נדיה אייזנר
מהם לדעתך שוליים ומה משמעותם?
השאלות הקטנות על השוליים ועל משמעותם, כמעט תמימות, מחזיקות כל כך הרבה ממדים.
שוליים הם הרצועות שמחזיקות את המרכז. את מרכז הכובד. הרצועות נותנות למרכז הכובד לרבוץ בשומן של עצמו.
והן גורמות למרכז הכובד לקרוס אל תוך עצמו.
בתור משורר שנידון להיות "חיה של שוליים", אני קודם כול מגדיר את הדברים דרך השלילה. קודם כול יש סלידה ואפילו שנאה – על התשמיש, על הקטע הזה, הבזוי, של המרכז, שמשתמש. אני מדבר גם על המקום של החיים, לא רק במושגים של ספרות ואומנות, שגם הם מושגים כמעט מעוררי כעס.
להיות בשוליים זה גם המושג שהוא הכי מכעיס וזר לבורגני – המושג "חינם".
יונתן סואן ניסח את זה יפה:
"אֲבָל נִדְמֶה שֶׁהַשְּׁאֵלָה הִיא, כָּאן כְּמוֹ בְּכָל מָקוֹם:
אֵיפֹה הֵם מַחְזִיקִים
אֶת הַמְּשֻׁגָּעִים וְהַמְּפַגְּרִים?"
זו השאלה של השוליים. כשכולם רוצים, מושכים, שורטים, מריירים על השימוש ועל הכוח והשררה, יש את אלה שנחים. כי בשוליים אתה נח. ואין דבר קדוש מלבד המנוחה. כמובן, המנוחה היא גם, וקודם כול, מהמחשבה.
אנחנו חיים פה במציאות שמלאה בדבר הזה, שאני יכול לדבר עליו רק בכעס ובסלידה. אולי אני עדיין לא יכול להגיד שאני איש שוליים. כי אם הייתי כזה, הייתי נח באופן מלא ולא היו בי השנאה והסלידה. אבל אולי אני נח בשוליים ומקלל.
המשמעות של השוליים בספרות – זו שירה. השירה היא הצורה היחידה של העברית.
העלבת עכשיו כל כך הרבה כותבי פרוזה…
אבל זה בדיוק זה. אין מקום לשירה היום, והיא מאוסה, כמעט כמו העם הזה עצמו, אז יש לנו את הפרוזה שלנו וככה אנחנו חיים. יש לנו ממואר עכשיו [צוחק]. זה דבר נורא, ומדהים שאפילו נשים הכי פמיניסטיות נופלות במלכודת הזו, "הזיכרון" מלשון זכר. כאילו שיש זיכרון בכלל.
צר לי על כך שאני יכול לענות רק את זה. בעיניי, לא צריך לדבר על הקדושה, צריך לדבר על הסלידה מהחול. לכן צריך את השוליים. הדיבורים על הקדושה מופצים לרוויה. מפוזרים. מה שצריך זה דיבור על דרך השלילה.
אך האם יש יוצרי שירה בשוליים?
בוודאי. יונתן סואן הוא הטוב מכולם. שרה כוי. שגיא אלנקוה. לילך ובר. ניסן אליהו כהן. למעשה, אולי יש שוליים מפוארים מאי־פעם. מפוארים בדיוק ביחס למסה של הליבה הרותחת, וככל שהליבה רותחת יותר, ככה השוליים מפוארים יותר. מבחינה זו, אנחנו חיים בתקופה היסטורית ממש.