דניאל אושרי | אנחנו היינו

למן הרגע בו הקצנו בבוקר, ממוֹססים מראות־חלום מעל רשתית העין, התגלתה תפוסה בתחתית הבטן שלנו, כצבת – פצצה. היא לא חדלה מלתקתק והאיברים הפנימיים רעדו בנו ללא הפסק, קמנו מכיסאות והתיישבנו עליהם ונחבטנו בקירות, ובעתות אזעקה עמדנו בחדרי מדרגות או תחת מפתני דלתות וחיכינו. פעמים נמהל הכאב המפולש הזה, המאיים להתפוצץ בנו, בכאבים אחרים שהבהבו אלינו מתוך המסכים: דמים וסעיפי־דמים של אנשים זרים. הצעדים שלנו לא היו רצוניים, פתאום מצאנו עצמנו עומדים אל מול סדינים סתורים וכיורים ומראות בשירותים, מדליקים אורות ומכבים ומתחרטים ומדליקים. תקתוק הפצצה מפלס דרכו בעד שכבות העור שלנו, מזכיר את היותו, מוודא שלא נמחקת מעלינו עדותו.

גם כשיצאנו לרחובות העיר הוסיפה הפצצה להתחמש בתוך גופנו. צמרות העצים ופאות הבניינים נראו כתמול שלשום, אולם האוויר נטמא תזזית וחרדה. הלכנו מהר, מְחשבים בראשנו כיווני בריחה, זוויות נפילה, סיכויי הישרדות. מעט ההולכים בשדרה הביטו עלינו כעל חשודים. כך גם אנחנו עליהם. תקתוקי הפצצות הבטניות שלנו נמהלו בתקתוקי הפצצות של אחרים, והקצב סירב להסתנכרן, נוקש, דורס את רעהו, הולם על הרקות ללא הפסק. לאן האחרים הולכים? מה הם יודעים שאנחנו לא? האם במקומות שאליהם נוהים הגופים ישנם מרחבים מוגנים? העיניים חיפשו בשמיים שובלי יירוטים ומצנחים. תכלת־כול פשתה ברקיע, מסרבת לגלות שמאחוריה מסתתר איום, שמעלינו רוטטת סכנה. הציפורים שניתזו בערבוביה מעל חוט החשמל, משק הכנפיים שלהן הקפיץ את הלב במקומו – האם הן יודעות שזו שעת מלחמה?

כשפתחנו את הדלת התאפשרה, לראשונה, הפסקת אש. די היה במראה הפנים המוכרות. סוף־סוף היינו בין חברים. חיבוקים נמשכו זמן ארוך מהרגיל. שאלות רעות הונחו מתוקות־מתוקות על הלשונות – "המשפחה בסדר?", "אתה יודע אם היישוב שלה פוּנה?", "התקשרו לקרוא לו?" – בקצותיהן הבהבה נימה של השתתפות אדיבה בצער. ניסינו להגיד עוד דברים והתנצלנו, "אין לי מילים". חייכנו חיוכים עקמומיים. מחלונות הסלון עוד קרנה אלינו העיר הלומת הבשורות, שאנשיה מתהלכים בה כמו במעמקי תהום ושבי, אולם בבית פנימה התקתוקים נרגעו מעט, התרווחו. מישהו כיבה את החדשות. בן רגע נמזגה סודה בכוסות. כריות הספה קיבלו רכות את האיברים כולם. כן. השתרענו אל קרקעיתה של המלחמה, שוקטים. אם נמות בקרוב – יהיו מי שיעידו מה היו מעשינו האחרונים. אנחנו לא עוד לבדנו עם הפצצה.

שיתפנו זה את זו בזוועות שראינו במחילות החשוכות של הרשת, בסרטונים שהבהבו מהם שקי גופות ועננות עפר ובגדים צואִים קרועים. התחרטנו שראינו והצענו להראות. אנחנו דווקא ניסינו להרגיע ולעודד את האחרים שלא לצפות בדברים כאלו, שלא יישארו חרוטים. אמרנו שאנשים צריכים למות במיטתם, על גבי סדינים נקיים: כל מה שאנחנו רואים בימים האחרונים – מקשות אבטיחים, שבילים היקפיים של קיבוצים, אספלט, גגות שרופים – אלו לא מרחבים ראויים למיתה. אנחנו ניסינו להסיט את השיח, לשתף במתרחש בתוך הגוף שלנו שהשתבש מרוב חרדה ואיבוד זמנים, והֵחֵל מדמם בימים הלא נכונים בחודש. "דבר כזה קורה?" שאלנו סקרנים; "מתברר שכן", ענינו בטוחות. אנחנו מצידנו אמרנו שאפשר לנסות ולברוח מהמראות ומהמחשבות כל היום, אולם תהיה זו מנוסת שווא, שכן ממילא הזוועה תשב מעתה דרך קבע מאחורי העיניים, עיקשת, קובעת דגל. "ובחלומות", הוספנו.

"ברור, כל לילה סיוטים", השבנו.

"לא, לא", התעקשנו, "בבוקר של האזעקות הראשונות. עוד לפני שהכול התחיל. התעוררתי אחרי לילה שלם שחלמתי בו על מלחמה. כמו נבואה, אני נשבע. ובעיוותים של החזון היה גם יופי של שירה. איך אני אתאר? מעין ערפל ובתוכו קהלים דחוסים, אנשים על אנשים, אורות אדומים, וריח פיגולים ודלקים, והיעדר־אֵם וצעקה ואזעקה. אני נשבע. ואז התעוררתי, התעוררתי לרעשי האזעקה הראשונה. רצתי מייד לחדר מדרגות".

אל תוך הסלון נדחקה המבוכה, גדולה וצמיגית. מיהרנו להסיט מבטים אל כפות הידיים, איש לא רצה להישיר מבט אל הטוענים לנבואה. לחלום על מלחמה בטרם מלחמה? בלילה שלפני? נו באמת. זוהי יוהרתו של חוזה עתידות. לעולם קיימת האפשרות לבטלהּ על הסף, את יוהרת הנבואה, בניע יד, בצקצוק וקריצה, אלא שאז המתנבא עלול להיעלב. מה גם שבעתות מלחמה יש לחשוב פעמיים ולהטות אוזן אל מי שבשגרה ממהרים לסמנו כמשוגע: אפשר שאלוהים משמיע את חרון אפו דרך הלא־צפויים. בכל זאת התמהמהנו בתשובה, הותרנו את האוויר להיקרש עוד רגע או שניים, נאחזים במבוכה. נו באמת. אתם? אתם נבחרתם להיות הצופים בפרולוג המלחמה?

אנחנו היינו מי שביטלו את הדממה, "גם אני חלמתי מלחמה בלילה שלפני". 

כולם הסתכלו עלינו. כוסות סודה הורחקו מעל שפתיים. גבות הונפו כקשתות שלאחר מבול. יכולנו לראות את הפליאה מלקטת מילים, את המחשבה מתירה עצמה מהיסוסים: "אותו דווקא אי אפשר להאשים בשיגעון". 

אז המשכנו: "כן, גם אני חלמתי. ראיתי את כל הארץ עולה באש. הייתי בעבודה ודרך החלון של המשרד ראיתי זוועות. ניסיתי להתקשר למשטרה והם לא ענו. תמונה אחרת, אני במבט מלמעלה, מבחין בסוג של ג'יפ דוהר בשדות, שבילי העפר הם כמו צלקות מודלקות. זו מלחמה עקובה מדם, אני יודע שמעורבות בה האומות הגדולות ושרק אלוהים יעמדו לעזרנו. יש איזה כאב תהומי של אובדן שנדמה אמיתי בצורה בלתי־רגילה, לא־חלומית. ואז התעוררתי למבזקים הראשונים".

העדות השנייה התחברה לראשונה. הסתכלנו על שני החולמים כצופני סוד מרושעים, שותפים לדבר עבירה. המראות שהביאו הנה צוירו במשיחות מכחול גסות בתוך הראשים שלנו, מתמצקים מול העיניים. התיאורים שהעלו ממעמקי התודעה היְּשֵׁנָה שלהם צבעו את ההווה בגון חלום. הרגשנו כיצד יובלי־חלום שקופים זורמים בשקט־בשקט מתוך ים האין־ערוּת אל יבשות הערוּת, ומבלי לעורר חשד, מימיהם עולים ומתגבהים ושוצפים, ועוד רגע כולנו נהיה טבולים בהם עד הסנטר, נהיה כולנו בתוך תמיסת החלום הזו.

השקט בסלון היה טעון כולו בהמתנה לשלישי. בשלישי, ידענו לומר, שיגעונות הסרק ייאספו לכדי מגמה. אחד או שניים הם עוד בגדר הוזים, פליטי יד המקרה של האסון, תוצרי התעתוע הזדוני של מעצב החלומות. אולם בשלישי, כן, אם תעלה ותבוא עכשיו חלימה שלישית בסדרה וגם היא תטען, כשׂשׂה אלי קרב, להופעתה ערב לפני המלחמה, אם גם היא תעסוק בתופת עצמה, אם גם היא תדיף ריח נבואה – ראויים יהיו הדברים לשיחה. 

"ככה גם אצלי".

הקול היה קולן של מי ששתקו עד כה. באיברים מכונסים ישבו בפינת הספה וטרפו בעיניים טרוטות את החדר על קירותיו וחפציו ויושביו. זה ימים שלא יצאו ממרחבים מוגנים. לגופן חולצה לבנה מרוטה וג'ינס דהוי, וכל מחוותיהן מחוות של מי שלא זוכרות כיצד להיות בחברה. ידענו ימים יפים שלהן: צוחקות ומניפות רגליים אל התקרה ומדוושות בנועם ברחבי העיר. ידענו גם כיצד החרדה אורבת לפתחן, מחכה לעוט עליהן כמוצאת שלל רב. לא ידענו אם תוכלנה לה, ופתאום מלחמה.

משראינו שהמבטים כולם מכוונים אלינו, קשובים, אספנו נשימה והמשכנו, "אני זוכרת שאני נמצאת בתוך אולם סגור אבל יודעת בוודאות שבחוץ אסון. אליי מגיעים שמות, בתוך טבליות מים זוהרות, ואני מאפסנת אותם במדורים: פצועים, מתים, נעדרים… אני צריכה להחזיק את הטבליות בשתי ידיים פרושות מעלה ולשאת אותן כמו מנחה או כרית קידושין אל עבר המגירה המתאימה להן. חם באולם ובכל זאת הטבליות שומרות על הצורה הגבישית שלהן. ועדיין, אני מסיימת כל הליכה כזו כשהידיים לחות או מעוטרות טיפות, כאילו משהו ממה שמתרחש שם בחוץ, מהשמות האלו של האנשים שנפגעו, משהו מזה מטפטף אליי לתוך נקבוביות העור ומחלחל ומכרסם וחורט בציפורניו בַּתוך שלי, הפרטי".

שלושה חלמו מלחמה בערב שלפני המלחמה. תקתוק הפצצה חזר חצוף אל הסלון. הוא, שחשבנו שנפטרנו ממנו לכשנפתחה הדלת והותר היות יחד, התגלה כעת במלוא אונו, כאן, בינינו, בין חברינו. אצל כולנו שוב התגלתה תפוסה בתחתית הבטן, כצבת, פצצה. החלום השלישי קרע את מעטה ההסוואה מעל השקט וחשף את שהיה חבוי מאחוריו כל הזמן: נקישה קצובה, מדודה, של כלי מכני ובתוכו חומר נפץ, וכל תכליתו להשמיע לנו, בכל שנייה בודדה, את פוטנציאל ההרס שטמון בין חלקיו. תקתוק הפצצה נשזר בפעימות הלב.

ומשהפצצה נחשפה, צפו אִתה מתהום הנשייה כל החלומות כולם. אצל כולנו הזדקר כמו עמוד שדרה נוסף זיכרון החלום מהלילה שלפני המלחמה. התפכחות משותפת, היזכרות, איש איש וחלומו. המראות נרעדו מייד בין השפתיים, נבללו בתוך החזונות, נאספו עוד ועוד, נדחקים כולם צפופים אל חלל הסלון. טקס פולחן רב־משתתפים וגדוש בסיפורים. אצלי זה כך, אני ראיתי אחרת, תשמעו מה עמד לי מול העיניים, עכשיו אני נזכר. החלומות הונחו עירומים זה על גבי זה, ערוותם גלויה לעיני כול: ברק מצוחצח של חרבות, שתיים או שלוש, משייפות זו את זו ומשמיעות בשעת החיכוך לחש כמו של עדת נחשים; תפירה גסה, בכלי מסרגה, של רקמות עור דקות האחת אל רעותה, לצוות עליהן להמשיך ולספון נוזלי גוף; בני משפחה מרחפים על עלונים המעודדים פינוי לפני אסון, והם ישובים על האותיות הערביות כמו אלאדין ויסמין על מרבד הקסמים. אילו מישהו היה מאייר את תמהיל החלומות של כולנו, היו מתכסים הקירות והתקרות של הדירה – כמו היו חדר־תפארת בקתדרלה גותית המעמיקה בפרטי הפרטים של הגיהינום – בגיבובי איברים, אורות וצללים, להבות מתפלשות בעננים, חשכה ורטט כוכבים.

"כמו שאני מכיר את הנשמה שלי", אמרנו, "אולי עדיף שנפסיק".

כן. חדלנו מלחלוק זה עם זו את רסיסי הסיוטים אבל כעת העובדה שחלמנו יחד החלה לקנן בתוכנו, לגרד, נעשתה לשוליית הפצצה המתקתקת. היחד הזה, המתואם, המשונה. מה לעשות? איך נתכחש למשהו כמו כוח זדוני שנוצק אל הבפנים שלנו, אל תוך כפות ידינו, אל מסדרונות התודעה. כאילו הפכנו בתוך דקות ספורות לחֶבֶר נביאים. זו איזו יכולת זרה, עוצמה קדמונית שאיננו מכירים את מלוא צורתה. מה שכן, אנחנו יודעים לומר בבטחה שיש לה צורה, לעוצמה, ברור שהיכולת הזו בת־תפעול, ברור שהכוח הזה, משהו מן הכוח החדש הזה שלנו, יכול גם להיטיב. החלימה המשותפת נדמתה לסגולה נדירה שזה עתה חשפנו בפני עצמנו ובפני העולם. כן. האם זה נשמע הגיוני? הקצוות של הצללים הכהים נצבעו פתאום בזוהר.

סודה חדשה נמזגה בכוסות, צלולה. החלפנו מקומות. לנשום. הדלקנו את המזגן להצן מעט את להט הגילוי. חברים שחלמו יחד את המלחמה בטרם פרצה. ועוד רגע, לומר זאת לעצמנו. אנחנו היינו מי שהגו את הרעיון והעלו אותו על דל שפתותיהם: חלימה משותפת הייתה יריית הפתיחה של המלחמה, ולכן אי־חלימה־משותפת, בכוחה להיות אקורד הסיום של המלחמה. "מה?" שאלנו. "זו תהיה תרומתנו בעורף", ענינו בהחלטיות לא ברורה, "נעצור את המלחמה בכך שיחד לא נחלום אותה". 

הביטו בנו ספקנים. אחדות בהו באוויר חושבות בטרם הביעו דעה נחרצת. אחרים ביקשו לטעון, כבני־סמכא בתורת החזונות, כי נביאים אומנם יכולים לצפות את העתיד אבל ידיהם כבולות בכל הקשור לשינויו הממשי. אלא שלא אִפשרנו לכל המהרהרים להטיל מום בטענה שלנו, שנעשתה חלוטה ככל שהדקות נקפו, שהתרגשה לבוא עלינו, להוסיף ולהתגבש בנו, לתפוח ולסלק כל אפשרות ערעור: בכוחנו־אנו להפסיק את המלחמה בכך שלא נחלום אותה.

הצענו לעצור לדקה או שתיים, בטרם נטבע. "אכלתם משהו היום?" שאלנו וכבר קמנו לכיוון המטבח. כולם הצטרפו לרִגשת הרווחה שבאה עם העיסוק באכילה. כן. אנחנו קצצנו בצל ושום וטיגנו אותם במחבת גדולה. אנחנו הרתחנו מים ובישלנו אורז. עקבות פלפל וכמון הותירו שובל על השיש. עלעלים של פטרוזיליה נקצצו קטנים־קטנים, וכתמי־ירוק מהם נדבקו לאריחי הרצפה ליד הפח. עננות ספוגות ריח ריחפו אל התקרות. מים בעבעו. אחר כך התיישבנו לאכול, מלקטים כלי קיבול לכולם, מאלתרים הגשה בקופסאות פלסטיק, בסירים קטנים, בספלים רחבי שפה. אנחנו מזגנו שוב סודה לכוסות, שבועותיה התפוצצו בהגיען לתקרת הנוזל. אכלנו. כולם התענגו על השקט העֵר של הארוחה, שקט חילוני ומנחם: מנוע המקרר גרגר חלושות במטבח, מזלגות הקישו בקרקעית הצלחות, גרביים השתפשפו בריפוד הכורסאות ובמכנסי האחרים. שמש צוהריים סתווית כיסתה בשמיכת האור שלה את הסועדים הדוממים.

אנחנו היינו מי שהעזו לדבר ראשונים. "אולי זה דווקא רעיון טוב, מה שהוא אמר".

"כן, גם אני חושב", הבענו דעתנו.

הפעם נעדרו מהשיחה בלהות. התבשילים ישבו כבדים בתחתית הבטן שלנו, הריחות עוד היו ספוגים באריגים ובתפרי הבגדים, השמש האיר, וכל אלה כמו הסירו מתח וקפיצוּת שהנחו את השיחה בסבב הקודם. אפשר היה לעבוד.

"מה עם לנסות לעצור את המלחמה בתוך החלום? ללכת לישון עכשיו, כולנו, וכשהיא תבוא אלינו, ללכוד ולסלק אותה יחד אחת ולתמיד?"

"כל אחד חולם רק את שלו".

"זה נכון. אני חושבת שצריך לעצור אותה מחוץ לחלום. המלחמה היא כמו תולדה של הלילה ההוא. אם נוסיף ונישאר ערים – לא יהיה לה מקום. היא סיוט, וכשערים אין סיוטים". 

כשאמרו מה שאמרו, הן לא נאמו, לא שטחו טיעונים למטרת שכנוע. רק האופן הדק שבו נחו המילים על קצה לשונן, המבט הכחול שהן שלחו אל כל המסובים, המשוואה הפשוטה של יש ואין – אלו פיזרו את רסיסי הקסם הדרושים. ההחלטה התקבלה. כולנו התכנסנו אל הערוּת.

לתוכנית היו תווי פנים וקמטי קמטים ושרטוטי מתאר ברורים. אורות הדירה הודלקו כולם. מוזיקה גבוהה הושמעה ברמקולים. אנחנו ירדנו לקנות קפה, הרבה ממנו. אנחנו הקשנו בניידים של כולם לוודא ששעונים מעוררים יצלצלו עוד ימים ושבועות קדימה. אם צריך נדביק את העפעפיים אל שכבת העור שמתחת לגבה, לוודא שהם נשארים מורמים. נצבוט וניצבט שלא להירדם. לא יכולנו לשער כמה זמן תימשך הערות, כמה ממנה יידרש כדי להתיש את המלחמה ולהביא לסופה. אי ידיעת העתיד לא ריפתה את ידינו: במעשים, בהגשמת התוכנית, בהחלפת הספות הנוחות בכיסאות ישרי משענת, במקלחות הקרות – חשנו כיצד אנחנו מתמלאים רוח קרב. 

בישיבת העֵרים אין־קץ הזו נתבטלו כלא היו הישות הפרטית וישותו של האחר. כן, במקומן נתגלה רובד שלישי, חמקן ונסתר ומפתיע. מעבר ליריעת העור של אחד מצוי המרחב כולו, מעוטר בעורות נוספים, ואחריו, אולי מאחוריו, בצידו ההופכי – מצאנו קיום שלא נודע קודם לכן. בעולם כמו נחשף דופן נסתר שמרכיב את צורתו, בתוך היום נפערה לפתע דלת מסתובבת שבשגרה נדמית לחלק מתפאורת הזמן העומד. ריבואות של אפשרויות והזדמנויות חיכו שם, בצד ההוא, השלישי, החלומי. עוד ערוּת הונחה בחלל החדר ועוד אחת ועוד אחת, ובמהדורות החדשות החלו להצטמצם ההרוגים ולהיחתם הסכמים. כן. מצביאים וראשי מדינות נפגשו אלה עם אלה, ועוד ערוּת ויכולנו לראות את כלי המשחית, שרשראות זחלים וכפות דחפורים ואפודים־אפודים, בשׁוּרות, נעים אחורנית על גבי הדיונות, נסוגים לגבולות. עוד ערוּת וחטופים הוסעו אחורה לביתם. לא הזמן הוא שנוצח, כי אם הזדון. חיכוך הידיים הזוממות נקטע, הכפות נפרדו זו מזו והונחו בצידי הגופים. ימים פלשו אל תוך הלילות ויכלו להם, גברו עליהם במהלומות אור וצחוק וברק אישונים מורחבים. הנפש הערה במלואה לא דמתה לשום דבר מוכר.

בצידי הסלון, בעומדנו מעל אסלות, בהשענה רגעית של ראש על מפתן דלת – או אז הבהבה אפשרות השינה. מייד ניערנו אותה, שתיעלם. עם זאת, לרגע חטוף היא נגלתה, ליטפה צוואר, דגדגה את הלחיים. משהו מעין החלום קרץ בכל זאת שובב ופתייני מתוך הערוּת ואמר, "זה אני".