ואולי כשיהיה זקן, זקן מאוד, היא תחזור. כשישכב בבית חולים והמטפל לידו, אחרי שנים שכבר לא הופיעה, והוא יקרא לה, יבקש שיקראו לבת שלו, לנטע. והמטפל יאמר: "לא, אבא. לא נטע. אתה בבית חולים, אבא," אבל הוא ימשיך לקרוא אליה, והאחיות בהעברת המשמרת יגידו אחת לשנייה: "יש לו בכלל בן, לא?"
כי מה שקרה הוא שכל הזמן קרו דברים. בעיות קטנות ולא מסוכנות הופיעו, או גדולות ומבהילות, שאין כל דרך להתכונן אליהן. כל הזמן היה משהו שצריך לעשות.
דלת הזכוכית ביציאה מסניף טיפת חלב הייתה כבדה והתנגדה לכל תנועה. כשניסה לצאת עם העגלה, נאלץ לרכון מעליה ולדחוק בזרועו את הזכוכית העבה קדימה, וביד השנייה לדחוף את העגלה החוצה בזריזות זהירה, מבלי להעיר את בנו הישן. אחר כך ירד במורד רמפת הבטון המתעקלת, חצה את מעבר החצייה ונכנס אל גן השעשועים הקטן, החנה את העגלה בצל סככת הספסלים והתיישב לידה. רוח עברה וקיררה את האוויר. הוא הביט בשני ילדים מתנדנדים בנדנדות. לאחד מהם, פעוט שמנמן עם רעמת שיער שחורה, הוצמד עדליון כסוף לחולצה, ממנו השתלשלה שרשרת פלסטיק שהתחברה למוצץ שבפיו. בכל תנופה קדימה הבהיק העיגול הנוצץ וסנוור אותו לרגע, באור לבן שבקצותיו זלגו צבעים אחרים. מבטו נע אל מבוך הסולמות המוביל למגלשות. שוב הבזיק ברק אור, ולפתע הופיעה נטע, מטפסת מעלה בשמלה כתומה וסנדלים כחולים, לרגע מסתובבת ומחייכת אליו. מנופפת בידה ונעלמת אל תוך פי אחד מצינורות הפלסטיק הירוקים. בתוך אפלולית העגלה, דניאל עדיין ישן, מחלים מעלבון דקירת מחט החיסון. הוא רצה להניח את ידו על חזהו הקטן של בנו, אבל שמע צחוק מתגלגל לכיוונו והרים את המבט וראה את נטע רצה אליהם. נטע מגיעה אל העגלה ולופתת את צידה ומרימה את עצמה על קצות בהונותיה ומתכופפת פנימה ומלטפת את לחיו של דניאל. את כל זה היא עושה לפני שהספיק לומר משהו או לעצור אותה, וחשש עבר בו לרגע, רק שלא יתעורר. אבל נטע מחייכת ורצה חזרה אל המתקנים, ושולחת לעברו נשיקה מתוך אגרוף העוזב את פיה ונפתח אליו כמו כוכב. מבטו נדד אל צידו השני של גן השעשועים, אל מדרגות שהובילו אל מגלשה אדומה, שבפינתן ניצבו עמודי ברזל עגולים מכוסים שכבת ספוג כחול. הוא ראה שהכיסוי הכדורי של אחד העמודים היה חסר, וילד אחד עמד לידו ודחף פנימה עלים שאסף מעצי הגן. מחשבה חלפה בו: כל מה שנכנס לשם יאבד לנצח.
מכשיר הטלפון זמזם בכיסו. אשתו שלחה תמונות מהסטודיו בפירנצה, עומדת בתוך חלל גדול ומואר באור חמים, שהיה בבירור גדול הרבה יותר מהמחסן ששכרה במושב. ברוב התמונות עמדה מול ארגזי עץ גדולים, ורק מי שידע שם לב לגושי השיש הגדולים שברקע, נחים כאילו באקראי על שמיכות צמר עבות. הוא צילם את דניאל הישן ושלח את התמונה יחד עם תיאור קצר של קורות היום. אחרי ששלח את ההודעה מיהר להכניס את המכשיר לכיסו, כי תיאר לעצמו שמייד נטע תבוא ותעמוד מולו בחיוך מבקש, והוא יצטרך להזכיר לה שבגן השעשועים לא משחקים במסכים.
מאוחר יותר בערב, אחרי שהניח את דניאל בעריסה, יצא מחדרו של בנו, הביט לעבר המרפסת והיה משוכנע שראה את נטע עומדת שם, מעשנת ליד מעקה הברזל. הוא הלך אליה ונשען לידה. רצה לשאול ממתי היא מעשנת, אך היא מסתכלת אליו בחיוך, שולחת מבט לחדרו של דניאל ושואלת: "היה קשה להרדים אותו?" הוא הביט בה וראה, היא כבר גבוהה ממנו. ענה שכן, שככה היה גם בפעם שעברה, אחרי החיסונים, כנראה כואב לו. "מסכנצ'יק," אומרת נטע ומסתובבת ללכת אל המטבח. "אבא, אני מתה מרעב," היא אומרת, "אני הולכת להכין לי סנדוויץ', רוצה גם?" אבל הוא לא ענה לה, כי קול בכי חנוק קרא לו מחדר בנו. שם, על הקיר מעל לעריסה, עוד היה תלוי, כשריד בודד מזמן שעבר, לוח שעם גדוש ניירות וחשבונות, ובפינה אחת מפית קרועה שכתוב עליה באותיות עבות: "מתי הלכת בני דוד?"
ובאותו הלילה עלה לדניאל חום, והוא החזיק אותו בידיו, צמוד לגופו, נענע אותו בעדינות, הרגיש כאילו הזמן איננו עובר. ניסה לשלוח יד אל התיק הגדול של העגלה, מחפש את דף ההנחיות שקיבל מהאחות בטיפת חלב. היה שם משהו על עליית חום אחרי החיסון, והוא לא זכר מה המליצו לעשות. הוא פתח ביד אחת את רוכסן התיק וחיפש בתוכו, אך לא מצא את הנייר, וחשש להדליק אור נוסף בחדר או לצאת עם דניאל אל הסלון המואר, שם ידע שנטע יושבת בפינת הספה, קוראת בספר. וכך נשאר, סובב במעגלים ובשמיניות אין־סוף סביב עצמו, עד שחש שכבה דקה של זיעה פורצת ומכסה את גופו הזעיר של בנו, שנהיה רפה ונח.
בבוקר היה דניאל שמח וערני, כמי ששטף מעצמו את הלילה שעבר, שכב על המשטח הצבעוני בסלון, על בטנו, לבוש רק בחיתול. הוא היה יכול לשבת לרגע ולשתות קפה, כשראה שעל המשטח הצבעוני שוכבת נטע לצידו של דניאל, ושניהם, כמו שני תינוקות, צוחקים ושולחים ידיים שמנמנות אל קוביות המשחק. לרגע עצם את עיניו ונרדם, כוס הקפה בחיקו. כשנשמט ראשו לאחור התעורר ללא בהלה, ובשלווה שלמה.
אחר כך רבו, בזמן שהאכיל את דניאל, כפי שתיאר לעצמו שאב ובתו נוהגים לריב. דניאל ישב נינוח ומרוכז על כיסא הפלסטיק הגבוה, ונטע מתעקשת להדליק את הטלוויזיה. הוא ביקש ממנה להנמיך את הקול, ונטע בהתחלה מתעלמת, שוכבת על הספה ואינה מגיבה, ואז צורחת וזועמת, מאדימה ובוכה, עד שלבסוף היה צריך לאיים בעונש, ונטע מטיחה את השלט ברצפה ורצה משם, במסדרון, נעלמת אל מה שחשב לחדרה, ואולי טורקת אחריה את הדלת. וכל אותו הזמן המשיך דניאל לטעום את רסק הירקות החמים, והוא, שהאכילו במתינות, הרגיש שוויון נפש, כאילו קרה דבר והוא היה מוכן אליו ופעל במידה הנכונה, בלי לאבד את קור רוחו. ולאחר מכן היה המסדרון שקט, ומעבר לדלת שידע שאינה שם לא נשמע קול.
בצהריים, כשדניאל ישן, ישב בפינת האוכל מול המחשב, שלרוחב מסכו השחור נפרשו שורות לבנות דקות של קוד. הוא עבר בדקדקנות על המשפטים, המפעילים, הפקודות, שאחרי זמן מה החלו לנוע מול עיניו ולהתערפל, ומבטו תעה, שט והתרומם והגיע עד למוזאון העירוני של פירנצה, שם עמדה אשתו בחלל רחב, שצורתו עגולה וקירותיו גבוהים וחשוכים, ומתקרתו הרחוקה זולגות קרני שמש רחבות ובוהקות של אמצע יום. הוא צפה בה ניצבת מול חלקי השיש הגדולים, המרחפים זה מעל זה, מוחזקים מהקירות ומהתקרה בחוטים דקים ואדומים, ובתוכם, בחלל הריק שנולד, ראה כיצד החלה להיווצר צורת דמות עמומה, אווירית, חסרונית. עיניו צרבו, והוא מצמץ לרגע והחזיר אותן אל שורות הכתב המרצד.
אחרי שבועיים חזרה אשתו בטיסת לילה. הוא עמד באולם קבלת הפנים, דניאל בעגלתו, נטע יושבת עטופה במעיל, כפות רגליה מתנדנדות באוויר בלי לגעת ברצפה ומבטה מזוגג אל התקרה. אשתו ראתה אותם ראשונה ורצה אליהם, והם התחבקו, והיא הרימה את בנה בעדינות ונישקה אותו בדמעות שמחה חמות. כבר באותו הלילה פרקו את מזוודותיה, ואשתו הראתה לו את חוברת הקטלוג ואת העמוד שבו מופיעה עבודתה, מסומן בסימנייה מאולתרת מעלון פרסומת לתערוכה. היא שלפה מתוך המזוודה בובת ינשוף צמרירית והראתה לבנה, והוא דפדף בחוברת ושמח לראות את דניאל מחובק בזרועות אימו, וציפה להרגיש כאילו עכשיו משהו חוזר למקומו, אבל לא הצליח להתגבר על התחושה שהשאיר את נטע מאחור, יושבת לבדה על הספסל בשדה התעופה.
דף המודעה לתערוכה נשאר מוצמד לדלת המקרר שנים רבות. בכל יום היו עוברים לידו, ותמונת אבני השיש החצובות, המוחזקות בחוטים ומרחפות סביב החלל הפנימי שנברא בדמות פסלו של מיכלאנג'לו, הפכה לחלק מרקע שגרת חייהם. הם היו נתקלים בה בערבים כשרצו להוציא ירקות לסלט, כשהצמידו ציורים שדניאל הביא מהגן, או מבחן שקיבל בו ציון גבוה לאחר שלמד לקראתו ימים רבים. כשעברו דירה רצתה אשתו לזרוק את המודעה, שצבעיה דהו ונשארו כשהיו רק בפינות שכוסו במגנטים. אך כשעבר ליד ערימת הניירות שהורדה מהמקרר, וראה שם את הנייר המאובק, קיפל אותו בעדינות והכניס לכיס האחורי של מכנסיו.
מתי הלכה נטע, מתי נעלמה? הוא לא יזכור. דברים, עם הזמן, משתנים. דניאל גדל והפך לילד. אשתו קמה בוקר אחד והרגישה לא טוב. הם הלכו לרופא, והיא הייתה חיוורת וחלשה, והרופא שלח לבדיקות. אחר כך הגיעה האבחנה, ודניאל היה עדיין קטן כל כך. ובערבים, אחרי שבנו צחצח שיניים והלך לישון, ואחרי שעזר לאשתו לעבור מהסלון אל המיטה, היה יוצא ללכת ברחוב, ונטע לא הייתה שם, והאוויר הדביק היה מגרד בו ומועך אותו אל המדרכה, והוא חשב שהיא בטח בטיול בחוץ־לארץ, אבל למה היא לא שולחת הודעה? למה לא מתקשרת, לשאול מה נשמע, להתעניין? היא לא יודעת שהוא צריך אותה?
ובלי להתכונן לכך, כעס.
הוא חזר הביתה והתקלח והתיישב במרפסת, מקווה להתקרר, וכשהביט ראה אותה עומדת בפינת הרחוב, מתחת לפנס כתום, מסך הטלפון בידה מקרין אור חיוור על פניה, והיא לא מביטה אליו והוא רצה לקרוא לה לפני שתיכנס למונית, אבל לא קרא.
ואשתו הייתה חולה, ואז החלימה, וחזרה לעבוד וללמד, והוא והיא ודניאל טיילו בעולם, התארחו בבתיהם של אומנים שהכירו את אשתו. והוא ידע שהיא שם, בפינת אולם הומה או בקרון סמוך ברכבת תחתית, מביטה בהם מרחוק. ודניאל לא הפסיק לגדול, עד שפעם אחת, אחרי שבנו יצא בריצה מהמכונית באיזה צומת דרכים מדברי כדי להספיק לעלות להסעה אל הבסיס, ראה אותה יושבת במושב האחורי. והוא הביט בה במראה, והיא מביטה בו ושולחת יד ונוגעת בכתפו, והוא הצמיד את ידה אליו. כל הדרך חזרה דיברו, וכל הדרך הוא נזכר ונזכר, בדברים שחשב שהיו תמיד וכבר אינם, אבל היא זוכרת ומספרת לו שוב על כל מה שהיה. והוא רצה לשאול אותה, אבל נטע ממהרת, ועוד לפני שנכנסו אל פאתי העיר היא אומרת שהיא צריכה לרדת כאן, יש לה משהו והיא כבר קצת מאחרת.
ואשתו חלתה שוב, הרופאים אמרו שזה קורה, ואז החלימה שוב, אבל לאט יותר ולא לגמרי. ודניאל נשאר קרוב ונטע רחוקה. ובאחד הימים, כשישבו הוא ודניאל באזור ההמתנה שמחוץ לאשפוז יום, שאל את בנו אם אי־פעם רצה שתהיה לו אחות. ודניאל הפנה אליו מבט וחייך, חשב לרגע ואמר, "בטח, למה לא." ואז שאל, "למה אתה שואל את זה עכשיו, אבא?" והוא רצה לספר לו, ואז הבין פתאום שאין מה לספר. ולפני החתונה של דניאל הוא לקח את אחת ההזמנות וכתב עליה את שמה והלך אל הדואר והניח את המעטפה בשק המכתבים הפתוח ויצא משם.
ואחרי שיצאו האחיות מחדרו צלצל הטלפון של המטפל, והוא שאל: "אתה בסדר, אבא? אני יוצא רק רגע." והוא אמר שכן, וכשהחזיר את מבטו אל הכורסה הריקה שליד מיטתו, ראה שם את נטע יושבת, את שערה שהאפיר וגופה שהכביד. והיא מביטה בו ושואלת, "אתה צריך משהו, אבא?" והוא ביקש לספר לה על היום שבו נולדה, כשהלכו אל הרופא שבדק את בטנה העוברית של אשתו והציג להם על מסך קטן שידור שחור־לבן מתחתית אוקיינוס, מכוכב אחר, ואז שאל אם הם רוצים לדעת, והם אמרו שכן, והרופא אמר: "זה בן," וידה של אשתו בידו נלחצה בשמחה, ובעיני רוחו הוא רואה ילדה, שמנופפת לו לשלום ומסתובבת ללכת, והוא קורא לה חזרה.