ר"ס אלה | קללת השמש

(אל: MOA-2010-BLG-477Lb)

תושבי הכדור לא ידעו מאיפה זה נחת עליהם. המנהיגים נאלמו. הקבצנים בכיכרות דווקא ראו את זה מגיע, ולא הספיקו להגיד "אמרנו לכם" לפני שמתו ראשונים מן הקרינה; אנשי הרוח הקריאו שירה. ואני? ניתקתי את תודעתי מכוח המשיכה, שעה שדיווחו בחדשות על גל תמותה נוסף.

רגעים ספורים לאחר שהצצנו החוצה והבנו שמשהו לא כשורה, הוזעק אחי אל הצבא הפלנטרי, כאילו זה עשוי להועיל במשהו כנגד התרחבות השמש. קירבתי אל פיו חתיכת עוגה, אמרתי, "תאכל לפני שאתה יוצא". הוא הדף את ידי והשיב – "נראה לך שזה עוזר שאת דוחפת לי עכשיו דברים לפרצוף? השמש הולכת לבלוע אותנו". אחר כך הוא נפרד ממני בחטף והתקדם עם אימא אל הרכב. עד שאימא חזרה וביקשה שאארוז רק את מה שנחוץ, השקפתי על הגופות הנערמות מבעד למשקפי המגן, מסננת את הפוטונים בקפידה בדרכי לחלץ רשמים עמומים מן הרעש הלבן שבין אוזניי. 

השבת הזאת בהירה להחליא. הוא בסך הכול בן תשע־עשרה, רק אתמול היה תינוק וחיוכו מנע ממני ליטול את חיי האומללים. ולמה דווקא עכשיו (כאילו יכול היה להיות זמן טוב דיו) הזעיקו אותו? עכשיו ולא שנים קודם? עכשיו ולא אף פעם? ואיך זה שכל סוכנויות החלל, הממשלות וצבאותיהן לא הבחינו בהתעצמות כדור הפלזמה הלוהט מעל ראשם? זה אחי הקטן, לעזאזל, הוא צעיר וחיוני מכדי לשאת על כתפיו את חוסר האונים. 

היינו בדרכנו אל המנהרה שאבי חצב מבעוד מועד תחת שטח חצרו. במשך שנים האמנו כי נבואות הזעם שלו וההכנות שלו להתממשותן הן עדות לכך שנטרפה עליו דעתו, אך גם זלזול הרבים והגירושין מאימי לא גרמו לו להתכחש למראה עיניו: הנחת שלנו הייתה עתידה לחלוף, ללא תלות בכיוון שהבטנו אליו. אחי יצר קשר מהמעבורת בפעם האחרונה; אמר: "אני ממריא בעוד דקה, לא אהיה בקשר לחודש הקרוב, אל תדאגו לי. אוהב אתכן, ואם…", הוא השתתק מייד. הנסיעה נמשכה נצח, והיה חם, כל כך חם, למרות המיגון והמזגן, והשמש הארורה איימה לנשק לי את האישונים ולמלא אותם באורה הדוחה. אימא התייפחה בדרמטיות וקראה לו לשמור על קור רוח; העיניים שלי צרבו אך לא הייתה בי די לחות כדי לדמוע. השיחה ניתקה מעט לפני שהגענו ליעד. אבי חיכה לנו בחניית ביתו, "כמה זמן?" נזף בנו, כאילו כל שנייה שחלפה הקדימה את העתיד הצפוי לנו. אולי הייתי צריכה ליטול את חיי בעצמי כל עוד הייתה בי די תעוזה, חשבתי, ושוב דמותו של אחי הפעוט ממרר חרישית עלתה במחשבתי. לא רציתי לשאת באחריות לצערו, ובכל זאת, האם לא אוחז בו הצער כשהוא מביט בשמש הארורה בגסיסתה? אבא, מצידו, פתח את שערי המנהרה והחל להוביל אותנו לאורכה, ממלמל דברים על אודות תהליכי היתוך מואצים. "את מבינה, כל אסטרונום־בדימוס כבר לקח לידיו מזמן טלסקופ שמש מזדיין…" פתאום הכול בער, נחרך, הותך. המנהרה, השמיים בקצה; אבא, אימא; צללית האדם שאני.

קול רשיפתה של האש היה הדבר האחרון ששמעתי, רגע לפני שחדלתי. חשבתי שזה יהיה אחרת; שלא ארגיש כאב או החמצה. עשרות פעמים התכוננתי לקץ, ובכל זאת – אני מרגישה, בעודי הופכת לעיסה הומוגנית צווחת. 

קללת השמש הכתה בנו. בדיוק כמו שאִפשרה לנו חיים ותקווה קלושה לכינון של בית להתחמם לאורו, בלי להסתכל החוצה ולהביט באלו שנכוו לפנינו – כך היא לוקחת אותנו כעת איתה בסערה. היא בערה עבורנו ובתוכנו, כמקור אנרגיה בלעדי לכל תהליך אורגני – וכעת, דווקא היא זו שמובילה אותנו אל האבדון. ברגעיי האחרונים והדביקים אני מתעבת אותה במלוא נשמתי המפוחמת, עד שהאור הנורא מכסה את הכול ואני מתמסרת אליו בהשלמה. כשתחושת הצריבה האיומה דועכת, והאור הלבן הופך מנחם, אני תוהה אם אחי הספיק לברוח בזמן. אני יכולה להישבע שהוא שומע אותי; הוא מפלס את דרכו אליי מבעד לאור המוחלט, וממיס את ידי, מוביל אותי, לרחף עימו בריק.