ייגמר, זו בהייה מסוג אחר, בהייה בתזוזה. אולי גם אני הייתי עושה את זה כשעמדתי מאחורי הבר.
בחושך כולן נראו מושלמות, הייתה להן בדרך כלל מסכה על העיניים, ואף אחד לא ידע את השמות האמיתיים שלהן. האיפור היה עמיד, חזק ולא נזל עד סוף הערב.
כשהגברים יושבים הם אף פעם לא משלבים רגליים, תמיד הרגליים פתוחות, מרוחות על הספה, הראש נוטה קצת אחורה, הגב נשען, השטרות נכנסים לבגדים, עפים מסביב, לכל ריקוד יש מחיר אחר. לפעמים ראיתי את הרקדניות עולות למעלה, לחדרים, עם המנהלים או עם הלקוחות. בהתחלה ניסיתי להבין מה קורה שם, לקח לי קצת יותר זמן מלאחרות. אחר כך הבנתי שיש כל מיני דברים שקורים שם וזה מגוון, הבנתי שהבנות רוצות, אחר כך אמרו לי דברים אחרים.
אני עשיתי כסף רק מאחורי הבר, לבשתי מכנסיים קצרים, גופיות צמודות, מגפיים גבוהים, זה היה כלום שם. כשהמנהלים רצו לתת לנו תלבושות של שפנפנות התנגדנו בכל תוקף, היינו גוף אחד חזק, אני ושאר הברמניות. בבר הזה לא היינו האטרקציה, היינו רק נוף מתאים, ובזה הייתה הקלה. היינו מכובדות.
כולנו היינו מגיעים בערך שעתיים לפני פתיחת המועדון. המנהל של הבר, המנהל של הבנות, הברמניות, הרקדניות, השומר, הדי־ג'יי. אני ועוד ברמנית היינו פותחות את הבר. יום אחד הגענו והייתה הפסקת חשמל, רק בחדר ההלבשה שבמרתף נשאר אור. בשאר חלקי המועדון הייתה תקלה עם תאורת החירום. אי אפשר היה לצאת החוצה. המועדון היה בדרום תל אביב, באזור שאין בו אפילו מקום לשבת – רק מוסכים ובתי מלאכה סגורים. המדרכות היו ספוגות במי ביוב, חתולים הציצו מפחי זבל גדושים שעדיין לא פונו, ושיכורים ומסוממים יכלו להגיח מולנו כל רגע.
המונית הביאה אותי תמיד עד פתח המועדון. ירדנו, אני ועוד ברמנית, לחדר ההלבשה, ושם פגשנו אותן לראשונה פנים אל פנים, באור.
"תראי איזה אודם יפה קניתי אתמול," אמרה שני בזמן שהתאפרה.
"מהמם לך, מהמם!" ענתה מרינה.
"תראי אותו איך הוא מתאים לַצעיף נוצות הזה."
"הביאו לך תלבושות חדשות?" שאלה מרינה.
"בלאטטט. מישהי פה, התאהבו בה…" כולן צחקו.
שני הוציאה משהו לעשן.
"מאיפה הבאת את החומר הזה?" שאלה מרינה.
"מישהו אתמול נתן לי קצת," ענתה שני. "רוצה קצת?" היא שאלה אותי.
הברמנית השנייה, קימי, לקחה מהחומר והתיישבה איתן, הן דיברו כאילו הן מכירות כבר שנים. מישהי סיפרה שפעם היא הייתה מלצרית ואחר כך ברמנית.
"ערב חזק היה אתמול," אמרה מרינה, ובשם הבמה: ארין.
באור הייתה אחת שהייתה מלאה בפצעים בפנים, ואחת עם קצת צלוליט, ואחת שהייתה נראית לי מושלמת על הבמה ובריקודים הפרטיים, אבל ככה, בלי המסכה ועם בגדים רגילים היא לא הייתה יפה בכלל, היו לה פנים רגילות, הייתה נבלעת בהמון אם הייתי רואה אותה בחוץ. הייתי בשוק מזה, זה היה כמו שתי בנות שונות באחת.
אני זוכרת את הפעם שהתיישבנו כולנו אחרי העבודה לספור את הכסף, הן את שלהן ואני וקימי, הברמנית השנייה, את שלנו. זה היה אחרי שניקינו וסגרנו את הבר, הרקדניות כבר התלבשו ועלו מחדר ההלבשה, האורות נדלקו, והאדמומיות בעיניים – מהעייפות, מהעשן ומהלילה – הייתה נוכחת. הן עלו מחדר ההלבשה עם הטי־שירט, הג'ינס והטרנינג. בלי איפור, בלי תלבושות ובלי מסכות. בחיי שלעולם לא הייתי מנחשת מי זו מי, הן נראו כמו בחורות רגילות מבית הספר, אפילו לא יפות, רגילות, כאלה שאיש לא היה מסובב אחריהן את הראש.
הרקדנית הכי צעירה הייתה בת שמונה־עשרה בערך, רזה מאוד, עם גוף של ילדה וציצי שטוח. זה בלט לי ונראה לי לא בסדר. שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה להתחיל עם זה, והיא אמרה שאחות של חברה שלה הביאה אותה, סתם כדי לנסות פעם אחת.
אחרי הריקוד הראשון שלה היא באה אליי ואמרה לי, "זו הייתה הפעם הראשונה שלי היום, אני חייבת להתאמן, חייבת, לא הייתי טובה, נכון?"
עניתי לה שהיא הייתה מהממת, ושכולן לומדות עם הזמן.
לפעמים הרקדניות היו מגיעות כבר בצהריים ועושות חזרות. לעיתים גם אנחנו, הברמניות, היינו שם, לטפל בבר, לדאוג לאלכוהול. הייתי רואה אותן מתאמנות ובאיזשהו מקום בתוכי קינאתי בהן שהן רוקדות. היו רגעים שהן נראו לי חזקות וגם בזה קינאתי. בחופש שלהן, באהבה לריקוד, באיך שהתקדמו כשהיו מתאמנות, בזה שהיו צוחקות, בזה שהיו להן חברות בכל מה שעשו. גם אני אהבתי לרקוד, אפילו רקדתי בלט בחוגים כשהייתי ילדה, אבל אחר כך, כשגדלתי, זה כבר לא התאפשר.
כשישבנו בזמן הפסקת החשמל וחיכינו שהאור יחזור לאולם, שאלתי את שני כמה כסף הן עושות, היא הסתכלה עליי וענתה, "כסף טוב." שאלתי אם זה כדאי ואם הן מרוויחות הרבה יותר מאשר בבר. היא אמרה שזה מאוד תלוי באיזה ערב ומה את מוכנה לעשות, וחוץ מזה, שברור, ברור שעדיף לרקוד. בחיים הן לא היו יכולות להחזיק דירה, ואת כל החיים שלהן ואת איך שהן חיות, בלי זה, ככה הן אמרו.
"תשמעי," היא אמרה לי, "זו בחירה שלי, אני רוצה להיות פה, ואנחנו עושות מלא כסף… ראית אתמול את ג'וג'ו?" שני שאלה את מרינה,
ואז היה רגע שהמבט כבה. "כן, ראיתי," מרינה ענתה, "איכס, הוא בא אתמול עוד פעם עם הכובע הכחול שלו והחולצה המסריחה הזאת, אבל הוא מפנק ממש, נותן מלא כסף."
כמה הן סבלו מכך? האם הרגישו את הניתוק הזה באמצע, את הפיצול, את הצורך לעשות כשאין ברירה, את החישוב המונוטוני של איך עושים כשלא רוצים, איך מתפעלים את הגוף? האם גם הן למדו לעשות את זה כמה שיותר מהר, בלי לעורר אפיזודות בִּפְנים, כי ככה זה נגמר מהר יותר?
כמו שאני עשיתי. הן כדי לנצל את הכוח שלהן על הגברים ולהשיג כסף, אני כדי שהוא יעזור לי. כמה דומה וכמה שונה, שונה במהות, בפרטים, שונה בסיפור ועדיין, תחושת כוח, האם כוח הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? האם אנחנו מרגישים כוח דווקא כשיש לנו הכי פחות ממנו?
אני יודעת מה הן אמרו, נאמו, היו מסיימות את הערב, מקפיצות כמה צ'ייסרים ויוצאות באווירת ניצחון. רק אחר כך, כשהייתי קולטת בזווית העין צל שנופל עליהן, הייתי מרגישה גם את הצל שלי הולך וגדל ומוביל אותי הביתה. לפעמים, כשהבוקר כבר התחיל לעלות והיינו סוגרות את הבר, יוצאות כולנו מהמועדון והן היו נכנסות לרכב, הייתי רואה את כל האגרסיות יוצאות בלחיצה פרועה על הגז. הצמיגים שכמעט נשרפו, החלונות הפתוחים, המוזיקה מחרישת האוזניים, בתוך שנייה הן כבר לא היו שם, הוציאו ידיים מהחלונות ורק אותן היה אפשר לראות מרחוק, מנופפות לצלילי המוזיקה, כמו כלואות בתוך הרכב, כמו קוראות לעזרה.
ואז נעלמו.
אני הייתי מגיעה הביתה והאוזניים היו נחרשות, הייתי נכנסת למיטה, נקייה אחרי המקלחת, עוצמת את העיניים כשבחוץ אור ובפנים חושך, והמראות היו מתחלפים מתחת לעפעפיי ומייצרים מחדש את כל מה שראיתי, וגיהינום בלתי נראה היה תוקף אותי, ובחילה הייתה מחלחלת, והמוזיקה הייתה חזקה באוזניי. שוב ושוב היה חוזר אליי השיר של ארין הנזירה, עד עכשיו. והמראות מהלילה היו נפתחים בי מחדש כשעצמתי את עיניי, הם עזרו לי לברוח מהזיכרונות ממך.
*
באותם ימים
"ספרי לי על אשתו לשעבר," אמרה השוטרת, "אמרת שהיית אצלה בארוחת ערב."
"כן," עניתי, "היא הזמינה אותי. היא ד"ר לפסיכולוגיה, שמעה עליי מהבנות שלה, הן היו באות פעמיים בשבוע בתקופה של החודשיים שגרתי אצלו, היו רואות אותי שם, לפעמים הייתי ישנה איתן בחדר, הן במיטות ואני על מזרון. אחרי שהיו הולכות הייתי צריכה לנקות שם, לקפל להן את הכביסה, להכין להן את המיטות, לשים מצעים, אבל את זה הן לא ידעו."
"מה הן ידעו?"
"הן חשבו שאבא שלהן אימץ אותי, שהוא עוזר לי, שהוא נתן לי בית לישון בו לתקופה כי לא היה לי, ככה הוא אמר להן, שאני כמו אחותן."
"וככה הרגשת?"
"בהתחלה כן, קצת, אבל זה היה מאוד מבלבל כשהוא התחיל לבקש שאבוא לשבת עליו, כמו על אבא, ככה אמר, כמו עם הבנות שלו. אחר כך לא ראיתי אותן הרבה, כי כבר לא גרתי שם, אבל לפעמים היינו נפגשות, אני התחברתי בעיקר לבת הקטנה שלו. היה לה חיוך מתוק ועיניים שראו הכול, היא תמיד התייחסה אליי יפה, אמרה שהיא אוהבת אותי, ולקחה את תפקיד האחות המאמצת. לרגעים הרגשתי שהיא כמו משפחה בשבילי."
"ומתי פגשת את אשתו לשעבר?"
"זה היה כמה ימים לפני שנסעתי להודו, הייתי במצב לא טוב, היו לי חרדות והייתי חסרת מנוחה. לפני שאמרתי לו שאני נוסעת, סיפרתי גם לבת שלו, היא שאלה אם קרה בינינו משהו, אמרה שהיא מרגישה שאני לא כמו שהייתי. שאלה אם קרה לי משהו עם אבא שלה. היא הבינה, ושאלה אם זה קשור לזה שאולי הוא נגע בי. עניתי לה שכן, והיא אמרה: 'אל תיפגשי איתו יותר, הוא חולה'."
"מה היא אמרה?"
"'אל תיפגשי איתו יותר, הוא חולה', ושלחה אותי לאימא שלה."
"והלכת?"
"כן. יומיים לפני הטיסה להודו התקשרתי לאימא שלה וקבענו פגישה. היא פתחה לי את הדלת והובילה אותי למטה במדרגות לקליניקה שלה. היה שם אור חמים וחלש, שטיח אדום וריהוט מעץ כהה. היא הייתה מאופקת וחביבה, בבגדים מחויטים. שערה הגלי היה חום, והייתה לה פזילה קטנטנה שראו רק כשהניעה את הראש. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה, קודם כול כי היא הייתה אישה, וגם בגלל הדברים שהיא אמרה לי."
"מה היא אמרה לך?"
"היא אמרה שהיא מכירה את הצד הזה אצלו, ושהוא עשה דברים גם אצלם בבית עוד כשהם היו נשואים, למנקה שלהם. וכשאמרתי שאני מצטערת שהבת שלה יודעת, היא אמרה, 'נו טוב, מתישהו היא תצטרך לדעת מי זה אבא שלה'. ושאלה איך הכרנו, ואני סיפרתי לה קצת על הפגישות, על הטיפול, אמרתי שהוא עזר לי בפגישות איתו, ושהאמנתי לו שהוא פסיכולוג. היא הקשיבה ושאלה אם היה בינינו משהו שהוא יותר מיני. סיפרתי לה שערב אחד הוא צעק עליי ונכנס לחדר שלו בפתאומיות, ואז קרא לי ואמר לי לבוא לשבת לידו ואיכשהו שכבתי בסוף על המיטה, והיא שאלה אם רציתי את זה, ואני אמרתי שלא, אבל שלא ברחתי ולא אמרתי כלום, שלא יכולתי לזוז, והיא שאלה אם הסכמתי, ואני אמרתי שכן, כי כל כך פחדתי וכי חשבתי שאם לא ברחתי או הרבצתי לו או צעקתי עליו, שאם לא השתוללתי כמו שהגוף שלי רצה, זה אומר שהסכמתי. ומשום מה לא אמרתי לה שאמרתי לו לא ולא ולא ולא ולא, בשקט, ליד הראש שלו שהיה כל כך קרוב אליי. ולא סיפרתי לה על הגופייה השחורה עם הכתפיות הדקות מהבד החלק והטרנינג האפור והתחתונים שלא שמרו עליי, ועל הבד שלהם, שאני מרגישה עד עכשיו.
והיא הנהנה עם הראש ואמרה שהיא מבינה. ואמרה שזה דבר לא טוב ושהקשר איתו לא טוב ושזה לא היה צריך לקרות, ושאלה איך אני מרגישה. סיפרתי לה על הטיסה להודו, והיא שאלה איך היא יכולה לעזור לי. אמרתי לה שאני מפחדת ושיש לי תחושות חרדה, והיא אמרה, 'תראי, אני ארשום לך קלונקס, קחי איתך בתיק, זה ירגיע אותך. אם תהיי בחרדה או אם הלב שלך ידפוק, קחי חצי כדור, זה יעזור לך.' ואני הרגשתי מוגנת ושאני דואגת לעצמי. היא ליוותה אותי החוצה, הביטה בי בחיוך ואמרה, 'תיהני בהודו ותשמרי על עצמך'."
דלת הכניסה החומה והגדולה של ביתה נסגרה מאחוריי. עמדתי עם הפנים לשער הכניסה, על מדרגת שיש שבנויה בחצי עיגול; מצד אחד נדנדת עץ גדולה ודשא מטופח ומהצד השני דשא ופרחים צבעוניים. ירדתי מהמדרגה העגולה שבפתח הבית, הלכתי אל השער שחצץ בין הבית לרחוב ויצאתי. השתררה שתיקה בחדר, קול שקט עלה מגרונה של השוטרת ששאלה, "למה לא הלכת ממנו לפני שנסעת להודו? למה לא קמת והלכת?"
הרמתי את עיניי עד לנקודה שבה יכולתי לראות אותה, שיער שחור מתולתל, דרגות על הכתפיים, מדיה הכחולים מהודקים, גופה מוחזק ומסתיר רפיון, בושם מתוק מציף את החלל, ומאחורי גבה זר הפרחים שקיבלה מבעלה ליום הנישואים, הפתק מהחנות עדיין תלוי על הצלופן.
"למה לא הלכתי?" שאלתי בקול מלא, כמו יוצא אל האופק. "בסופו של דבר הלכתי."
ראיתי אותה מבולבלת מחופש התגובה שלה, האם להרגיש חמלה, הבנה, עצב, האם להניח למילים שלי.
מבטה קדר, עד שאמרה בקול נבלע: "זה בסדר, סיימנו להיום," וסגרה את הקלסר, יכולתי לשמוע את הקליק של טבעות הברזל שאוספות את הדפים, היא הניחה את הקלסר בצד השולחן, ואני קמתי מהכיסא הקר והקשה, מפורמייקה דמוית עץ, בעל המשענת הקטנה והמלבנית.
התבוננתי בו, מונח שם ריק, מחכה למי שעוד תשב עליו.